"תראי" היא אומרת לי, "זה בא והולך, את יודעת". אז אני נזכרת בשיר
של פוליקר שממשיך משם ואומר "זה כואב שאני, אני בך נוגע, זה כואב שאת בוכה". זה עולה לי, כי מולי המטופלת מספרת על הכאב של הפרידה שלה
אצלה כאן ועכשיו זה בא והולך, ושוב בא. זו העצבות, הדיכאון הזה שמה יהיה?
"אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך", היא אומרת.
יש דיכאונות שמגיעים מפיטורין בעבודה, יש מכעסים מצטברים, יש מחוסר עשייה, מחוסר מימוש, מאכזבות, מהצבעים באוויר, מהחורף, מהקור, מהחום.
ויש את הדיכאון הזה שבא ללא סיבה מסוימת וללא אפשרות של המטופל להצביע על איזו נקודה. הוא פשוט נמצא, מתעורר איתו בבוקר, אוכל איתו צוהריים, מושיב אותו בערב עייף על הספה, הולך איתו לישון ולעיתים לוקח אותו לישון שעות ארוכות.
הדיכאון הזה שואב אותנו לאיזה חלל שחור ולא מאפשר לנו לנוע.
אז איך משתחררים?
בטיפול בפרחי באך יש כמה סוגי דיכאונות, הרעיון הוא לא לתת תמצית "פלא" שתוריד את הדיכאון. אלא לצאת למסע עם המטופל ולראות ביחד מה מביא אותו לזה, וכך מוציאים אותו מהמקום העמוק - הסיבתי ממנו הוא מגיע.
בודקים את המטופל, איזה מין טיפוס הוא? האם הוא משחק לפני כולם את הבדרן, המצחיק, החברמן, שבחבורה ובתוכו מסתתרת דמות מתייסרת?
כאלה יש הרבה, החייל שמריץ את ה"דחקות" בגדוד, הנער בתנועה שמרכז את כל העניינים, הבחורה ש"משחקת" לכולם שאצלה הכל בסדר והיא תרוץ עם המסכה כל היום, בעבודה, בלימודים, בבית וכן, גם שהיא הולכת לישון, גם עם עצמה היא עם המסכה.
כאן הטיפול יעזור לאותם אנשים ל"הוריד את המסכה" ולתת להם אנרגיה
לדעת ש"מותר" להם להיות איך שהם, הם יכולים להיות מצחיקים ובמרכז העניינים אך הם לא חייבים לעשות זאת בכדי לכסות את המצוקה הפנימית שלהם.
אומנים ושחקנים רבים מסתתרים אחרי מסיכה זו.
ויש את הטיפוס הפסימי שאומר וחושב שהוא יודע שלא יהיה טוב, פשוט רואה את חצי הכוס הריקה וזה מביא אותו לדיכאון.
ויש את המיואש, שאומר שהוא מנסה אבל לא הולך אז הוא בדיכאון.
ויש את הטיפוס שמעמיס על עצמו הכל, עבודה, בית, הוא אחראי מאוד והוא יעשה את הכל בכדי לעמוד בעומס הרב שהוא מעמיד לעצמו.
אוהווו, הטיפוס הזה בדרך כלל בעמדת מפתח כי הממונים שלו קלטו שעליו אפשר לסמוך והם יתנו לו הרבה סמכויות. והוא ייקח.
ואז? אז במעלה ההר הוא מתעייף אם הוא מקשיב לקול הפנימי הוא נח, אבל הטיפוס הזה עסוק בליישם דברים אז הוא ממשיך ואז... יום אחד הוא קורס, הוא בדיכאון, כל הגוף תשוש, עייף, הוא מרגיש שהוא שלולית.
תמצית של פרחי באך תאזן אותו, היא תבוא ותאמר לקול הפנימי שלו "בסדר, אתה אחראי, אתה מתקתק דברים, אתה מעשי, אבל הלוווווו, אולי ננוח קצת, אולי תיתן סמכויות קצת לאחרים אולי תסמוך גם על אחרים וככה תהיה קצת בשביל עצמך? "
הייתה לי מטופלת כזו, בחורה אנרגטית ופעילה, שחוץ מזה שהיא הרימה מופע פרטי משלה, וחוץ מזה שהיא מגדלת שני ילדים לבד, וחוץ מזה שהיא ניהלה מאבק מול חברה סלולרית נגד הקמת אנטנה באזור מגוריה ורצה להחתים את כל תושבי האזור, היא עוד ניהלה מאבק מול הנהלת הלהקה נגד ירידה בשכר לרקדנים, ואז היא אומרת: "תראי אני מרגישה בחרדה תני לי משהו לחרדה, לדיכאון הזה". בשיחה עמה אני מוצאת שהיא לא סומכת על אף אחד - שהיא סומכת רק על עצמה - והיא עושה הכל כי היא יודעת שהיא תעשה את זה טוב מכולם, (והיא אכן טובה)
וכך נוצר עומס.
"מה היה קורה אם היית בחופש? " אני שואלת. והיא עונה "יהיה לי כעת יום בשבוע שאהיה בחופש, קיבלנו מהעבודה". (כעבור שבוע היום הזה מתמלא לה בשיעורים פרטיים ומטלות אחרות).
ובכן, ניתנת לה תמצית המאפיינת אנשים עם עומס יתר אחרי יומיים היא מדווחת שהיא מרגישה הקלה מעין רצון לאתנחתא.
שבוע לאחר מכן, מסתבר שהיא נתנה למישהו אחר בלהקה להמשיך את המאבק
היא הניחה לדברים אחרים לא להטריד אותה, עדיין מכסה שעות פנויות אך
נשמעה מנוחה בקולה.
בהמשך הטיפול היא כבר משחררת שליטה, מרפה, מקבלת את שעות הפנאי באהבה
אוהבת להיות עם עצמה, פחות מעמיסה, מתפנה למה שהיא באמת אוהבת. אז מה קרה? היא נשארה אותה בחורה מעשית ואחראית אך פועלת ממקום לא לחוץ - שלוו יותר. היא גם כבר לא מרגישה בדיכאון ולא בחרדה.
ויש את הדיכאון של מטופלת אחרת, שמספרת על עננים שמגיעים והולכים, היא בגיל המעבר, והיא מרגישה מאוד במעבר, הקדרות הזו עוטפת אותה ומשביתה אותה יומיים - שלושה. היא מקבלת תמצית המאפיינת מעברים וכעבור זמן קצר
היא מדווחת על שמוזר לה שטוב לה. היא אפילו מודאגת מזה... (וזה כבר שייך לטיפוס עם דאגת יתר וחוסר מנוחה ולהרכב תמציות אחר).
ויש את הטיפוס שיש לו ציפיות נוקשות וגבוהות מעצמו, כך שדבר רגיל ונפלא שקורה לו - הוא לא רואה אותו אלא שואל למה לא קרה יותר, אז הוא בדיכאון בגלל שהפרוייקט עבר 9 ולא 10, אחרים היו מאושרים מזה. הוא לא.
אז פרחי באך יתנו לו אתנחתא להתקרב לעצמו ולאהוב את עצמו איך שהוא. הוא יכול להישאר הישגי ובעל פעלים אבל לפעול מתוך שלווה ולא מלחץ של תחרות.
אז יש דיכאון שמגיע בגלל דברים עצובים שקורים אבל יש בעיקר טיפוסים שונים ומגוונים ש"חושבים" ורצים ולא עוצרים ואז עולה לה איזו ריקנות, דיכאון, חרדות
וכל מה שהם צריכים זה להקשיב לקול הפנימי, ולאהוב את עצמם.
תאהבו את עצמכם איך שאתם חבקו אתכם, קבלו אתכם, אתם נפלאים.
דיכאון הוא איזה ענן לגיטימי שמספר לנו מה קורה איתנו אז אל תיבהלו ממנו
חשוב מאוד לא להיבהל, כשהוא מגיע תתיידדו איתו, שוחחו איתו, תזמינו אותו לקפה או ליין אדום, מה יש? תלמדו ממנו למה הוא בא לבקר.
אבל כמו שהוא, אין לו מקום גדול, אצלכם, עליכם להסביר לו שאין לכם הרבה מקום וזמן להיות איתו, שאתם צריכים להמשיך הלאה, להתפנות גם לשמחה.
גם היא רוצה לשבת אתכם, לשוחח.
האמת? שהיא כבר נמצאת אצלכם בפנים ומשתוקקת שתעלו אותה למעלה, מה יש? גם היא רוצה יין, או קפה ומוזיקה ושיחות ומי יודע מה עוד...
של פוליקר שממשיך משם ואומר "זה כואב שאני, אני בך נוגע, זה כואב שאת בוכה". זה עולה לי, כי מולי המטופלת מספרת על הכאב של הפרידה שלה
אצלה כאן ועכשיו זה בא והולך, ושוב בא. זו העצבות, הדיכאון הזה שמה יהיה?
"אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך", היא אומרת.
יש דיכאונות שמגיעים מפיטורין בעבודה, יש מכעסים מצטברים, יש מחוסר עשייה, מחוסר מימוש, מאכזבות, מהצבעים באוויר, מהחורף, מהקור, מהחום.
ויש את הדיכאון הזה שבא ללא סיבה מסוימת וללא אפשרות של המטופל להצביע על איזו נקודה. הוא פשוט נמצא, מתעורר איתו בבוקר, אוכל איתו צוהריים, מושיב אותו בערב עייף על הספה, הולך איתו לישון ולעיתים לוקח אותו לישון שעות ארוכות.
הדיכאון הזה שואב אותנו לאיזה חלל שחור ולא מאפשר לנו לנוע.
אז איך משתחררים?
בטיפול בפרחי באך יש כמה סוגי דיכאונות, הרעיון הוא לא לתת תמצית "פלא" שתוריד את הדיכאון. אלא לצאת למסע עם המטופל ולראות ביחד מה מביא אותו לזה, וכך מוציאים אותו מהמקום העמוק - הסיבתי ממנו הוא מגיע.
בודקים את המטופל, איזה מין טיפוס הוא? האם הוא משחק לפני כולם את הבדרן, המצחיק, החברמן, שבחבורה ובתוכו מסתתרת דמות מתייסרת?
כאלה יש הרבה, החייל שמריץ את ה"דחקות" בגדוד, הנער בתנועה שמרכז את כל העניינים, הבחורה ש"משחקת" לכולם שאצלה הכל בסדר והיא תרוץ עם המסכה כל היום, בעבודה, בלימודים, בבית וכן, גם שהיא הולכת לישון, גם עם עצמה היא עם המסכה.
כאן הטיפול יעזור לאותם אנשים ל"הוריד את המסכה" ולתת להם אנרגיה
לדעת ש"מותר" להם להיות איך שהם, הם יכולים להיות מצחיקים ובמרכז העניינים אך הם לא חייבים לעשות זאת בכדי לכסות את המצוקה הפנימית שלהם.
אומנים ושחקנים רבים מסתתרים אחרי מסיכה זו.
ויש את הטיפוס הפסימי שאומר וחושב שהוא יודע שלא יהיה טוב, פשוט רואה את חצי הכוס הריקה וזה מביא אותו לדיכאון.
ויש את המיואש, שאומר שהוא מנסה אבל לא הולך אז הוא בדיכאון.
ויש את הטיפוס שמעמיס על עצמו הכל, עבודה, בית, הוא אחראי מאוד והוא יעשה את הכל בכדי לעמוד בעומס הרב שהוא מעמיד לעצמו.
אוהווו, הטיפוס הזה בדרך כלל בעמדת מפתח כי הממונים שלו קלטו שעליו אפשר לסמוך והם יתנו לו הרבה סמכויות. והוא ייקח.
ואז? אז במעלה ההר הוא מתעייף אם הוא מקשיב לקול הפנימי הוא נח, אבל הטיפוס הזה עסוק בליישם דברים אז הוא ממשיך ואז... יום אחד הוא קורס, הוא בדיכאון, כל הגוף תשוש, עייף, הוא מרגיש שהוא שלולית.
תמצית של פרחי באך תאזן אותו, היא תבוא ותאמר לקול הפנימי שלו "בסדר, אתה אחראי, אתה מתקתק דברים, אתה מעשי, אבל הלוווווו, אולי ננוח קצת, אולי תיתן סמכויות קצת לאחרים אולי תסמוך גם על אחרים וככה תהיה קצת בשביל עצמך? "
הייתה לי מטופלת כזו, בחורה אנרגטית ופעילה, שחוץ מזה שהיא הרימה מופע פרטי משלה, וחוץ מזה שהיא מגדלת שני ילדים לבד, וחוץ מזה שהיא ניהלה מאבק מול חברה סלולרית נגד הקמת אנטנה באזור מגוריה ורצה להחתים את כל תושבי האזור, היא עוד ניהלה מאבק מול הנהלת הלהקה נגד ירידה בשכר לרקדנים, ואז היא אומרת: "תראי אני מרגישה בחרדה תני לי משהו לחרדה, לדיכאון הזה". בשיחה עמה אני מוצאת שהיא לא סומכת על אף אחד - שהיא סומכת רק על עצמה - והיא עושה הכל כי היא יודעת שהיא תעשה את זה טוב מכולם, (והיא אכן טובה)
וכך נוצר עומס.
"מה היה קורה אם היית בחופש? " אני שואלת. והיא עונה "יהיה לי כעת יום בשבוע שאהיה בחופש, קיבלנו מהעבודה". (כעבור שבוע היום הזה מתמלא לה בשיעורים פרטיים ומטלות אחרות).
ובכן, ניתנת לה תמצית המאפיינת אנשים עם עומס יתר אחרי יומיים היא מדווחת שהיא מרגישה הקלה מעין רצון לאתנחתא.
שבוע לאחר מכן, מסתבר שהיא נתנה למישהו אחר בלהקה להמשיך את המאבק
היא הניחה לדברים אחרים לא להטריד אותה, עדיין מכסה שעות פנויות אך
נשמעה מנוחה בקולה.
בהמשך הטיפול היא כבר משחררת שליטה, מרפה, מקבלת את שעות הפנאי באהבה
אוהבת להיות עם עצמה, פחות מעמיסה, מתפנה למה שהיא באמת אוהבת. אז מה קרה? היא נשארה אותה בחורה מעשית ואחראית אך פועלת ממקום לא לחוץ - שלוו יותר. היא גם כבר לא מרגישה בדיכאון ולא בחרדה.
ויש את הדיכאון של מטופלת אחרת, שמספרת על עננים שמגיעים והולכים, היא בגיל המעבר, והיא מרגישה מאוד במעבר, הקדרות הזו עוטפת אותה ומשביתה אותה יומיים - שלושה. היא מקבלת תמצית המאפיינת מעברים וכעבור זמן קצר
היא מדווחת על שמוזר לה שטוב לה. היא אפילו מודאגת מזה... (וזה כבר שייך לטיפוס עם דאגת יתר וחוסר מנוחה ולהרכב תמציות אחר).
ויש את הטיפוס שיש לו ציפיות נוקשות וגבוהות מעצמו, כך שדבר רגיל ונפלא שקורה לו - הוא לא רואה אותו אלא שואל למה לא קרה יותר, אז הוא בדיכאון בגלל שהפרוייקט עבר 9 ולא 10, אחרים היו מאושרים מזה. הוא לא.
אז פרחי באך יתנו לו אתנחתא להתקרב לעצמו ולאהוב את עצמו איך שהוא. הוא יכול להישאר הישגי ובעל פעלים אבל לפעול מתוך שלווה ולא מלחץ של תחרות.
אז יש דיכאון שמגיע בגלל דברים עצובים שקורים אבל יש בעיקר טיפוסים שונים ומגוונים ש"חושבים" ורצים ולא עוצרים ואז עולה לה איזו ריקנות, דיכאון, חרדות
וכל מה שהם צריכים זה להקשיב לקול הפנימי, ולאהוב את עצמם.
תאהבו את עצמכם איך שאתם חבקו אתכם, קבלו אתכם, אתם נפלאים.
דיכאון הוא איזה ענן לגיטימי שמספר לנו מה קורה איתנו אז אל תיבהלו ממנו
חשוב מאוד לא להיבהל, כשהוא מגיע תתיידדו איתו, שוחחו איתו, תזמינו אותו לקפה או ליין אדום, מה יש? תלמדו ממנו למה הוא בא לבקר.
אבל כמו שהוא, אין לו מקום גדול, אצלכם, עליכם להסביר לו שאין לכם הרבה מקום וזמן להיות איתו, שאתם צריכים להמשיך הלאה, להתפנות גם לשמחה.
גם היא רוצה לשבת אתכם, לשוחח.
האמת? שהיא כבר נמצאת אצלכם בפנים ומשתוקקת שתעלו אותה למעלה, מה יש? גם היא רוצה יין, או קפה ומוזיקה ושיחות ומי יודע מה עוד...
אילה ניניו
050-3331-331