הנשימה ההולוטרופית היא כלי יעיל בפתירת בעיות פסיכולוגיות שבסיסן בעבר המרוחק. מכיוון שגדלתי בקיבוץ ואני בוגר הלינה המשותפת אתייחס במאמר זה לבעיות הפסיכולוגיות שעלולות היו להשפיע על תינוקות שחוו את חוויית ההתנתקות מאימם בגיל מוקדם. המאמר אינו מתמודד עם הבעיות עקב לינה משותפת שנגרמו בגילאים מבוגרים יותר.
הלינה המשותפת מה היא?
עוד לפני הקמת המדינה (1948) הוקמו ברחבי הארץ קיבוצים. אחת המטרות להקמת הקיבוצים, שנוצרו ע"י חניכי תנועות נוער אידיאליסטיים ופליטי השואה במקומות מרוחקים ממרכז הארץ הייתה, לקבוע את הגבולות החיצונים של המדינה. לשם כך היו מוכנים הקיבוצניקים לחיות בצמצום ולעמוד בקשיים פיזיים ופסיכולוגים.
התינוקות שנולדו באותו זמן לחברים בקיבוץ לא ממש התאימו למציאות הקשה שבה נאלצו החלוצים לחיות. מגורים באוהלים, עבודה קשה במשך היום, לנהל חיי חברה פעילים ולשמור בלילות. הפתרון נמצא על ידי הקמת בתי תינוקות שתופעלו בשעות היום ע"י מטפלות מקצועיות וע"י שומרות זמניות בשעות הלילה שטיפלו בתינוקות.
לאחר שחזרו התינוקות מבית החולים הוכנסו לבית התינוקות והועברו לאחריות המטפלת. האמהות הורשו לבקר את תינוקם מספר פעמים במשך היום על מנת להניקם (בלילה קבל תינוק רעב מי סוכר מבקבוק ע"י שומרת הלילה). לפעמים גם נמנע מהאימהות לחתל או לרחוץ את התינוק בהצדקה כי המטפלת הוכשרה לטפל בילד והאם לא. להוציא שעת ביקור אחת ביום לאבות ולבני משפחה אסור היה בשעות היום והלילה לבקר את התינוק.
בתחילה הוצמדו לכל שישה תינוקות מטפלת, כאשר התינוקות הגיעו לגיל שנתיים בערך חוברו שלוש שישיות לקבוצה אחת שהמשיכה לגור ביחד עד לצבא.
מאוחר יותר הומצאה תיאוריה שלמה שהסבירה מדוע הלינה המשותפת טובה עבור הילדים. הלינה המשותפת הופסקה כאשר מצבם הכלכלי של הקיבוצים השתפר ואפשר הרחבת דירות החברים ומעבר ללינה משפחתית.
הנזקים העלולים להיגרם עקב הלינה המשותפת
כיום אנו יודעים כי תינוק שאך זה יצא מבטן אימו זקוק לשבעה חודשים על מנת להבין ולהפנים כי הוא מופרד פיזית מאימו. אין ביכולתו של תינוק ששהה ברחם במשך כל חייו להסתגל במהירות למציאות הכופה עליו הפרדה פיזית בינו לבין האם. ניתן אולי להבין זאת אם נשווה זאת לתחושת פנטום, תחושת פנטום היא תחושה שרגל או זרוע עדיין מחוברות לגוף למרות שלמעשה אותו אבר כבר לא קיים. כעת דמיינו מה מרגיש תינוק שכל חייו היה מחובר פיזית לאם ולפתע החיבור הזה נפסק.
אם אנו מסכימים להנחה כי התינוק מרגיש גם לפני שיצא מבטן אימו, נחווים צירי הלידה עבורו כצונאמי המתחיל ללא התרעה מוקדמת משום מקום וללא שום סיבה. האם לפחות יודעת כי התהליך ייפסק והיא תזכה לאושר גדול, אך מה יודע התינוק על כך? ואם אינו יודע מה הוא חושב ומרגיש במשך הלידה?
הלידה אמורה להיות עבודה משותפת של התינוק והאם (Labor -עבודה). אך בהרבה פעמים האם מקבלת זריקה לשיכוך הכאב ובעצם משאירה את התינוק לעשות את העבודה לבדו. במקרים כאלו החוויה הראשונה של התינוק בצאתו לחיים היא של התעלמות, בגידה, נטישה מצד האדם הכי קרוב אליו (האם).
וכאן מגיע קטע מעניין, כזכור התינוק אינו יכול לעשות עדין את ההפרדה בינו לבין אימו ולכן תחושת הניתוק, ההפרדה והבגידה מופנת כלפי עצמו ולא כלפי האם. זהו השלב הראשון שבו התינוק מתחיל להתנתק מעצמו. אם לא תתבצע באופן מידי חוויה מתקנת תוטמע ההרגשה הזו ותשפיע על חייו הבוגרים.
ימיו הראשונים של התינוק מאופיינים בהלם מוחלט. ראשית, הוא אינו מבין כי הוא כבר 'בחוץ'. שנית, העולם החדש אליו הוטל נראה ונשמע לו מוזר ובהרבה פעמיים גם מאיים. שלישית, הנתק מהחממה ששימשה לו כבית במשך כל החיים היינו בלתי נסבל עבורו. ישנה תיאוריה המשווה את הכמיהה לגן העדן הרוחני ככמיהה לחזור לרחם באופן פיזי.
מחקרים על יתומים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה הראו כי תינוקות שאך נולדו וקבלו מספיק אוכל, מספיק מלבושים חמים אך לא קיבלו מספיק מגע אנושי, מתו פיזית או במקרים מוצלחים יותר רק התנתקו רגשית וחוו מוות רגשי.
ההתנתקות הרגשית היינה תגובה טבעית והגיונית של מנגנון ההגנה כאשר האדם אינו מסוגל להפנים את מה שקורה. אנשים שהיו בתאונה, לדוגמה, מדווחים כי שנייה לפני ההתנגשות אבדו את הכרתם. אם המנגנון עובד בצורה יעילה אצל אדם בוגר מדוע שלא יעבוד כך גם אצל התינוק?
הערה: הדברים הכתובים עד כאן נכונים גם לגבי תינוקות שנולדו מחוץ למסגרת הקיבוצית, ההבדל מתבטא בעוצמת ההלם ועומק הפגיעה כתוצאה מהניתוק הטוטאלי מהאם שחוו בני הקיבוץ.
מה יכול היה לקרות לבני קיבוץ?
ההבדל בין ילדים שחוו לינה משותפת לאחרים הוא בעקביות של ההמשכיות והטבעת הכאב הרגשי. כל אדם נולד, וכל אדם חווה את תחושת ההפרדה בינו ובין האם, אך אם לגבי "שאר העולם" ההורים יכולים לצמצם את הנזק ולהקטין את עוצמת הפגיעה ע"י מגע קרוב עם התינוק והיענות מהירה לדרישותיו (ראה את הספר "עקרון הרצף") לבני הקיבוץ לא הייתה את הנגישות הזמינה להורים.
מה קורה כאשר התינוק הזקוק לאם בוכה וקורא לה אך במקום זאת מקבל מטפלת או שומרת לילה שנותנת לו בקבוק מי סוכר ומבקשת ממנו לחכות עד שש בבוקר כי רק אז תגיע האם? לתינוק אין מודעות לזמן, בשבילו הרגע הוא הרגע. כאשר אינו מקבל את מה שהוא זקוק לו באופן מיידי הוא מבין כי משהו השתבש, מה בדיוק אינו יודע.
הוא אינו מודע לכך שאימו צריכה לבנות את הארץ או ללכת לשיחת קיבוץ. הפירוש שהוא נותן למצב שבו הוא מקבל את צרכיו בהתאם לחוקי המבוגרים דומה יותר ל: "אני לא רצוי" "איש לא אוהב אותי" או "אם יש בי משהו כזה נורא שבגללו לא אוהבים אותו ואני לא רצוי לא מגיע לי לחיות". (דוגמה קלסית לכך ניתן למצוא בכל אותם אנשים החושבים שיש בהם מפלצת נסתרת הנסתרת מהעולם ומוכרת רק להם), אך לאחר זמן שבו המצב אינו משתנה והוא ממשיך שלא לקבל את צרכיו הפסיכולוגים הוא מסתגל. הוא מלמד עצמו טכניקות שיעזרו לו להתגבר על המצב.
ההסתגלות הטובה ביותר היא בעצם הסתגרות רגשית.
הקיבוצניק העתידי שמקבל את כל צרכיו הפיזיים, אוכל, מקום טוב לישון בגדים חמים נשאר בחיים ומפתח גוף חסון, אך החסך הרגשי / גופני שנמנע ממנו בגיל המוקדם מעצים את כאבו הנפשי של התינוק עד כי הדרך היחידה עבורו לשרוד מבחינה פסיכולוגית היא לסגור עצמו מפני כאבו הנפשי. הצרה טמונה בכך כי אין אפשרות לסנן רגשות ולהיסגר רגשית רק בפני כאב וסבל, הרגשות, גם המחה וגם העצב והכאב עשויים מאותו חומר, אדם שנסגר רגשית סגור לכל צורה של רגש, גם לרגשות שמחה.
התוצאה הסופית מתבטאת בתלונתם של בני הזוג כי הבוגר שהיה פעם תינוק מנותק רגשית סובל כיום מנכות רגשית. הוא יודע איך להתנהג אך אינו יודע מה הוא מרגיש ומרוחק מרגשותיו.
הקושי במציאת דרכים לטיפול
הטיפול הפסיכולוגי הרגיל בפסיכואנליזה או בטיפול רגיל אינו יעיל מכיוון שהוא מבוסס על שיחות בין המטפל למטופל. בשיחות עולים חומרים מהעבר המאפשרים לנו לשפוך אור על מה שהתרחש ונותנים אפשרות להבין את כל התמונה באופן רחב יותר.
בדרך כלל, אם הנזק אינו גדול מדי הבנת האירוע מאפשרת לנו לכעוס ואחר כך לסלוח ולהחלים מהאירוע הטראומטי. אך מה ניתן לעשות כאשר אין זיכרון מהאירוע? כאשר הטראומה התרחשה בגיל כה מוקדם שלתינוק לא היה יכולת לבטא את עצמו וורבלית והוא מחק את הזיכרון הטראומטי ממוחו? והרי בשיחות שמבוססות על קשר תבוני קוגניטיבי מחויב המטופל לחשוף את עברו במילים. אך הוא אינו יכול לחשוף את מה שהדחיק.
כזכור, לתינוק אין מספיק תבונה או ידע על מנת להבין את המציאות המורכבת של החיים מסביבו אך חוסר הידע והיכולת להסביר את הרגש אינו מונע ממנו את היכולת להרגיש.
תוצאת הטיפול הפסיכולוגי
הרבה פעמים תוהים בני קיבוץ מדוע הטיפול הפסיכולוגי מצליח רק באופן חלקי. הצלחת כל טיפול תלויה ביכולת למוסס את חומת ההגנה של המטופל ולהגיע לשורש הבעיה (איני מתכוון לטיפול התנהגותי שהוא בעיני כמו אספירין לחולה סרטן). כאשר הטראומה הבסיסית עמוקה מאד והוטמעה לאורך זמן רב ניסיונו של הפסיכולוג לחדור מעבר לשכבות ההגנה של המטופל עד לשכבה האחרונה נדון לכישלון.
בדרך כלל קורה שהמטופל "מאפשר" למטפל להגיע לשכבות עמוקות פחות, למשל, לגיל הגן או אירועים שקרו בחברת הילדים. התחושות והאירועים המאוחרים יותר הם בהרבה מקרים חזרה ושיחזור של הרגשות והמחשבות הראשוניות, אך הם אינם המקור.
אני זוכר כי במסגרת טיפולית, במשך תקופה ארוכה "נתקעתי" בגיל שבעה חודשים. כל ניסיון שלי לעלות מידע מתחת לגיל זה הסתיים בראייה פנימית של חושך, חור שחור.
הקושי ביצירת מגע עם החומרים הראשוניים אינו מאפשר לכעס, לתסכול ולרגשות חוסר האונים שהיו מנת חלקו של התינוק לפני שנסגר רגשית לעלות. לכן גם לא מתרחש תהליך של הבנה, השלמה וריפוי. המקסימום אליו ניתן להגיע הוא עיסוק בחוויות וחומרים משניים שריפויים יעזור לאדם להרחיק ולטשטש את השלכות הכאב הראשוני למשך תקופת זמן.
ריפוי ע"י נשימה הולוטרופית
אם ההנחה כי הצלחת הריפוי תלויה במגע עם חומרים הטמונים במקום אליו קשה להגיע צריך למצוא את הדרך להגיע לשם.
הנשימה ההולוטרופית מאפשרת לנו לא רק להגיע למקומות החשוכים הללו אלא גם להבין את המשמעות ואת ההשפעה של אותה התנסות על חיי הבוגרים. אני, כדוגמה, נולדתי למשפחה שמאד מאד חיכתה ורצתה בי, אך החוויה הראשונית של חיי הייתה חוויה של דחייה, הכיצד? אימי שהייתה בת יחידה במשפחתה תמיד רצתה אחות קטנה. בזמנו לא הייתה אפשרות לדעת מראש את מין הנולד, לכן כאשר האחות מסרה אותי לאימי, רגע לפני השמחה על בואי לעולם צצה ועלתה האכזבה של אימי מכך שנולדתי בן ולא בת.
חלק אחד בי קלט את האכזבה ו"הסיק" את המסקנה, "אם לא רוצים אותי בעולם אסתדר לבדי", ובאמת בחיי הבוגרים הייתי הרבה פעמים במצב של 'זאב בודד'.
"מסקנה" זו על אופיו של העולם לאליו הגעתי התגברה לאחר מכן כאשר נמסרתי לידיה של המטפלת בבית התינוקות הופרדתי סופית מאימי והתחלתי להרגיש את הניתוק מאימי ומעצמי.
מכיוון שאימי שכחה מזמן את תגובתה הראשונית ובהתנהגותה היום - יומית לא היה זכר לרצונה בילדה במקומי, החומרים הללו לא יכלו לעלות בזיכרוני בטיפול רגיל. ולכן הסיבה לתחושת חוסר האמון הבסיסי שיש לי בבני אדם לא הייתה מתגלה. ואם איני יודע את הסיבה איני יכול לטפל בבעיה ובהשלכותיה באופן רציני.
בסיישן של נשימה הולוטרופית כאשר האינפורמציה הזו עלתה, יכולתי בנוסף להבנת המקור לחוש את הרגשות שלי וגם את מכלול הרגשות של אימי באותו רגע ולא רק את הרגש אליו הגבתי כתינוק. יכולתי לראות כמו בסרט את 'עץ התפתחות הבעיה' מראשיתה ועד השלכותיה על יחסי עם אנשים בחיי הבוגרים. אחר כך השלמתי את העבודה בטיפולים מסורתיים יותר המבוססים על שיחות.
להבדיל מהיפנוזה, רייברסינג או שיטות אחרות שבהן המטופל נותן למטפל להוביל את התהליך כאשר המטרה היא להסיר את שכבות ההגנה על מנת להביט מתחתן. בנשימה ההולטרופית קובע המטופל בעצמו עד לאן יעמיק לחקור את עצמו.
ההנחה העומדת מאחורי כלל זה מבוססת על האמונה כי יש בכל אדם חלק תבוני המגן עליו (פסיכולוגית). אותו חלק תבוני הוא זה שבנה סביבנו את החומה על מנת שנוכל לשרוד רגשית בזמנים הקשים. כאשר אני הולך לפסיכולוג או מטפל אני עושה זאת מתוך אמונה כי לימודיו וניסיונו הכשירו אותו שלא להרוס את ההגנות בהן אני עדין משתמש ואותן אני צריך גם כיום.
בנשימה ההולוטרופית אנו סומכים על אותו חלק רגיש ותבוני שבנה את ההגנה שגם יפרק אותה, יתרה מזאת, אנו סומכים עליו שהוא יעשה זאת בדרך ובאופן המתאים והבטוח ביותר עבור האדם.
כל מה שאנו עושים בשיתוף עם האדם, זה ליצור מרחב מוגן המעודד ומאפשר לתהליך לקרות.
יתרונות וחסרונות של עבודה עם נשימה הולוטרופית
* נוגעת במקומות עמוקים אצל האדם - מחייבת אומץ וסקרנות
* אין מטפל אליו אפשר לרוץ כאשר יש קושי - מתאים לאנשים עצמאים הלוקחים אחריות על עצמם
* מקצרת תהליכים, שנה של מפגש עם פסיכולוג יכולה להיות בעלת ערך לסיישן אחד - תהליך פסיכולוגי יכול להתחיל בעוצמה ולהשפיע ולשנות את סדר יומו של האדם
* נעשית בקבוצה - אין את האינטימיות והייחודיות כמו בטיפול רגיל
* אינה מחייבת יחסים אישים עם הפסיכולוג - הדברים עולים ללא צורך בכימיה עם המטפל
* זולה יותר
הלינה המשותפת מה היא?
עוד לפני הקמת המדינה (1948) הוקמו ברחבי הארץ קיבוצים. אחת המטרות להקמת הקיבוצים, שנוצרו ע"י חניכי תנועות נוער אידיאליסטיים ופליטי השואה במקומות מרוחקים ממרכז הארץ הייתה, לקבוע את הגבולות החיצונים של המדינה. לשם כך היו מוכנים הקיבוצניקים לחיות בצמצום ולעמוד בקשיים פיזיים ופסיכולוגים.
התינוקות שנולדו באותו זמן לחברים בקיבוץ לא ממש התאימו למציאות הקשה שבה נאלצו החלוצים לחיות. מגורים באוהלים, עבודה קשה במשך היום, לנהל חיי חברה פעילים ולשמור בלילות. הפתרון נמצא על ידי הקמת בתי תינוקות שתופעלו בשעות היום ע"י מטפלות מקצועיות וע"י שומרות זמניות בשעות הלילה שטיפלו בתינוקות.
לאחר שחזרו התינוקות מבית החולים הוכנסו לבית התינוקות והועברו לאחריות המטפלת. האמהות הורשו לבקר את תינוקם מספר פעמים במשך היום על מנת להניקם (בלילה קבל תינוק רעב מי סוכר מבקבוק ע"י שומרת הלילה). לפעמים גם נמנע מהאימהות לחתל או לרחוץ את התינוק בהצדקה כי המטפלת הוכשרה לטפל בילד והאם לא. להוציא שעת ביקור אחת ביום לאבות ולבני משפחה אסור היה בשעות היום והלילה לבקר את התינוק.
בתחילה הוצמדו לכל שישה תינוקות מטפלת, כאשר התינוקות הגיעו לגיל שנתיים בערך חוברו שלוש שישיות לקבוצה אחת שהמשיכה לגור ביחד עד לצבא.
מאוחר יותר הומצאה תיאוריה שלמה שהסבירה מדוע הלינה המשותפת טובה עבור הילדים. הלינה המשותפת הופסקה כאשר מצבם הכלכלי של הקיבוצים השתפר ואפשר הרחבת דירות החברים ומעבר ללינה משפחתית.
הנזקים העלולים להיגרם עקב הלינה המשותפת
כיום אנו יודעים כי תינוק שאך זה יצא מבטן אימו זקוק לשבעה חודשים על מנת להבין ולהפנים כי הוא מופרד פיזית מאימו. אין ביכולתו של תינוק ששהה ברחם במשך כל חייו להסתגל במהירות למציאות הכופה עליו הפרדה פיזית בינו לבין האם. ניתן אולי להבין זאת אם נשווה זאת לתחושת פנטום, תחושת פנטום היא תחושה שרגל או זרוע עדיין מחוברות לגוף למרות שלמעשה אותו אבר כבר לא קיים. כעת דמיינו מה מרגיש תינוק שכל חייו היה מחובר פיזית לאם ולפתע החיבור הזה נפסק.
אם אנו מסכימים להנחה כי התינוק מרגיש גם לפני שיצא מבטן אימו, נחווים צירי הלידה עבורו כצונאמי המתחיל ללא התרעה מוקדמת משום מקום וללא שום סיבה. האם לפחות יודעת כי התהליך ייפסק והיא תזכה לאושר גדול, אך מה יודע התינוק על כך? ואם אינו יודע מה הוא חושב ומרגיש במשך הלידה?
הלידה אמורה להיות עבודה משותפת של התינוק והאם (Labor -עבודה). אך בהרבה פעמים האם מקבלת זריקה לשיכוך הכאב ובעצם משאירה את התינוק לעשות את העבודה לבדו. במקרים כאלו החוויה הראשונה של התינוק בצאתו לחיים היא של התעלמות, בגידה, נטישה מצד האדם הכי קרוב אליו (האם).
וכאן מגיע קטע מעניין, כזכור התינוק אינו יכול לעשות עדין את ההפרדה בינו לבין אימו ולכן תחושת הניתוק, ההפרדה והבגידה מופנת כלפי עצמו ולא כלפי האם. זהו השלב הראשון שבו התינוק מתחיל להתנתק מעצמו. אם לא תתבצע באופן מידי חוויה מתקנת תוטמע ההרגשה הזו ותשפיע על חייו הבוגרים.
ימיו הראשונים של התינוק מאופיינים בהלם מוחלט. ראשית, הוא אינו מבין כי הוא כבר 'בחוץ'. שנית, העולם החדש אליו הוטל נראה ונשמע לו מוזר ובהרבה פעמיים גם מאיים. שלישית, הנתק מהחממה ששימשה לו כבית במשך כל החיים היינו בלתי נסבל עבורו. ישנה תיאוריה המשווה את הכמיהה לגן העדן הרוחני ככמיהה לחזור לרחם באופן פיזי.
מחקרים על יתומים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה הראו כי תינוקות שאך נולדו וקבלו מספיק אוכל, מספיק מלבושים חמים אך לא קיבלו מספיק מגע אנושי, מתו פיזית או במקרים מוצלחים יותר רק התנתקו רגשית וחוו מוות רגשי.
ההתנתקות הרגשית היינה תגובה טבעית והגיונית של מנגנון ההגנה כאשר האדם אינו מסוגל להפנים את מה שקורה. אנשים שהיו בתאונה, לדוגמה, מדווחים כי שנייה לפני ההתנגשות אבדו את הכרתם. אם המנגנון עובד בצורה יעילה אצל אדם בוגר מדוע שלא יעבוד כך גם אצל התינוק?
הערה: הדברים הכתובים עד כאן נכונים גם לגבי תינוקות שנולדו מחוץ למסגרת הקיבוצית, ההבדל מתבטא בעוצמת ההלם ועומק הפגיעה כתוצאה מהניתוק הטוטאלי מהאם שחוו בני הקיבוץ.
מה יכול היה לקרות לבני קיבוץ?
ההבדל בין ילדים שחוו לינה משותפת לאחרים הוא בעקביות של ההמשכיות והטבעת הכאב הרגשי. כל אדם נולד, וכל אדם חווה את תחושת ההפרדה בינו ובין האם, אך אם לגבי "שאר העולם" ההורים יכולים לצמצם את הנזק ולהקטין את עוצמת הפגיעה ע"י מגע קרוב עם התינוק והיענות מהירה לדרישותיו (ראה את הספר "עקרון הרצף") לבני הקיבוץ לא הייתה את הנגישות הזמינה להורים.
מה קורה כאשר התינוק הזקוק לאם בוכה וקורא לה אך במקום זאת מקבל מטפלת או שומרת לילה שנותנת לו בקבוק מי סוכר ומבקשת ממנו לחכות עד שש בבוקר כי רק אז תגיע האם? לתינוק אין מודעות לזמן, בשבילו הרגע הוא הרגע. כאשר אינו מקבל את מה שהוא זקוק לו באופן מיידי הוא מבין כי משהו השתבש, מה בדיוק אינו יודע.
הוא אינו מודע לכך שאימו צריכה לבנות את הארץ או ללכת לשיחת קיבוץ. הפירוש שהוא נותן למצב שבו הוא מקבל את צרכיו בהתאם לחוקי המבוגרים דומה יותר ל: "אני לא רצוי" "איש לא אוהב אותי" או "אם יש בי משהו כזה נורא שבגללו לא אוהבים אותו ואני לא רצוי לא מגיע לי לחיות". (דוגמה קלסית לכך ניתן למצוא בכל אותם אנשים החושבים שיש בהם מפלצת נסתרת הנסתרת מהעולם ומוכרת רק להם), אך לאחר זמן שבו המצב אינו משתנה והוא ממשיך שלא לקבל את צרכיו הפסיכולוגים הוא מסתגל. הוא מלמד עצמו טכניקות שיעזרו לו להתגבר על המצב.
ההסתגלות הטובה ביותר היא בעצם הסתגרות רגשית.
הקיבוצניק העתידי שמקבל את כל צרכיו הפיזיים, אוכל, מקום טוב לישון בגדים חמים נשאר בחיים ומפתח גוף חסון, אך החסך הרגשי / גופני שנמנע ממנו בגיל המוקדם מעצים את כאבו הנפשי של התינוק עד כי הדרך היחידה עבורו לשרוד מבחינה פסיכולוגית היא לסגור עצמו מפני כאבו הנפשי. הצרה טמונה בכך כי אין אפשרות לסנן רגשות ולהיסגר רגשית רק בפני כאב וסבל, הרגשות, גם המחה וגם העצב והכאב עשויים מאותו חומר, אדם שנסגר רגשית סגור לכל צורה של רגש, גם לרגשות שמחה.
התוצאה הסופית מתבטאת בתלונתם של בני הזוג כי הבוגר שהיה פעם תינוק מנותק רגשית סובל כיום מנכות רגשית. הוא יודע איך להתנהג אך אינו יודע מה הוא מרגיש ומרוחק מרגשותיו.
הקושי במציאת דרכים לטיפול
הטיפול הפסיכולוגי הרגיל בפסיכואנליזה או בטיפול רגיל אינו יעיל מכיוון שהוא מבוסס על שיחות בין המטפל למטופל. בשיחות עולים חומרים מהעבר המאפשרים לנו לשפוך אור על מה שהתרחש ונותנים אפשרות להבין את כל התמונה באופן רחב יותר.
בדרך כלל, אם הנזק אינו גדול מדי הבנת האירוע מאפשרת לנו לכעוס ואחר כך לסלוח ולהחלים מהאירוע הטראומטי. אך מה ניתן לעשות כאשר אין זיכרון מהאירוע? כאשר הטראומה התרחשה בגיל כה מוקדם שלתינוק לא היה יכולת לבטא את עצמו וורבלית והוא מחק את הזיכרון הטראומטי ממוחו? והרי בשיחות שמבוססות על קשר תבוני קוגניטיבי מחויב המטופל לחשוף את עברו במילים. אך הוא אינו יכול לחשוף את מה שהדחיק.
כזכור, לתינוק אין מספיק תבונה או ידע על מנת להבין את המציאות המורכבת של החיים מסביבו אך חוסר הידע והיכולת להסביר את הרגש אינו מונע ממנו את היכולת להרגיש.
תוצאת הטיפול הפסיכולוגי
הרבה פעמים תוהים בני קיבוץ מדוע הטיפול הפסיכולוגי מצליח רק באופן חלקי. הצלחת כל טיפול תלויה ביכולת למוסס את חומת ההגנה של המטופל ולהגיע לשורש הבעיה (איני מתכוון לטיפול התנהגותי שהוא בעיני כמו אספירין לחולה סרטן). כאשר הטראומה הבסיסית עמוקה מאד והוטמעה לאורך זמן רב ניסיונו של הפסיכולוג לחדור מעבר לשכבות ההגנה של המטופל עד לשכבה האחרונה נדון לכישלון.
בדרך כלל קורה שהמטופל "מאפשר" למטפל להגיע לשכבות עמוקות פחות, למשל, לגיל הגן או אירועים שקרו בחברת הילדים. התחושות והאירועים המאוחרים יותר הם בהרבה מקרים חזרה ושיחזור של הרגשות והמחשבות הראשוניות, אך הם אינם המקור.
אני זוכר כי במסגרת טיפולית, במשך תקופה ארוכה "נתקעתי" בגיל שבעה חודשים. כל ניסיון שלי לעלות מידע מתחת לגיל זה הסתיים בראייה פנימית של חושך, חור שחור.
הקושי ביצירת מגע עם החומרים הראשוניים אינו מאפשר לכעס, לתסכול ולרגשות חוסר האונים שהיו מנת חלקו של התינוק לפני שנסגר רגשית לעלות. לכן גם לא מתרחש תהליך של הבנה, השלמה וריפוי. המקסימום אליו ניתן להגיע הוא עיסוק בחוויות וחומרים משניים שריפויים יעזור לאדם להרחיק ולטשטש את השלכות הכאב הראשוני למשך תקופת זמן.
ריפוי ע"י נשימה הולוטרופית
אם ההנחה כי הצלחת הריפוי תלויה במגע עם חומרים הטמונים במקום אליו קשה להגיע צריך למצוא את הדרך להגיע לשם.
הנשימה ההולוטרופית מאפשרת לנו לא רק להגיע למקומות החשוכים הללו אלא גם להבין את המשמעות ואת ההשפעה של אותה התנסות על חיי הבוגרים. אני, כדוגמה, נולדתי למשפחה שמאד מאד חיכתה ורצתה בי, אך החוויה הראשונית של חיי הייתה חוויה של דחייה, הכיצד? אימי שהייתה בת יחידה במשפחתה תמיד רצתה אחות קטנה. בזמנו לא הייתה אפשרות לדעת מראש את מין הנולד, לכן כאשר האחות מסרה אותי לאימי, רגע לפני השמחה על בואי לעולם צצה ועלתה האכזבה של אימי מכך שנולדתי בן ולא בת.
חלק אחד בי קלט את האכזבה ו"הסיק" את המסקנה, "אם לא רוצים אותי בעולם אסתדר לבדי", ובאמת בחיי הבוגרים הייתי הרבה פעמים במצב של 'זאב בודד'.
"מסקנה" זו על אופיו של העולם לאליו הגעתי התגברה לאחר מכן כאשר נמסרתי לידיה של המטפלת בבית התינוקות הופרדתי סופית מאימי והתחלתי להרגיש את הניתוק מאימי ומעצמי.
מכיוון שאימי שכחה מזמן את תגובתה הראשונית ובהתנהגותה היום - יומית לא היה זכר לרצונה בילדה במקומי, החומרים הללו לא יכלו לעלות בזיכרוני בטיפול רגיל. ולכן הסיבה לתחושת חוסר האמון הבסיסי שיש לי בבני אדם לא הייתה מתגלה. ואם איני יודע את הסיבה איני יכול לטפל בבעיה ובהשלכותיה באופן רציני.
בסיישן של נשימה הולוטרופית כאשר האינפורמציה הזו עלתה, יכולתי בנוסף להבנת המקור לחוש את הרגשות שלי וגם את מכלול הרגשות של אימי באותו רגע ולא רק את הרגש אליו הגבתי כתינוק. יכולתי לראות כמו בסרט את 'עץ התפתחות הבעיה' מראשיתה ועד השלכותיה על יחסי עם אנשים בחיי הבוגרים. אחר כך השלמתי את העבודה בטיפולים מסורתיים יותר המבוססים על שיחות.
להבדיל מהיפנוזה, רייברסינג או שיטות אחרות שבהן המטופל נותן למטפל להוביל את התהליך כאשר המטרה היא להסיר את שכבות ההגנה על מנת להביט מתחתן. בנשימה ההולטרופית קובע המטופל בעצמו עד לאן יעמיק לחקור את עצמו.
ההנחה העומדת מאחורי כלל זה מבוססת על האמונה כי יש בכל אדם חלק תבוני המגן עליו (פסיכולוגית). אותו חלק תבוני הוא זה שבנה סביבנו את החומה על מנת שנוכל לשרוד רגשית בזמנים הקשים. כאשר אני הולך לפסיכולוג או מטפל אני עושה זאת מתוך אמונה כי לימודיו וניסיונו הכשירו אותו שלא להרוס את ההגנות בהן אני עדין משתמש ואותן אני צריך גם כיום.
בנשימה ההולוטרופית אנו סומכים על אותו חלק רגיש ותבוני שבנה את ההגנה שגם יפרק אותה, יתרה מזאת, אנו סומכים עליו שהוא יעשה זאת בדרך ובאופן המתאים והבטוח ביותר עבור האדם.
כל מה שאנו עושים בשיתוף עם האדם, זה ליצור מרחב מוגן המעודד ומאפשר לתהליך לקרות.
יתרונות וחסרונות של עבודה עם נשימה הולוטרופית
* נוגעת במקומות עמוקים אצל האדם - מחייבת אומץ וסקרנות
* אין מטפל אליו אפשר לרוץ כאשר יש קושי - מתאים לאנשים עצמאים הלוקחים אחריות על עצמם
* מקצרת תהליכים, שנה של מפגש עם פסיכולוג יכולה להיות בעלת ערך לסיישן אחד - תהליך פסיכולוגי יכול להתחיל בעוצמה ולהשפיע ולשנות את סדר יומו של האדם
* נעשית בקבוצה - אין את האינטימיות והייחודיות כמו בטיפול רגיל
* אינה מחייבת יחסים אישים עם הפסיכולוג - הדברים עולים ללא צורך בכימיה עם המטפל
* זולה יותר
050-3331-331