חיי היומיום תובעים מכל אחד מאיתנו התמודדות עם מטלות רבות. השאיפה הטבעית של כל אחד, היא להיות מוצלח בכולן, אולם יש ולעיתים אנו נסחפים, ומנסים ולהיות לא רק מוצלחים, אלא ממש מושלמים בהכל.
אני עברתי לאחרונה חוויה דומה.
כאמא טריה לילד שני, קינן במוחי המיתוס עליו גדלתי ואותו ראיתי בסרטים, של האם המושלמת, הכל - יכולה, אשר מצליחה בקלות ובזרימה מוחלטת להיות פנויה רגשית לחלוטין לשני ילדיה, ולפנות לשניהם זמן איכות, במטבחה ניחוחות של בישול ואפייה טריים, ביתה נקי ומצוחצח תמיד והכביסה בו תמיד מקופלת בזמן, וכמובן, היא מספיקה גם לפנות זמן לקפה עם חברה, ולהקדיש זמן גם לבן זוגה, וכל זאת תוך שמירה על רעננות וחיוך תמידיים. נשמע מגוחך, אך גם אם לא יודו בכך, דמות אידיאלית זו קיימת במוחן של נשים רבות, והן שואפות במודע, או שלא במודע להיות כמוה.
גם אני ניסיתי לממש את הפנטזיה הזו, וכמובן שלא הצלחתי לעמוד בכך. במקום זאת כל שהרגשתי היו רגשות אשמה למכביר, ותחושת כישלון מוחץ, הייתי תשושה וכל גופי כאב, מה שהביא אותי לבסוף להתבונן פנימה ולנסות להבין מה קורה פה לעזאזל? כשעשיתי זאת התברר לי, מה שאמור היה להיות מובן לי מאליו: ניסיתי להיות דבר שלא קיים במציאות. כמו בני בן הארבע שרוצה להיות סופרמן בעל כוחות על, ולא מבין שזו דמות אגדתית שקיימת בסרטים בלבד, כך גם אני רציתי להיות וונדרוומן. אלא שגם היא דמות בדיונית, ואילו במציאות קיימים בני אדם, שמעצם טבעם לעולם לא יהיו מושלמים.
השאיפה הזו למושלמות, שיצרה הרגשת כישלון ורגשות אשמה, הביאה למאבק פנימי בלתי פוסק. מרוץ חסר תוחלת אחר מטרה אשר לא ניתנת להשגה. הבנתי, שאין לי ברירה אלא להשלים עם חוסר המושלמות שלי, ולקבל את העובדה, שיש לי יכולות מוגבלות, וזמן מוגבל. עד מהרה הסתבר לי כי לא פשוט לוותר על הפנטזיה
ולהסתפק, כביכול, בפחות. אולם משהבנתי כי אין זו הסתפקות בפחות, אלא בעצם, קבלה עצמית של גבולותיי ויכולותיי, ושחוסר השלמה איתם, מותיר אותי באותו מאבק פנימי בלתי פוסק, אשר מביא שוב ושוב לרגשות האשמה, הצלחתי לעשות את השינוי המחשבתי הנדרש.
הפלא ופלא, דווקא מתוך ההשלמה הזו, עם הכישלון כביכול, דווקא מתוך ההשלמה עם חוסר המושלמות, החלה לבצבץ אט - אט שלווה פנימית. לא עוד מאבקים חסרי תוחלת. לא עוד רגשות אשמה, אלא קבלה פשוטה של מגבלותיי, ותשומת לב רבה ליכולת ההכלה שלי, הם שהביאו לתהליך שהחל להביא לשלום פנימי, רגיעה וזרימה.
ההבנה שעלי לוותר על חלק מהדברים, והבחירה המודעת על מה לוותר ומתי, הביאה לכך שאיני מרגישה שוב כישלון כאשר איני מספיקה חלק מן הדברים, משום שמראש קיבלתי בהבנה את העובדה שאיני יכולה לעשות הכל, הדבר מותיר לי זמן להתמקד ולעשות היטב את מה שכן בחרתי לעשות. השקט המיוחל והרגשת השלמות הפנימית החלו להתגבש בתוכי שוב. במקום המאבק והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת, הגיעו שלום, השלמה וקבלה עצמית.
ההבנה שעלי לוותר על חלק מהדברים, והבחירה המודעת על מה לוותר ומתי, הביאה לכך שאיני מרגישה שוב כישלון כאשר איני מספיקה חלק מן הדברים, משום שמראש קיבלתי בהבנה את העובדה שאיני יכולה לעשות הכל, הדבר מותיר לי זמן להתמקד ולעשות היטב את מה שכן בחרתי
לעשות. השקט המיוחל והרגשת השלמות הפנימית החלו להתגבש בתוכי שוב. במקום המאבק והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת, הגיעו שלום, השלמה וקבלה עצמית.
לכאורה, תובנה מובנת מאליה, אך משיחות רבות עם חברות ומטופלות, מצאתי שאיכשהו, היא נשכחת, ולכן אני מוצאת את הצורך להפנות אליה את תשומת לב. אין היא נוגעת לתחומי האמהות בלבד, אלא לכל תחומי החיים. השאיפה למושלמות משכיחה מאיתנו לעיתים, את העובדה הפשוטה שאנחנו רק בני אדם, וככאלה לעולם לא נהיה מושלמים, אלא לכל היותר שלמים, ואם במקום לחפש מושלמות, נלמד להשלים דווקא עם חוסר המושלמות שבנו, יש סיכוי כי נגיע לשלום הפנימי ולהרגשה כי אנו שלמים עם עצמינו.
אני עברתי לאחרונה חוויה דומה.
כאמא טריה לילד שני, קינן במוחי המיתוס עליו גדלתי ואותו ראיתי בסרטים, של האם המושלמת, הכל - יכולה, אשר מצליחה בקלות ובזרימה מוחלטת להיות פנויה רגשית לחלוטין לשני ילדיה, ולפנות לשניהם זמן איכות, במטבחה ניחוחות של בישול ואפייה טריים, ביתה נקי ומצוחצח תמיד והכביסה בו תמיד מקופלת בזמן, וכמובן, היא מספיקה גם לפנות זמן לקפה עם חברה, ולהקדיש זמן גם לבן זוגה, וכל זאת תוך שמירה על רעננות וחיוך תמידיים. נשמע מגוחך, אך גם אם לא יודו בכך, דמות אידיאלית זו קיימת במוחן של נשים רבות, והן שואפות במודע, או שלא במודע להיות כמוה.
גם אני ניסיתי לממש את הפנטזיה הזו, וכמובן שלא הצלחתי לעמוד בכך. במקום זאת כל שהרגשתי היו רגשות אשמה למכביר, ותחושת כישלון מוחץ, הייתי תשושה וכל גופי כאב, מה שהביא אותי לבסוף להתבונן פנימה ולנסות להבין מה קורה פה לעזאזל? כשעשיתי זאת התברר לי, מה שאמור היה להיות מובן לי מאליו: ניסיתי להיות דבר שלא קיים במציאות. כמו בני בן הארבע שרוצה להיות סופרמן בעל כוחות על, ולא מבין שזו דמות אגדתית שקיימת בסרטים בלבד, כך גם אני רציתי להיות וונדרוומן. אלא שגם היא דמות בדיונית, ואילו במציאות קיימים בני אדם, שמעצם טבעם לעולם לא יהיו מושלמים.
השאיפה הזו למושלמות, שיצרה הרגשת כישלון ורגשות אשמה, הביאה למאבק פנימי בלתי פוסק. מרוץ חסר תוחלת אחר מטרה אשר לא ניתנת להשגה. הבנתי, שאין לי ברירה אלא להשלים עם חוסר המושלמות שלי, ולקבל את העובדה, שיש לי יכולות מוגבלות, וזמן מוגבל. עד מהרה הסתבר לי כי לא פשוט לוותר על הפנטזיה
ולהסתפק, כביכול, בפחות. אולם משהבנתי כי אין זו הסתפקות בפחות, אלא בעצם, קבלה עצמית של גבולותיי ויכולותיי, ושחוסר השלמה איתם, מותיר אותי באותו מאבק פנימי בלתי פוסק, אשר מביא שוב ושוב לרגשות האשמה, הצלחתי לעשות את השינוי המחשבתי הנדרש.
הפלא ופלא, דווקא מתוך ההשלמה הזו, עם הכישלון כביכול, דווקא מתוך ההשלמה עם חוסר המושלמות, החלה לבצבץ אט - אט שלווה פנימית. לא עוד מאבקים חסרי תוחלת. לא עוד רגשות אשמה, אלא קבלה פשוטה של מגבלותיי, ותשומת לב רבה ליכולת ההכלה שלי, הם שהביאו לתהליך שהחל להביא לשלום פנימי, רגיעה וזרימה.
ההבנה שעלי לוותר על חלק מהדברים, והבחירה המודעת על מה לוותר ומתי, הביאה לכך שאיני מרגישה שוב כישלון כאשר איני מספיקה חלק מן הדברים, משום שמראש קיבלתי בהבנה את העובדה שאיני יכולה לעשות הכל, הדבר מותיר לי זמן להתמקד ולעשות היטב את מה שכן בחרתי לעשות. השקט המיוחל והרגשת השלמות הפנימית החלו להתגבש בתוכי שוב. במקום המאבק והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת, הגיעו שלום, השלמה וקבלה עצמית.
ההבנה שעלי לוותר על חלק מהדברים, והבחירה המודעת על מה לוותר ומתי, הביאה לכך שאיני מרגישה שוב כישלון כאשר איני מספיקה חלק מן הדברים, משום שמראש קיבלתי בהבנה את העובדה שאיני יכולה לעשות הכל, הדבר מותיר לי זמן להתמקד ולעשות היטב את מה שכן בחרתי
לעשות. השקט המיוחל והרגשת השלמות הפנימית החלו להתגבש בתוכי שוב. במקום המאבק והמלחמה הפנימית הבלתי פוסקת, הגיעו שלום, השלמה וקבלה עצמית.
לכאורה, תובנה מובנת מאליה, אך משיחות רבות עם חברות ומטופלות, מצאתי שאיכשהו, היא נשכחת, ולכן אני מוצאת את הצורך להפנות אליה את תשומת לב. אין היא נוגעת לתחומי האמהות בלבד, אלא לכל תחומי החיים. השאיפה למושלמות משכיחה מאיתנו לעיתים, את העובדה הפשוטה שאנחנו רק בני אדם, וככאלה לעולם לא נהיה מושלמים, אלא לכל היותר שלמים, ואם במקום לחפש מושלמות, נלמד להשלים דווקא עם חוסר המושלמות שבנו, יש סיכוי כי נגיע לשלום הפנימי ולהרגשה כי אנו שלמים עם עצמינו.
050-3331-331