תארו לעצמכם שכל המתרחש ביקום כתוצאה מכוחות הטבע - מתרחש בהבזק אחד על כל מרחב היקום כאחד ואין מעבר להבזק הזה מאומה. תארו לעצמכם שבהבזק של רגע זה ממש, מתרחש אי שם ביקום את מה שאנחנו חושבים שהתרחש לפני מליארדי השנים, וגם העתיד הרחוק ביותר בעינינו מתרחש ברגע זה של ממש. אין רגע אחר, אין שביב אחר, הכל מתרחש בהבזק אחד, אולם היות והיקום הוא אין סופי ההבזק הזה ממשיך לפעול לאין סוף.
משמעות הדברים כי אין זמן ביקום יש רק מרחקים אותם אנו מודדים ביחידות הזמן. אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות הפועל על כל משבצות היקום באחת ומתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. זו המציאות שמחבר התורה מנסה למכור לנו מזה אלפי השנים. זו המציאות שלנו ושל כל עצם וחלקיק בעולם, ולמעשה מדובר במציאות מהפכנית שמעוררת שאלות תפיסתיות ופיזיקליות בעיקר. התורה לא פסחה על שום שאלה והתייחסה אליהן בפירוט, ואני סיכמתי את עבודת התורה במאמר להלן.
אם תרצו - ראיתי לנכון לאתגר אותכם, להעירכם... אני חושב שזה יכול לאתגר גם את אבות תורת הקוונטים אילו היו איתנו כרגע.
שבעת ימי הבריאה - 7 (חלק ב')
לכל מכונה אנושית מנוע - לב, זה האיבר הראשון שנוצר והאחרון שמכבה את האורות. אותו המנוע מתחיל לפעום בקצב מדויק וסדיר מרגע הפריית הביצית בזרע, והוא פועל באופן עצמאי עד שמקבל האדם לידו את שרביט השליטה על אבריו, או אז נוצר המונח החדש - לב טוב ולב רע... ואין הכוונה לרובד המוסרי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב שפועל או לא כיאות ומספק את הזרם המתאים ליתר האברים. אדם פעיל בעל אורח חיים בריא שניזון ומתנהל נכונה, הוא בעל לב טוב יותר מאדם שמנהל אורח חיים לא בריא ואינו ניזון כיאות. לא צריך להיות קרדיולוג בשביל להגיע אל הקביעה הזאת, כולנו מכירים אותה.
מאידך אנו יודעים עוד שיש לב חזק ואמיץ ולב חלש ופחדן, וגם כאן אין הכוונה לרובד המוסרי והפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב אדם אמיץ חזק מלב איש פחדן, זו קביעה קרדיולוגית מעשית. אני אישית סובל מבעיה פזיולוגית בלב: כשאני מתחיל לדבר בציבור, הלב שלי פועם כה חזק עד שמרוקן לי את בועת האוויר האחרונה מהריאות ומונע ממני לדבר. אם ביכולתי הייתי פונה אליו באותו רגע: לבב נכבד תן לדבר! אומנם זו בעיה פסיכולוגית במהותה אך בד בבד אני מתאר בעיה פזיולוגית מעשית.
הלב אם כן הוא המנוע הראשי הנותן את הטון הכללי בגוף האדם ובכל אבריו - אולם אין זאת אלא לכאורה, כי בפועל הוא העבד הנרצע הראשי שמתוקף תיפקודו שולט בקצב של כל איברי הגוף, מנצח עליהם ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע למצב גופני מובהק שמבטא את רצונו המובהק של האדם. אם באופן ציורי היית נותן בידי האדם להצטייד במנוע האידאלי עבורו מהטבע - הוא היה מצביע על החמור ובוחר בו למשימה הזאת. החמור הוא בעל החיים היחיד בטבע שעומד לרשות האדם מרגע היוולדו, לא צריך לאלפו ולא להרגילו למשימות, מיד עם רגע היוולדו ניתן לשים עליו את המשא ויאללה לדרך... הוא כבר יתאים את עצמו למשימה, לכובד המשא, לדרך, למזג האוויר... ועם הראש לקיר - הוא יפנה בנחישות לדרך, יסתפק בכל כמות מזון שתוצע לו ויהפוך אותה לאנרגיה מיידית להמשך דרכו.
החמור הוא עבד נרצע לאדם, יעיל ויחיד במינו, לראיה נסה להעלות על הדעת כל שם של חיה בטבע - מיתוש ועד לפיל, אין חיה שתקבל עליה את עול האדם באופן טבעי ומובן מאליו... אין דומה לחמור כעבד אופייני לאדם.
החמור הזה, ואני חוזר אל הלב, הוא טוב וחיוני לאדם כל עוד והתודעה האנושית מזהה את תיפקודו כמנוע שעומד לרשותה ושולט בקצב זרימת הדם לכל איברי גוף האדם, באופן שקובע את הקצב שלהם ומשקף כראי את רצון האדם. נוכחות הלב בקרב האדם היא כנוכחות עבד נמרץ בפני רבו. האדם ולפני כל פעולה שעושה במודע - משנס את מותניו, מכין את משק ביתו, מגייס את עבדו, חובש את חמורו... זה הצד החיובי של החמור / של הלב.
מאידך וכאשר האדם מאבד את כושר ההבחנה בזיהוי המנוע שמשקף את רצונו, עלול הוא לבלבל בין תיפקוד הלב לתפקיד רבו ולהדרדר למצב בו עבד כי ימלוך... וזה הצד השלילי של החמור / של הלב, היינו כאשר אימת העבד חולשת על התודעה והאדם חש עבד לליבו ונתון לחסדיו... למרבה האירוניה כל האנושות ובכל הדורות - חיה את הבילבול הגורף הזה ונתונה לכאורה לחסדי העבד. האדם עמד מעודו חסר אונים מפני הקביעה הסטטיסטית המצביעה על התקף לב כגורם מס' אחד לתמותה, וקד קידת יראה בפני הלב - מנוע החיים.
מהו איפוא מקור הבילבול הגורף הזה? מדוע התבלבלנו? כי הרי אין ספק כי הלב הוא מנוע החיים בין כעבד בין כאדון, ובד בבד אין ספק שהלב אינו מנוע אוטומטי כי אם מנוע עם קצב משתנה והקצב שלו נתון למצב התודעה האנושית ומשקף אותה. תחת המונח "תודעה אנושית" נימצא מספר מונחים מקבילים כמו הרצון האנושי, הרגש האנושי, המצב הנפשי, מצב הרוח... ובכל אופן הלב הוא לא מנוע עצמאי כפי שנהוג לחשוב, הראיה על זאת פשוטה: ניתן לשנות את קצב הלב ואפילו להפסיק את פעולתו ללא שום התערבות מכנית: היו אנשים שליבם החסיר פעימה ברגע מרגש, היו אנשים שליבם הפסיק לפעום ברגע של עילבון, הפתעה, דיכאון...
קיימים בוודאי מחלות לב ומומים שמשפיעים על סדר תיפקודו וניתן לטעון שקצב הלב משתנה בגלל מחלתו, אולם גם לב חולה ובעל מום נתון להשפעת העילבון, השמחה, המצב הנפשי... אין וויכוח שהלב אינו איבר עצמאי כי אם איבר ראשי שמשקף כהוא זה את המצב הכללי של הגוף, מצב המשתנה בכל רגע בחיים ותלוי ישירות ברצון האדם ותודעתו.
האדם בוחר לעצב לו בכל רגע נתון את מצב הגוף שלו ומגייס למשימה זו את מנכ"לו - את עבדו הנאמן, שמתוקף תיפקודו יכול להשפיע על כל איברי הגוף בבת אחת ולשנות את מצבם בכל רגע ורגע. השינוי הרגעי המשתקף בפעולת הלב מתבטא בפועל בשני מישורים: האדם בוחר בכל רגע את התזונה הרצויה, את הפעילות הרצויה, את האוויר הרצוי, את המקום הרצוי לחיות... ובזאת הוא מעצב בכל רגע את הפן הפיזיולוגי הרצוי של הלב. במישור השני האדם מעצב את האופי הרצוי לו: פחדן, אמיץ, רגיש, רגוע, שמח, עלוב, עצוב, עצבני... וגם במישור זה - העיצוב משתנה באופן רגעי ומשתקף בכל הגוף דרך הלב שקולט כל שינוי רגעי ומעתיקו מיידית לכל חלקי הגוף. העבד הנרצע אינו נרתע להעתיק אפילו שינויים מסוכנים שאינם עולים בקנה אחד עם "טובת" גופו.
ובכן וכשאני אומר "האדם מעצב" את האופי שלו או את הלב שלו, כוונתי לגורם שהלב קולט ממנו אותות מדוייקים ומתרגמם בפועל לשפה מעשית באופן שכל הגוף יפעל על פיה. אומנם גם הריאות קולטות את החמצן ומשפיעות בזאת על כל חלקי הגוף כולל על הלב, וגם הכבד והכליות ולבטח המוח... כולם משפיעים על כולם באופן הדדי, אולם הלב הוא האיבר שקובע את קצב הפעולה הרגעי של כל התאים והאברים שבגוף, ולכן הוא זה שקולט ראשונה מהגורם את תווי השיר ושולח אותו בבת אחת ובקצב אחיד לכל חברי הלהקה, או אז כל חבר קולט את אותם התווים ומנגן את אותו השיר בכלי המיוחד שלו, והשיר מתנגן לו בהרמוניה נפלאה. מי שאחראי על כינון ההרמוניה בגוף הוא הלב, ולכן הוא נבחר על ידי "הגורם" להיות המנצח שיקלוט ישירות מידיו ובכל רגע שיר מסויים ויפיץ את תוויו לכל חלקי הגוף, עד לתא המרוחק ביותר. לכן בפועל אנו מרגישים את מילות השיר בלב, את התיקווה, היאוש, האהבה, האכזבה, המבוכה, הכלימה, הפחד, הביטחון, הסכנה, השמחה, הצער... ושוב ושוב, אין הכוונה לרובד הפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: אנו מרגישים בפועל ובאופן פזיולוגי עמוק את כל התווים האלה בשריר הלב, לא בכבד ולא במוח. מי הוא הגורם שמשדר ללב ודרכו לכל הגוף את התווים האלה?
האדם התמודד עם השאלה הזאת משחר ימיו וקרא לגורם הזה במבחר שמות וכינויים: רצון, נשמה, נפש, תודעה, הכרה, מודעות, החלק הרוחני שבאדם... קשה לבחון כל שם ושם לעומק ולרוקן את תכולתו על השולחן. קשה שבעתיים לעמוד על ההבדל בין השמות כי חסרה לנו ההגדרה: מהי תודעה? מה היא נשמה? מהיכן צצה והיכן מושבה. וגם אם נטען שהמדובר בהתפתחות מערכת רגשות מסועפת שמקורה באותות חשמלים במוח - נסתור בזאת את עצם ההתפתחות שחייבת לזרום בהרמוניה לטובת הכלל: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, לא תיתכן התפתחות מערכת שעלולה להעיב על תיפקוד יתר המערכות ואף לסכנם ולגרום לקריסתם. אנו יודעים מנסיונינו שאדם רגיש עד מאוד הוא אדם חלש גופנית, מערכותיו הפיזיולוגיות סובלות ממערכת הרגשות המפותחת שלו. (לא ניתן להחיל את האבסורד על אדם שמן עד מאוד שגם הוא חלש גופנית, כי השמנה מבטא סטיה נקודתית - לא מערכתית). מערכת הרגשות המסועפת התפתחה אם כן כסטיה מערכתית בגוף האדם וכזאת היה עליה להיעלם לא להתפתח... הקוף של דרווין היה צריך להיות היום פחות רגיש ויותר חזק, בעוד אנו צופים באדם יותר רגיש ופחות חזק, זו הנקודה שהאדם צפה בה משחר ימיו וזיהה אותה ברמות שונות, ובגינה הפריד את המערכת הפזיולוגית שלו מהרגשית וקרא לאחרונה בשלל שמות בלתי מוגדרים ובלתי מחייבים בעליל, כי לא הצליח להסביר את הנבדלות התהומית בין שתי המערכות שצפה בהן ביחד: הזרות התהומית ביניהן מחד, וההשפעה ההדדית מאידך ביניהן, זהו מקור השמות הבלתי מחייבים שביטאו את הזיהוי האנושי הבלתי מוגדר למערכת הזרה שנצפתה בגוף: נפש, תודעה, נשמה...
הבחנה חלקית איפוא גוררת בעקבותיה הגדרה חלקית ולוקה בחסר. האדם הבחין אומנם במערכת זרה המנהלת יחסי גומלין עם גופו, אך לא השכיל לעקוב אחר המערכת הזרה הזאת בשביל לעמוד על מקורה ולהגדירה, לכן נותרו בידיו שלל ביטויים חסרי משמעות ובלתי מחייבים שהביכו אותו והצביעו יותר מכל על בילבולו. במשחק הזה האדם הפסיד בנוק אווט כי לא היה מודע שהמשחק מתנהל במגרש החיים ועל החיים. הוא לא נתן את דעתו על זאת כי קיום הדבר מותנה בהבחנה בקיומו. אתה יכול לעמוד לידי אך כל עוד איני מבחין בך אינך קיים לדידי. הוא לא נתן את דעתו המלאה והמושלמת על הגורם שמשדר לליבו ודרכו לכל הגוף את תווי החיים. הוא לא הבחין הבחנה מלאה בקיומו, האדם לא זיהה את הגורם הזה זיהוי מלא ולכן לא יכל לנצלו, גורם החיים העומד כל הזמן מאחורי הלב ומניע אותו ואת גופו - נעדר מהפנורמה האנושית בגלל הבחנה חלקית ולקויה שמקורה בעצלנות מחשבתית.
הביטוי המדויק והמחייב למערכת הזרה שנצפתה בגוף, נגלה לעיני בפרק ב' של בראשית ונוסח בבהירות ניכרת.
(ו) ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את - כל - פני האדמה. זהו הביטוי המדויק למערכת החיים, זהותה ומקורה. "האד" הוא יחידת המידע שמתחברת עם הגוף האנושי ומפיחה בו את החיים. על הביטוי הזה עמדתי ארוכות ביום 7 של "שבעת ימי הבריאה" (חלק א'), אשר על כן אני פוטר את עטי מלחזור על הדברים והסברם. מכאן והלאה, ומי שלא עיין בפרק הנ"ל וירד לעומקו לא יוכל להמשיך איתנו, כי הדברים שיועלו בהמשך ישעממו אותו ויגזלו את זמנו.
אני מנסה לאמר שישנה הגדרה לגורם החיים והיא נפרדת מהגדרת הגוף האנושי עליה אני הולך לעמוד להלן. את הגדרת גורם החיים שבשפתינו קוראים לו נשמה או תודעה - ליקטתי כאמור מהפרק השני של התורה ופרסתי את ילקוטי על פני החלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה - יום 7", ואת הגדרת הגוף האנושי על כל אבריו אני הולך לינוק מפרק כא של שמות כפי שנראה להלן. השאלה היא מדוע אני קונה את ההגדרות האלה של התורה ומשכנע אותכם לקנות דווקא אותן? מה ההבדל בעצם בין ההגדרה שלנו ל - "נפש" / "רוח" לבין ההגדרה "אד" אותה מצאתי בפרק ב' של בראשית. כי הרי גם מאחורי המונחים שלנו עומד שלל של הסברים ותימוכים שהיגענו איתם בעת החדשה עד לזיהוי רשת ענפה של תאי עצב (נויירונים) שמוליכים את החושים והרגשות דרך אותות חשמליים וכימיים בין כל תאי הגוף ואבריו. מרכז המערכת הזו הוא המוח שמרכז מעבד ומנתב את המידע המגיע אליו דרך מערכת העצבים. הינה לך איפוא הגדרה רשמית ומקיפה של נפש / תודעה / הכרה / נשמה... היא היא מערכת העצבים שמרכזה המוח, ומי שרוצה לעמוד על ההגדרה הזו ולרדת לפרטיה יצטרך לשריין למשימה עשרות שנים מחייו.
אכן וכאשר אני צופה בהגדרה הרשמית והמעודכנת של הנשמה, אני מאתר בה אומנם את עיקרון ההתפתחות ומסלוליו הטבעיים: מערכת העצבים הענפה שהמוח מעבד ומנתב את המידע המועבר דרכה - האיצה את התפתחות הגוף האנושי ותרמה לשרידותו. אם תרצה - הקוף של דרווין התפתח לקוף שיודע להחליף את איבריו הפגומים באיברים תקינים בשביל לשרוד. מערכת העצבים של האדם התפתחה במסלול הטבעי והביאה לגוף אנושי שסיכויי הישרדותו טובים יותר. אולם מערכת העצבים הפזיולוגית הזו שמתבטאת באותות חשמליים וכימיים פזיולוגים - הניבה בזנבה מערכת בת שעלולה לפגום בהתפתחות הגוף ואף לסכנו עד כדי לקרוס מפחד, מהפתעה, מכלימה, מכעס, מאכילת יתר... במקרה הטוב הלב עלול להחסיר פעימה ולהנזק.
משמעות הדברים כי אין זמן ביקום יש רק מרחקים אותם אנו מודדים ביחידות הזמן. אין ביקום עבר הווה ועתיד, יש רק הבזק של כוחות הפועל על כל משבצות היקום באחת ומתרחש ממש ברגע זה, רגע שלא מסתיים לעולם. זו המציאות שמחבר התורה מנסה למכור לנו מזה אלפי השנים. זו המציאות שלנו ושל כל עצם וחלקיק בעולם, ולמעשה מדובר במציאות מהפכנית שמעוררת שאלות תפיסתיות ופיזיקליות בעיקר. התורה לא פסחה על שום שאלה והתייחסה אליהן בפירוט, ואני סיכמתי את עבודת התורה במאמר להלן.
אם תרצו - ראיתי לנכון לאתגר אותכם, להעירכם... אני חושב שזה יכול לאתגר גם את אבות תורת הקוונטים אילו היו איתנו כרגע.
שבעת ימי הבריאה - 7 (חלק ב')
לכל מכונה אנושית מנוע - לב, זה האיבר הראשון שנוצר והאחרון שמכבה את האורות. אותו המנוע מתחיל לפעום בקצב מדויק וסדיר מרגע הפריית הביצית בזרע, והוא פועל באופן עצמאי עד שמקבל האדם לידו את שרביט השליטה על אבריו, או אז נוצר המונח החדש - לב טוב ולב רע... ואין הכוונה לרובד המוסרי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב שפועל או לא כיאות ומספק את הזרם המתאים ליתר האברים. אדם פעיל בעל אורח חיים בריא שניזון ומתנהל נכונה, הוא בעל לב טוב יותר מאדם שמנהל אורח חיים לא בריא ואינו ניזון כיאות. לא צריך להיות קרדיולוג בשביל להגיע אל הקביעה הזאת, כולנו מכירים אותה.
מאידך אנו יודעים עוד שיש לב חזק ואמיץ ולב חלש ופחדן, וגם כאן אין הכוונה לרובד המוסרי והפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: לב אדם אמיץ חזק מלב איש פחדן, זו קביעה קרדיולוגית מעשית. אני אישית סובל מבעיה פזיולוגית בלב: כשאני מתחיל לדבר בציבור, הלב שלי פועם כה חזק עד שמרוקן לי את בועת האוויר האחרונה מהריאות ומונע ממני לדבר. אם ביכולתי הייתי פונה אליו באותו רגע: לבב נכבד תן לדבר! אומנם זו בעיה פסיכולוגית במהותה אך בד בבד אני מתאר בעיה פזיולוגית מעשית.
הלב אם כן הוא המנוע הראשי הנותן את הטון הכללי בגוף האדם ובכל אבריו - אולם אין זאת אלא לכאורה, כי בפועל הוא העבד הנרצע הראשי שמתוקף תיפקודו שולט בקצב של כל איברי הגוף, מנצח עליהם ומתאים את עצמו בכל רגע ורגע למצב גופני מובהק שמבטא את רצונו המובהק של האדם. אם באופן ציורי היית נותן בידי האדם להצטייד במנוע האידאלי עבורו מהטבע - הוא היה מצביע על החמור ובוחר בו למשימה הזאת. החמור הוא בעל החיים היחיד בטבע שעומד לרשות האדם מרגע היוולדו, לא צריך לאלפו ולא להרגילו למשימות, מיד עם רגע היוולדו ניתן לשים עליו את המשא ויאללה לדרך... הוא כבר יתאים את עצמו למשימה, לכובד המשא, לדרך, למזג האוויר... ועם הראש לקיר - הוא יפנה בנחישות לדרך, יסתפק בכל כמות מזון שתוצע לו ויהפוך אותה לאנרגיה מיידית להמשך דרכו.
החמור הוא עבד נרצע לאדם, יעיל ויחיד במינו, לראיה נסה להעלות על הדעת כל שם של חיה בטבע - מיתוש ועד לפיל, אין חיה שתקבל עליה את עול האדם באופן טבעי ומובן מאליו... אין דומה לחמור כעבד אופייני לאדם.
החמור הזה, ואני חוזר אל הלב, הוא טוב וחיוני לאדם כל עוד והתודעה האנושית מזהה את תיפקודו כמנוע שעומד לרשותה ושולט בקצב זרימת הדם לכל איברי גוף האדם, באופן שקובע את הקצב שלהם ומשקף כראי את רצון האדם. נוכחות הלב בקרב האדם היא כנוכחות עבד נמרץ בפני רבו. האדם ולפני כל פעולה שעושה במודע - משנס את מותניו, מכין את משק ביתו, מגייס את עבדו, חובש את חמורו... זה הצד החיובי של החמור / של הלב.
מאידך וכאשר האדם מאבד את כושר ההבחנה בזיהוי המנוע שמשקף את רצונו, עלול הוא לבלבל בין תיפקוד הלב לתפקיד רבו ולהדרדר למצב בו עבד כי ימלוך... וזה הצד השלילי של החמור / של הלב, היינו כאשר אימת העבד חולשת על התודעה והאדם חש עבד לליבו ונתון לחסדיו... למרבה האירוניה כל האנושות ובכל הדורות - חיה את הבילבול הגורף הזה ונתונה לכאורה לחסדי העבד. האדם עמד מעודו חסר אונים מפני הקביעה הסטטיסטית המצביעה על התקף לב כגורם מס' אחד לתמותה, וקד קידת יראה בפני הלב - מנוע החיים.
מהו איפוא מקור הבילבול הגורף הזה? מדוע התבלבלנו? כי הרי אין ספק כי הלב הוא מנוע החיים בין כעבד בין כאדון, ובד בבד אין ספק שהלב אינו מנוע אוטומטי כי אם מנוע עם קצב משתנה והקצב שלו נתון למצב התודעה האנושית ומשקף אותה. תחת המונח "תודעה אנושית" נימצא מספר מונחים מקבילים כמו הרצון האנושי, הרגש האנושי, המצב הנפשי, מצב הרוח... ובכל אופן הלב הוא לא מנוע עצמאי כפי שנהוג לחשוב, הראיה על זאת פשוטה: ניתן לשנות את קצב הלב ואפילו להפסיק את פעולתו ללא שום התערבות מכנית: היו אנשים שליבם החסיר פעימה ברגע מרגש, היו אנשים שליבם הפסיק לפעום ברגע של עילבון, הפתעה, דיכאון...
קיימים בוודאי מחלות לב ומומים שמשפיעים על סדר תיפקודו וניתן לטעון שקצב הלב משתנה בגלל מחלתו, אולם גם לב חולה ובעל מום נתון להשפעת העילבון, השמחה, המצב הנפשי... אין וויכוח שהלב אינו איבר עצמאי כי אם איבר ראשי שמשקף כהוא זה את המצב הכללי של הגוף, מצב המשתנה בכל רגע בחיים ותלוי ישירות ברצון האדם ותודעתו.
האדם בוחר לעצב לו בכל רגע נתון את מצב הגוף שלו ומגייס למשימה זו את מנכ"לו - את עבדו הנאמן, שמתוקף תיפקודו יכול להשפיע על כל איברי הגוף בבת אחת ולשנות את מצבם בכל רגע ורגע. השינוי הרגעי המשתקף בפעולת הלב מתבטא בפועל בשני מישורים: האדם בוחר בכל רגע את התזונה הרצויה, את הפעילות הרצויה, את האוויר הרצוי, את המקום הרצוי לחיות... ובזאת הוא מעצב בכל רגע את הפן הפיזיולוגי הרצוי של הלב. במישור השני האדם מעצב את האופי הרצוי לו: פחדן, אמיץ, רגיש, רגוע, שמח, עלוב, עצוב, עצבני... וגם במישור זה - העיצוב משתנה באופן רגעי ומשתקף בכל הגוף דרך הלב שקולט כל שינוי רגעי ומעתיקו מיידית לכל חלקי הגוף. העבד הנרצע אינו נרתע להעתיק אפילו שינויים מסוכנים שאינם עולים בקנה אחד עם "טובת" גופו.
ובכן וכשאני אומר "האדם מעצב" את האופי שלו או את הלב שלו, כוונתי לגורם שהלב קולט ממנו אותות מדוייקים ומתרגמם בפועל לשפה מעשית באופן שכל הגוף יפעל על פיה. אומנם גם הריאות קולטות את החמצן ומשפיעות בזאת על כל חלקי הגוף כולל על הלב, וגם הכבד והכליות ולבטח המוח... כולם משפיעים על כולם באופן הדדי, אולם הלב הוא האיבר שקובע את קצב הפעולה הרגעי של כל התאים והאברים שבגוף, ולכן הוא זה שקולט ראשונה מהגורם את תווי השיר ושולח אותו בבת אחת ובקצב אחיד לכל חברי הלהקה, או אז כל חבר קולט את אותם התווים ומנגן את אותו השיר בכלי המיוחד שלו, והשיר מתנגן לו בהרמוניה נפלאה. מי שאחראי על כינון ההרמוניה בגוף הוא הלב, ולכן הוא נבחר על ידי "הגורם" להיות המנצח שיקלוט ישירות מידיו ובכל רגע שיר מסויים ויפיץ את תוויו לכל חלקי הגוף, עד לתא המרוחק ביותר. לכן בפועל אנו מרגישים את מילות השיר בלב, את התיקווה, היאוש, האהבה, האכזבה, המבוכה, הכלימה, הפחד, הביטחון, הסכנה, השמחה, הצער... ושוב ושוב, אין הכוונה לרובד הפילוסופי של המונח אלא לרובד המעשי גרידא: אנו מרגישים בפועל ובאופן פזיולוגי עמוק את כל התווים האלה בשריר הלב, לא בכבד ולא במוח. מי הוא הגורם שמשדר ללב ודרכו לכל הגוף את התווים האלה?
האדם התמודד עם השאלה הזאת משחר ימיו וקרא לגורם הזה במבחר שמות וכינויים: רצון, נשמה, נפש, תודעה, הכרה, מודעות, החלק הרוחני שבאדם... קשה לבחון כל שם ושם לעומק ולרוקן את תכולתו על השולחן. קשה שבעתיים לעמוד על ההבדל בין השמות כי חסרה לנו ההגדרה: מהי תודעה? מה היא נשמה? מהיכן צצה והיכן מושבה. וגם אם נטען שהמדובר בהתפתחות מערכת רגשות מסועפת שמקורה באותות חשמלים במוח - נסתור בזאת את עצם ההתפתחות שחייבת לזרום בהרמוניה לטובת הכלל: אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, לא תיתכן התפתחות מערכת שעלולה להעיב על תיפקוד יתר המערכות ואף לסכנם ולגרום לקריסתם. אנו יודעים מנסיונינו שאדם רגיש עד מאוד הוא אדם חלש גופנית, מערכותיו הפיזיולוגיות סובלות ממערכת הרגשות המפותחת שלו. (לא ניתן להחיל את האבסורד על אדם שמן עד מאוד שגם הוא חלש גופנית, כי השמנה מבטא סטיה נקודתית - לא מערכתית). מערכת הרגשות המסועפת התפתחה אם כן כסטיה מערכתית בגוף האדם וכזאת היה עליה להיעלם לא להתפתח... הקוף של דרווין היה צריך להיות היום פחות רגיש ויותר חזק, בעוד אנו צופים באדם יותר רגיש ופחות חזק, זו הנקודה שהאדם צפה בה משחר ימיו וזיהה אותה ברמות שונות, ובגינה הפריד את המערכת הפזיולוגית שלו מהרגשית וקרא לאחרונה בשלל שמות בלתי מוגדרים ובלתי מחייבים בעליל, כי לא הצליח להסביר את הנבדלות התהומית בין שתי המערכות שצפה בהן ביחד: הזרות התהומית ביניהן מחד, וההשפעה ההדדית מאידך ביניהן, זהו מקור השמות הבלתי מחייבים שביטאו את הזיהוי האנושי הבלתי מוגדר למערכת הזרה שנצפתה בגוף: נפש, תודעה, נשמה...
הבחנה חלקית איפוא גוררת בעקבותיה הגדרה חלקית ולוקה בחסר. האדם הבחין אומנם במערכת זרה המנהלת יחסי גומלין עם גופו, אך לא השכיל לעקוב אחר המערכת הזרה הזאת בשביל לעמוד על מקורה ולהגדירה, לכן נותרו בידיו שלל ביטויים חסרי משמעות ובלתי מחייבים שהביכו אותו והצביעו יותר מכל על בילבולו. במשחק הזה האדם הפסיד בנוק אווט כי לא היה מודע שהמשחק מתנהל במגרש החיים ועל החיים. הוא לא נתן את דעתו על זאת כי קיום הדבר מותנה בהבחנה בקיומו. אתה יכול לעמוד לידי אך כל עוד איני מבחין בך אינך קיים לדידי. הוא לא נתן את דעתו המלאה והמושלמת על הגורם שמשדר לליבו ודרכו לכל הגוף את תווי החיים. הוא לא הבחין הבחנה מלאה בקיומו, האדם לא זיהה את הגורם הזה זיהוי מלא ולכן לא יכל לנצלו, גורם החיים העומד כל הזמן מאחורי הלב ומניע אותו ואת גופו - נעדר מהפנורמה האנושית בגלל הבחנה חלקית ולקויה שמקורה בעצלנות מחשבתית.
הביטוי המדויק והמחייב למערכת הזרה שנצפתה בגוף, נגלה לעיני בפרק ב' של בראשית ונוסח בבהירות ניכרת.
(ו) ואד יעלה מן - הארץ, והשקה את - כל - פני האדמה. זהו הביטוי המדויק למערכת החיים, זהותה ומקורה. "האד" הוא יחידת המידע שמתחברת עם הגוף האנושי ומפיחה בו את החיים. על הביטוי הזה עמדתי ארוכות ביום 7 של "שבעת ימי הבריאה" (חלק א'), אשר על כן אני פוטר את עטי מלחזור על הדברים והסברם. מכאן והלאה, ומי שלא עיין בפרק הנ"ל וירד לעומקו לא יוכל להמשיך איתנו, כי הדברים שיועלו בהמשך ישעממו אותו ויגזלו את זמנו.
אני מנסה לאמר שישנה הגדרה לגורם החיים והיא נפרדת מהגדרת הגוף האנושי עליה אני הולך לעמוד להלן. את הגדרת גורם החיים שבשפתינו קוראים לו נשמה או תודעה - ליקטתי כאמור מהפרק השני של התורה ופרסתי את ילקוטי על פני החלק הראשון של "שבעת ימי הבריאה - יום 7", ואת הגדרת הגוף האנושי על כל אבריו אני הולך לינוק מפרק כא של שמות כפי שנראה להלן. השאלה היא מדוע אני קונה את ההגדרות האלה של התורה ומשכנע אותכם לקנות דווקא אותן? מה ההבדל בעצם בין ההגדרה שלנו ל - "נפש" / "רוח" לבין ההגדרה "אד" אותה מצאתי בפרק ב' של בראשית. כי הרי גם מאחורי המונחים שלנו עומד שלל של הסברים ותימוכים שהיגענו איתם בעת החדשה עד לזיהוי רשת ענפה של תאי עצב (נויירונים) שמוליכים את החושים והרגשות דרך אותות חשמליים וכימיים בין כל תאי הגוף ואבריו. מרכז המערכת הזו הוא המוח שמרכז מעבד ומנתב את המידע המגיע אליו דרך מערכת העצבים. הינה לך איפוא הגדרה רשמית ומקיפה של נפש / תודעה / הכרה / נשמה... היא היא מערכת העצבים שמרכזה המוח, ומי שרוצה לעמוד על ההגדרה הזו ולרדת לפרטיה יצטרך לשריין למשימה עשרות שנים מחייו.
אכן וכאשר אני צופה בהגדרה הרשמית והמעודכנת של הנשמה, אני מאתר בה אומנם את עיקרון ההתפתחות ומסלוליו הטבעיים: מערכת העצבים הענפה שהמוח מעבד ומנתב את המידע המועבר דרכה - האיצה את התפתחות הגוף האנושי ותרמה לשרידותו. אם תרצה - הקוף של דרווין התפתח לקוף שיודע להחליף את איבריו הפגומים באיברים תקינים בשביל לשרוד. מערכת העצבים של האדם התפתחה במסלול הטבעי והביאה לגוף אנושי שסיכויי הישרדותו טובים יותר. אולם מערכת העצבים הפזיולוגית הזו שמתבטאת באותות חשמליים וכימיים פזיולוגים - הניבה בזנבה מערכת בת שעלולה לפגום בהתפתחות הגוף ואף לסכנו עד כדי לקרוס מפחד, מהפתעה, מכלימה, מכעס, מאכילת יתר... במקרה הטוב הלב עלול להחסיר פעימה ולהנזק.
050-3331-331