/ נעמי בר

"הידע מאיר חדרים נשכחים בבית האפל של ילדותנו. עכשיו הבנתי

כיצד אני יכול לחוש געגועים הביתה, למרות שאני נמצא בבית" (ג'ק צ'סטרטון)

כאשר הילד שבתוכנו פצוע, מאגרי אנרגיית החיים שלנו מבוזבזים על שימור מערכות ההגנה שלנו. מנגנוני הגנה כמו הדחקה והכחשה נועדו להגן על הילד הפנימי הפגוע שבנו.

אין זה בכדי כי הפסיכולוג הנודע יונג כינה את הילד הפנימי בשם "הילד הפלאי".

כאשר נוצר קשר עם הילד הפגוע שבתוכנו מתחילה לצוץ יצרתיות אדירה המאפיינת ילדים ואותו הילד הופך למקור צמיחה, התחדשות והנאה.

התנהגיות רבות שאנו חשים כי מזהמות את חיינו קשורות לחויה של הילד הפצוע שבתוכנו, אנו רואים את העולם דרך מסננת חויות ותבניות אמונה שהוטבעו בילדותינו. זאת הסיבה כי אנו מוצאים את עצמנו משחזרים מערכות יחסים ומתקשים ללמוד משגיאות העבר או לקחת אחריות על חיינו. פרוייד כינה זאת "כפיית החזרה".

הנפש מחפשת תיקון ליחס שקיבלה והיא מחפשת ליצור תיקון באותם תנאים שהיא מכירה.

כאשר אנו מתבגרים אנו נוהגים להתייחס אל עצמנו כפי שהמבוגרים סביבנו התייחסו אלנו בילדותינו. הסיבות לכך רבות אך חלקן קשורות לעובדה כי יחס זה מאפשר את אותה אוירה שנפשנו מזהה כבית, זה היחס לו אנו מורגלים ובנוסף על כך, זה היחס שנדמה לנו שאנו ראויים לו. לכן, אם ספגנו ביקורת ואשמה - כך נתייחס לעצמנו, נדאג לבקר את עצמנו ולחפש צורות שונות של עונשים על מנת לכפר על האשמה שתמונה עמוק בליבנו.

באנו לעולם כלוח חלק שעליו נכרתו התנסיותנו, אופן החשיבה של ילדים הוא אגוצנטרי ולכן הילד מייחס את המתרחש סביבו אליו. אם הורנו נטשו אותנו או הייתה אוירה של כעס בבית - הילד ייחס זאת לעצמו, יאשים את עצמו וירגיש "ילד רע" או "בלתי ראוי".

אופן חשיבה נוסף המאפיין ילדים והופך לתבניות בבגרותינו אשר מגבילות אותנו הוא הכללה, "כל הגברים לא רציניים" "אני לעולם לא אצליח" וכו..

אלו הסיבות שכאשר ברצוננו לשנות את התנסויותינו עלנו ליצור קשר ישיר עם הילד הפנימי. עומק השינוי מרחש כאשר אנו מעבדים את התחושות והרגשות הטמונים בנו.

מסכימים להרגיש, מסכימים לאהוב, מסכימים להקשיב...

הכותבת: נעמי בר - פסיכותרפיה

* www.newac.co.il/articles/473-הילד-שבתוכי-מאמר-נעמי-בר