אנשים רבים בתוכנו חיים בתחושה שהיקום נגדנו, שאלוהים אורב לנו כמו שוטר של משטרת התנועה מעבר לעיקול, מתחבא ואז ברגע מסוים הוא קופץ מהשיחים. "רשיונות בבקשה" הוא אומר ואתה כבר יודע, שהנה אתה הולך לאכול את הלקרדה, ואתה אפילו לא יודע מה עשית.

בטוחים שאלוהים נגדנו, אנו מתקשים להבין את הדברים הנוראים שמרכיבים את חיינו.

הוא מכריח אותנו לעבוד בעבודה שאנו לא אוהבים למחייתנו, דואג שתמיד נהיה באוברדרפט, משאיר אותנו לבד בלי זוגיות. אם כבר הוא מביא לנו בת זוג הוא נותן לנו חודש של אהבה ואח"כ אנחנו לא מבינים איך הגענו לקשר המעפן הזה ולמה עצבנו מרוטים.

אם זה לא מספיק, אז בעבודה, הוא מביא לנו בוסים פלצניים ומנופחים שחושבים שהם יודעים הכל

הוא מביא לנו מחלות, הורג את קרובנו בזה אחר זה ולבסוף הורג אותנו ומסיים בכך את חיינו האומללים.

לאלו מבינינו שכך מזהים את אלוהים שלהם, המצב לא מי יודע כמה. דבש לא מלקקים כאן ולא מפליא שאנשים קמים בבוקר בלי חשק לעוד יום שגרתי, כועסים בפקקי התנועה ונלחמים זה בזה.

אז מהי האמת?

אולי האמת היא שיש לנו תפישה מוטעית לגבי אלוהים? הרי לימדו אותנו משהו בילדותנו ומאז אימצנו את זה, כאילו זוהי האמת שלנו. לא שאלנו יותר מידי שאלות. כולם אמרו שככה זה אז קיבלנו את זה. השלמנו עם זה שזה המצב.

ומה אם היינו מכירים בכך שאלוהים הוא משהו אחר לגמרי מזה אשר לימדו אותנו בילדותנו?

שאלוהים תמיד תמיד עומד לצידנו מאפשר לנו חופש בחירה מוחלט. לעולם אינו מגנה, לעולם אינו שופט אותנו. רק אוהב ותומך בכל בחירה שלנו. כל בחירה!!!

בשלב הזה חלק מהאנשים מזהה אהבה וחלק מזהה אנרכיה. מכורים לאלוהים מגנה, שופט ומעניש, אנשים רבים סבורים שחופש בחירה מוחלט הוא איום על האנושות.

ניקח למשל דוגמה מהחיים: בנאדם מגיע ליום עבודתו הראשון. אחרי כארבע שעות עבודה בהם למד להכיר את הנדרש ממנו הוא כבר מתפקד ומבצע את הפעולות הנדרשות ממנו. בשלב הזה לפתע הבוס ניגש אליו ומעיר לו על אופן עבודתו בנוכחות מספר עובדים.

הבנאדם בוש ונכלם, "הרי עשיתי כמיטב יכולתי" הוא חושב לעצמו. כעס עולה. "אני הרי לומד... זה לוקח זמן בהתחלה... מה הוא חושב לעצמו הגוץ השמנמן הזה... איך אני נופל תמיד על טמבלים כאלו שרוצים להראות כמה הם מנהלים גדולים וחכמים... אני לא מסתדר עם מנהלים... מה אני צריך על הראש אידיוטים שיגידו לי מה לעשות... אני צריך להיות עצמאי. אוף, אין לי כוח יותר. כבר ניסיתי... גם עצמאי זה לא מי יודע כמה". בקיצור, כביש ללא מוצא. וכך שוב אלוהים יוצא חרא מכל הסיפור.

בשלב הזה ההרגשה מתחרבנת, מרגע זה ואילך ממשיכה העבודה להתנהל מתוך אנרגיה נמוכה והתוצאות בהתאם.

אז מה עושים? איך יוצאים מזה?

הכלל הוא תמיד: מה שאחרים לא נותנים לך, תן אתה לעצמך!

או במילים אחרות: למד לקבל!

למד לשבח את עצמך, למד לא להיבהל, למד להכיר שהבוס הזה הוא היצירה שלך. כן זו לא טעות.

המיגנוט שלך הוא אשר יצר לך את המפגש עם הבוס הזה. קבל את זה. במקום להתמקד בבוס שלך, באכזבה, בפחדים שעולים, תן לעצמך חיזוק. זהו הילד בתוכך שמבקש פירגון והבוס... הוא בסה"כ שליח שמיגנטת.

קבל את ההתנסות שאתה עצמך בראת!

אף אחד לא ייתן לך את מה שאינך נותן לעצמך.

לצורך כך, אתה נדרש לסמוך על אלוהים כזה, שאהבתו אליך היא מוחלטת.

עליך להיגמל מאלוהים הישן של פעם, משוטר התנועה.

אתה יכול כמובן גם לא להאמין בכך ולהישאר עם האמונה שלימדו אותך בילדותך ואתה אימצת כאמת. ואתה יכול גם שלא להאמין בשום אלוהים כלל. גם זו היא זכותך הטבעית. גם בבחירה זו אלוהים ממשיך לאהוב אותך.

רק זכור, טענות לבוס בעבודה, טענות לאלוהים, טענות ליקום הם טענות אליך עצמך. אלו הם טענות כלפי הבריאה שלך. אתה הוא היחיד שבא בטענות לבריאה שלך. וזה לא בריא בכלל. זכור שלאלוהים אין יד ורגל בזה.

אתה רשאי להמשיך לפעול כמקודם ואתה רשאי לאהוב את עצמך ללא תנאי.

יש אנשים שקל להם יותר לשבח ולאהוב ילד קטן שהם מדמיינים בתוכם.

דברו עימו, תאהבו אותו, הרגיעו אותו, ספרו לו כמה הוא מוגן, חכם ונהדר, איך הוא לומד ומתפתח.

אלו שנחושים לאהוב את עצמם הם אלו, שפוגשים בסופו של דבר את אלוהים הטוב, האוהב, את הבריאה האינסופית החומלת, את היקום.

לחיות כך, משמעותו לחיות חיים של עונג ושמחה. הבחירה היא שלכם!