דיאטה - מלפפונים חמוצים ושוקולד
שוקולד, ההתמכרות הנורמטיבית והמקובלת ביותר
אנשים שואלים אותי איך להפסיק לאכול שוקולד (או ג'אנק או כל מנהג מזיק אחר).
איך להפסיק? מפסיקים. לא קונים.
ומה אז?
אז יש רצון לאכול שוקולד, אולי רצון חזק.
התרבות שלנו מהללת את הרצון הזה, קוראת לו בשמות חיננים כמו craving, ומצווה עלינו לספק אותו. המחשבה הזו שכל רצון מחייב סיפוק מיידי היא לגמרי תרבותית. יש תרבויות שלא נוהגות כך באופן כל כך קיצוני.
הבעיה עם סיפוק מהיר של רצונות הוא שאין הזדמנות לברר, מהו בדיוק הרצון.
אני טוענת שהרצון הזה הוא לא לשוקולד. הוא למשהו אחר.
פיזיולוגית לא ניתן להבחין בין רצונות שונים. ניתן להבחין ברצון עצמו. יש עצבנות קלה ועוררות. זהו אדרנלין. וזהו פחות או יותר, למיטב ידיעתי (רופאים או מעודכנים אחרים מוזמנים לעדכן אותי בנקודה הזו). הרצונות לצאת ולטייל, או לקנות נעליים, או לאכול שוקולד, זהים פיזיולוגית.
המחשבה - הפרשנות שלנו - היא שזהו רצון לשוקולד, כי התרגלנו לספק את הרצון הזה בעזרת שוקולד. והפרשנות הנורמלית והמקובלת חברתית היא שזהו רצון לשוקולד. לא מאוד נורמלי להתנועע בחוסר נוחות ליד השולחן במשרד ולומר: בא לי לעשות סקס. או לעשות משהו מרגש. או להתפטר. הרצונות האלה נשארים מעורפלים, אנחנו לא עסוקים בהם, ובהתאם, גם לא משקיעים משאבים במימושם. קל יותר לדכא אותם בעזרת שוקולד.
לתינוק יש רצונות חזקים מאוד. לאמא, למגע, לחום, לחוויות. בתור ילדים רצינו דברים עד כאב. לחכות לפורים בשנה מעוברת היה בלתי נסבל (זוכרים? מגיע אדר, אבל זה רק אדר א')... לחכות ליום ההולדת, לסוף הארוחה שבה מגיע הקינוח. הרצון היה אדיר. לאט לאט החיים לימדו אותנו שלא כדאי לרצות דברים בלהט כזה. שיננו לנו כי "כגודל הציפיות גודל האכזבות" שבהמשך הפך למשפט המדכא עוד יותר "ציפיות הן לכריות". הפסקנו להתיחס ברצינות לרצונות עמוקים ומשמעותיים, וכל מה שנשאר לנו הוא איזה רצון עמום ומעורפל, רוחש מתחת לפני השטח, שהתרבות שלנו משייכת אותו בעיקר לרצון לאוכל, או לשוקולד. הרצון הזה מתעורר לפעמים בעוצמה הרסנית, אבל בד"כ הוא יושב בשקט, ילד טוב, ולפעמים כמעט שנעלם.
ארשה לעצמי להמר: אם המשאלות המשמעותיות (אולי הנסתרות) שלכם היו מתגשמות, לא הייתם רוצים לאכול שוקולד. יש נשים שמספרות שכשהן מאוהבות, הן שוכחות לאכול.
יש לי משהו עוד יותר אופטימי להציע. לא רק הגשמת כל המשאלות שלכם היתה מבטלת את הרצון לשוקולד. אפילו תחושה של התקדמות לעבר המטרות, תזוזה, התפתחות אפילו קטנה - אבל משמעותית - היתה מפחיתה את הרצון הזה. גם זה היה מספיק.
העניין הוא שיש פה ביצה ותרנגולת. או כמו שבן ה - 4 שלי מגדיר, ביצה ולטאה (חשבתם שרק על תרנגולות אפשר להסביר את האבולוציה?). השוקולד מספק את הרצון שלנו שמשהו מרגש יקרה, ומרדים אותנו, ואז לא קורה דבר סביבנו. ואז החיים לא מספקים, והרצון שלנו מתעורר שוב קצת, ואנחנו שוב מפרשים אותו כרצון בשוקולד. ושוב אוכלים שוקולד ולא עושים שום דבר משמעותי עם עצמנו.
המפרסמים מודעים לכך היטב, כמובן. ובפרסומות יש מסרים שמזהים אכילת שוקולד או ג'אנק אחר עם ריגושים. לא מספיק שהשוקולד עצמו מעלה את רמת הסרוטונין במוח וגורם לנו תחושת עונג, אנחנו גם מקבלים שטיפת מוח בלתי פוסקת לכך שמרגש, כיפי, סקסי ומרדני לאכול את הדברים האלה.
הדרך החוצה לא קלה, כמו שלא קל לתרנגולת להופיע ללא ביצת תרנגולת. הדרך החוצה עוברת דרך שלב ביניים שבו אנחנו לא מספקים את הרצון החזק בשוקולד, ומפנים את כל המרץ שלנו והאדרנלין הזה להקשבה לעצמנו. מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד זה יכול לקרות?
שוקולד, ההתמכרות הנורמטיבית והמקובלת ביותר
אנשים שואלים אותי איך להפסיק לאכול שוקולד (או ג'אנק או כל מנהג מזיק אחר).
איך להפסיק? מפסיקים. לא קונים.
ומה אז?
אז יש רצון לאכול שוקולד, אולי רצון חזק.
התרבות שלנו מהללת את הרצון הזה, קוראת לו בשמות חיננים כמו craving, ומצווה עלינו לספק אותו. המחשבה הזו שכל רצון מחייב סיפוק מיידי היא לגמרי תרבותית. יש תרבויות שלא נוהגות כך באופן כל כך קיצוני.
הבעיה עם סיפוק מהיר של רצונות הוא שאין הזדמנות לברר, מהו בדיוק הרצון.
אני טוענת שהרצון הזה הוא לא לשוקולד. הוא למשהו אחר.
פיזיולוגית לא ניתן להבחין בין רצונות שונים. ניתן להבחין ברצון עצמו. יש עצבנות קלה ועוררות. זהו אדרנלין. וזהו פחות או יותר, למיטב ידיעתי (רופאים או מעודכנים אחרים מוזמנים לעדכן אותי בנקודה הזו). הרצונות לצאת ולטייל, או לקנות נעליים, או לאכול שוקולד, זהים פיזיולוגית.
המחשבה - הפרשנות שלנו - היא שזהו רצון לשוקולד, כי התרגלנו לספק את הרצון הזה בעזרת שוקולד. והפרשנות הנורמלית והמקובלת חברתית היא שזהו רצון לשוקולד. לא מאוד נורמלי להתנועע בחוסר נוחות ליד השולחן במשרד ולומר: בא לי לעשות סקס. או לעשות משהו מרגש. או להתפטר. הרצונות האלה נשארים מעורפלים, אנחנו לא עסוקים בהם, ובהתאם, גם לא משקיעים משאבים במימושם. קל יותר לדכא אותם בעזרת שוקולד.
לתינוק יש רצונות חזקים מאוד. לאמא, למגע, לחום, לחוויות. בתור ילדים רצינו דברים עד כאב. לחכות לפורים בשנה מעוברת היה בלתי נסבל (זוכרים? מגיע אדר, אבל זה רק אדר א')... לחכות ליום ההולדת, לסוף הארוחה שבה מגיע הקינוח. הרצון היה אדיר. לאט לאט החיים לימדו אותנו שלא כדאי לרצות דברים בלהט כזה. שיננו לנו כי "כגודל הציפיות גודל האכזבות" שבהמשך הפך למשפט המדכא עוד יותר "ציפיות הן לכריות". הפסקנו להתיחס ברצינות לרצונות עמוקים ומשמעותיים, וכל מה שנשאר לנו הוא איזה רצון עמום ומעורפל, רוחש מתחת לפני השטח, שהתרבות שלנו משייכת אותו בעיקר לרצון לאוכל, או לשוקולד. הרצון הזה מתעורר לפעמים בעוצמה הרסנית, אבל בד"כ הוא יושב בשקט, ילד טוב, ולפעמים כמעט שנעלם.
ארשה לעצמי להמר: אם המשאלות המשמעותיות (אולי הנסתרות) שלכם היו מתגשמות, לא הייתם רוצים לאכול שוקולד. יש נשים שמספרות שכשהן מאוהבות, הן שוכחות לאכול.
יש לי משהו עוד יותר אופטימי להציע. לא רק הגשמת כל המשאלות שלכם היתה מבטלת את הרצון לשוקולד. אפילו תחושה של התקדמות לעבר המטרות, תזוזה, התפתחות אפילו קטנה - אבל משמעותית - היתה מפחיתה את הרצון הזה. גם זה היה מספיק.
העניין הוא שיש פה ביצה ותרנגולת. או כמו שבן ה - 4 שלי מגדיר, ביצה ולטאה (חשבתם שרק על תרנגולות אפשר להסביר את האבולוציה?). השוקולד מספק את הרצון שלנו שמשהו מרגש יקרה, ומרדים אותנו, ואז לא קורה דבר סביבנו. ואז החיים לא מספקים, והרצון שלנו מתעורר שוב קצת, ואנחנו שוב מפרשים אותו כרצון בשוקולד. ושוב אוכלים שוקולד ולא עושים שום דבר משמעותי עם עצמנו.
המפרסמים מודעים לכך היטב, כמובן. ובפרסומות יש מסרים שמזהים אכילת שוקולד או ג'אנק אחר עם ריגושים. לא מספיק שהשוקולד עצמו מעלה את רמת הסרוטונין במוח וגורם לנו תחושת עונג, אנחנו גם מקבלים שטיפת מוח בלתי פוסקת לכך שמרגש, כיפי, סקסי ומרדני לאכול את הדברים האלה.
הדרך החוצה לא קלה, כמו שלא קל לתרנגולת להופיע ללא ביצת תרנגולת. הדרך החוצה עוברת דרך שלב ביניים שבו אנחנו לא מספקים את הרצון החזק בשוקולד, ומפנים את כל המרץ שלנו והאדרנלין הזה להקשבה לעצמנו. מה אנחנו באמת רוצים? וכיצד זה יכול לקרות?
050-3331-331