האדם הוא גם עבד מצומצם, ומפחד לדעת ולנסות דברים מסויימים.

ואע"פ שנכסף לשינוי, מטבעו גם מפחד משינויים וחשיפה למידע שישבור את אמונותיו ששווים כמגדל קלפים במשב רוח אביבית קלילה. והוא, כל כך נאחז באמונותיו, באמונה, שהוא זה סך האמונות וההגדרות שלו את עצמו, ובכך חושש פן העבד יעלם. ופחד זה כל כך שולט בו, שבא אליו אדם טיפש וקצת מרעיד לו את המגדל, והוא נלחץ ונלחם על המגדל שבקושי עומד במשב רוח קלילה, כאילו כל קיומו תלוי בכך.

והאדם נלחץ ומפוחד ומתוך כך נובעת מתוכו התנגדות רבה שלפעמים אף מתבטאת בהשתלחות בטיפש, ורוח רעה כביכול.

והאדם מסרב להתבונן לתוכו באמת. וממציא לעצמו מתוך פחד וחשש, תירוצים למה הדברים של הטיפש לא הגיוניים, ומכפיש ומעליב את הטיפש כביכול.

והאדם לו היה מתבונן, למה שטיפש כל כך גמור גורם לו לאי נוחות ורוח רעה.

ואם היה מתבונן, אולי היה מבין, שהגיונו לא הגיוני, ומבטו מעוות.

ואולי היה מבין את עצמו באמת, שכל מה שהוא הן אמונות של שקר בלבד, ואלה פוגעות ופוצעות אותו.

והטיפש בסה"כ רוצה גם רק לעזור

והטיפש אינו מבין דבר, מבין שהוא גם חכם וכו'

ועל האדם, שבאמת רוצה להשתחרר מפחדיו, להתבונן ולהקשיב לטיפש, שאינו חושש מדבר, גם להיות חכם גדול ונורא.

והטיפש, מרוב טפשותו, יוצר חרדה ואימה על החכמים הגדולים, הכלואים בחכמתם.

והאדם שיכבוש את יצרו, ויכבוש את פחדיו בגבורה גדולה, יגלה שלא איבד את עצמו לדעת, ולא העלים את עצמו, אלא גילא את מי שהוא באמת.

שהוא עצום גדול ונורא, ונרחב, ולא מוגבל, שבמקרה או שלא גם מצומצם בגוף של אדם.