לא מזמן יצא לאור הספר "האמן" של קולם טויבין האירי (איך מבטים את שמו בכלל?) ספר על חייו של הסופר הנרי ג'יימס. ספר שגילה סופר מעניין שאהבתי מאוד.

כעת יצא לאור ספר חדש שלו. אמהות ובנים. הפעם סיפורים קצרים. תשעה סיפורים ליתר דיוק.

אני חייב להודות שעם כל ההנאה שלי מסיפורים קצרים, אני בדרך כלל קורא סיפור בין שני ספרים שונים. ברומן, לא חשוב עד כמה הוא רב דמויות ועלילות מתפצלות, תמיד נשאר המכנה המשותף. העולם בו מתרחשים הדברים. סיפורים קצרים, ברובם כל כך שונים זה מזה. עד שהתחברת לאחד, סיימת אותו, אפילו בהנאה, אך מיד רודף אותו עוד סיפור, אנשים שונים סיפור שונה בלי מכנה משותף. שמחתי לקרוא באיזה מקום שטויבין מודע לקושי שבפרסום סיפורים קצרים בדיוק מהסיבה הזאת. אבל הפעם משהו קרה לי תוך כדי. לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר. כאן יש סוג של מכנה משותף המרחף מעל לסיפורים וזה סגנונו המיוחד של טויבין.

אחרי כל ספר אירי שאני קורא אני שואל את עצמי מה יש בהם באירים שהוא שונה מכל הכותבים באנגלית. לעתים קרובות, אחרי קריאת סופר אירי, מתעוררת בי פנטזיה לנסוע לחיות באירלנד כמה חודשים לנסות להבין את השוני, את המיוחדות. האם זה באמת דבר מה באנשים או בתרבות כתיבה ארוכת שנים המצליחה ליצור אווירה כל כך מיוחדת.

מזה זמן רב סופרים איריים כבר לא כותבים על הקונפליקט הפנימי, על מלחמת דתות ופוליטיות שקרעו את המדינה. אך אולי מאה שנים כאלה שינו משהו בסיסי בהוויה שלהם והפכו את הסופרים, ולכן את גיבורי הספרים לנוגעים ללב.

טויבין חיפש מכנה משותף, דבר מה שייחד את הסיפורים הללו ויהפוך אותם לחטיבה אחת. הוא החליט שהקשר יהיה ביחסי בנים ואמהות. בנות ואמהות. אך הקריאה איננה מאששת את הנושא המשותף הזה.

נכון שכמעט בכל הסיפורים ישנם אימא, ובן, אך אם יש מערכת יחסים או קשר הוא כמעט אף פעם לא לב הסיפור. לעתים כל הקשר מתמצא בפסקה אחת בתוך או בסוף הסיפור.

המפתיע הוא איך בפסקה אחת או שתיים הוא מצליח להטעין רגשות סמויים. כתיבתו המדויקת, שפתו המיוחדת מעבירה אווירה שונה. התלבטויות אחרות. ובכל זה סיפור שעל פניו נראה פשוט ורק רגע אחרי הקריאה משהו חוזר ומדהים את הקורא. איך לא שם לב לפרט פה, לשורה שם. טויבין הא בהחלט אמן המילה.

בסיפור "שורת ההיגיון" הגיבור הוא פושע, עד לא מכבר כנראה פושע זעיר שכעת מנסה לעלות מדרגה וגנב מאחוזה שפרץ אליה שלושה ציורים חשובים. אחד של רמברנדט. הסיפר נע סביב השאלה מה עושה פושע חסר קשרים עם תמונה כזו. אמו מוזכרת פעם אחת בסיפור והקשר מצטמצם בזה שבהוא מזהיר אותה לא לדבר עליו.

הסיפור "שיר" הוא הקרוב ביותר לכוונתו של טויבין לספר על יחסי אימא בן, אלא שכאן הבן לא ראה את אמו שנים רבות. היא עזבה את הבית. הוא נתקל בה במקרה בפאב. הוא יודע שזו היא, היא יודעת שזה הוא. היא הפכה להיות זמרת. היא שרה שיר אחד. הוא מתרגש אבל יוצא מבלי לגשת אליה.

"שם המשחק" מפגיש אותנו עם אלמנה טרייה. בעלה מת בפתאומיות והשאיר אותה עם שלושה ילדים ובעיקר עם הר של חובות. עיירה קטנה, כולם מכירים את כולם, כולם מציצים לחיי אחרים ויודעים עליהם יותר מדי. החנות שלה נלחמת נגד הסופרמרקט הגדול. הסיפור הוא בעיקר על מלחמת הקיום המוצלחת שלה. וחלומה לעבור לדבלין להיפך לאנונימית דבר המתסכל את בנה בן השש עשרה.

שם סיפור הבא יישמע מוכר לרבים מעיל גשם כחול מפורסם, זה שם שיר מאוד מפורסם של הסמן לאונרד כהן.

תחילתו של הסיפור בבן המגלה תקליטים ישנים מהם גילה שאמו הייתה זמרת בנעוריה. היא רוצה להשכיח ולבטל, הוא דווקא מתפעל. אלא שהמשך הסיפור מתרחק מהבן והופך להיות סיפור מערכת יחסים בין שתי אחיות שהקימו להקה בשנות השבעים ומערכת היחסים המסובכת בין שתי האחיות הזמרות. השיר של לאונרד כהן לו הן נותנות גרסה משלהן גורם לתחילת שבר.

קולם טויבין

"כומר במשפחה", אחד הסיפורים הקצרים בספר הוא סיפור קורע קרביים. מולי, אישה מזדקנת חיה בעיירה קטנה בה כולם מכירים את כולם ויודעים הכל אחד על השני. מולי אלמנה עם שתי בנות מבוגרות ובן כומר. היא לומדת להשתמש במחשב, היא משחקת ברידג' ומעסיקה את עצמה כל הזמן, עד שכומר מקהילה אחרת בא לספר לה שבנה נאשם ביצול מיני של קטינים. כל העיירה ידעה מזה זמן, איש לא אמר לה והיא לא חשה שמדברים עליה או משתתקים בקרבתה. בקטע אחד הבנות באות לדבר אתה, באחר הבן העומד למשפט. פני השטח שקטים. היא לא צועקת או בוכה. לא עושה סצנות. אך שוב משפט או שניים מגלים את הסערה שאיננה מתוארת בסיפור. הכתיבה המדויקת המסתירה והחושפת גורמת מעבר לזעזוע להתפעלות חזרת מיכולתו של טויבין לספר סיפור בדרכו המיוחדת.

האיפוק המוחלט בכתיבה. היכולת שלא להפוך סצנות לדרמות סנטימנטליות מקנות לסיפורים עד כה רגעים של התרגשות פנימית.

הסיפור "שלושה חברים" מתחיל בפרגוס העומד ליד גוויית אמו בכנסיה.. כמו בסיפורים האחרים טויבין לא חוזר לעבר, הוא מתאר את הרגע. אחרי הלוויה ידידיו של פרגוס לוקחים אותו למסיבת רייב על החוף. הם מסתממים שותים רוקדים. לקראת השחר הם נכנסים לים, וכאן נכנס הקטע ההומוסקסואלי של החברים. מיק ופרגוס מתחילים להתמזמז במים. "הוא החל לכוון את מרצו, את כל כולו, את כל אבלו אפוף הסמים והתרגשותו הצרופה, לאסוף את לשונות של מיק אל תוך פיו" אלמלא המלה אבלו לא היינו זוכרים או יודעים שהוא עוד חש משהו על מות אמו. מי שידלג או לא ישים לב למלה לא יבין את עומק הסיטואציה, כי כל מה שקרה במסיבה, וכל מה שקרה אחרי לא קשור לכאורה לפסקה הראשונה בסיפור בו פרגסון עומד ליד ארונה של אמו בכנסיה.

הספור האחרון "חורף ארוך" שהוא הארוך והמורכב ביותר לדעתי. הסיפור מתרחש לשם שינוי בספרד, ומתחיל בתיאור משפחה כפרית. זוג הורים שוני בנים. אב שרב עם כל המשפחות בכפר וכולם מתנכרים לו. הבנים, האחד חזר לא מכבר משירות צבאי והשני אמור להתחיל את השירות שלו. האוירה בין האחים הומו ארוטית. היא לא מגיעה למימוש אך ברור שמיקל המבוגר נמשך לג'ורדי הצעיר. רק אווירה רגעית הנראית כפתיחה לכיוון מסוים. אך מהר מאוד משתנה הכיוון. מיקל מגלה שלא רק שאמו שתיינית בסתר, אלא שגם אביו יודע. וכשהאב מנסה לגמול אותה היא בורחת מהבית ביום סופת שלג.. כאן לכאורה עושה הסיפור תפנית נוספת. האב והבן יוצאים לחפש אחריה וזה יהיה לב הסיפור. ולרגע אחד כל הגברים שאינם מדברים עם האב מצטרפים לחיפוש.

יש קטע מרמז על הומו ארוטיות של מיקל. פיסקה יותר מקטע, כי טויבין הוא אמן הצמצום והרמזים. כמו כל הסיפורים בספר גם כאן הסוף פתוח. ספור נפלא באמת.

לא שהמה בספורים לא חשוב. הסיפור הדמויות, כולם מעניינים אבל הכתיבה המיוחדת, זו שהופכת את קולם טויבין לסופר מצוין, החשוב ביותר היא האווירה שהוא מצליח ליצור בכל סיפור. כל הנרמז ולא מסופר באמת. ההשתקפות של הלך המחשבה והחיים האיריים. וגם התרגום של גיורא לשם מצליח להעביר את הדקויות בסיפורים שכל מלה בהם שקולה וחשובה.