אבל פתולוגי הוא מצב שבו אבל של אדם נמשך מעבר לתהליך הטבעי הצפוי בעקבות פרידה או אובדן, ומשפיע באופן משמעותי על תחומי חיים אחרים.
אבל הוא תהליך פסיכולוגי טבעי ונורמלי שעובר אדם בעקבות פרידה או אובדן כלשהו. בחיי היומיום נהוג להשתמש במונח זה בעיקר בהקשר למות אדם קרוב, אך בפסיכולוגיה עשוי אבל להיגרם כתוצאה מכל פרידה או אובדן בחיי האדם (למשל: גירושים, פרידה מבן - זוג, פיטורים ממקום עבודה ועוד). רבות דובר על השלבים המאפיינים "אבל נורמלי". מי שמזוהה במיוחד עם מודל השלבים היא הפסיכיאטרית אליזבת קיבלר - רוס, שעבדה עם חולים סופניים ועם בני משפחותיהם. היא מצביעה על ציר הכולל שלבים מוגדרים, כגון הכחשה, כעס, ועד להשלמה עם האובדן, המציינת את סיומו של תהליך האבל הנורמלי.
אבל פתולוגי נמשך מעבר לתהליך הצפוי באבל נורמלי, ובנוסף פוגע בתחומי חיים נרחבים של האדם. בעלי נטייה לפתח תגובת אבל פתולוגי הם אנשים שמלכתחילה נטו לדיכאון, לקושי בהתמודדות עם פרידות, לחרדת נטישה עזה ולתלות. האובדן הנוכחי מהווה "טריגר" לפריצת תגובה של אבל פתולוגי, שתסמיניה זהים, למעשה, למצב של דיכאון כרוני, אך עיקר תשומת הלב של האדם מופנית למושא האובדן (למשל, עיסוק - יתר במות בן עד כדי הזנחת הילדים האחרים וחוסר יכולת לחזור לתפקוד תקין).
במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" מציג זיגמונד פרויד את ההבחנה שהפכה לשם דבר בשיח הפסיכואנליטי, בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה "בריאה" לאחר היעלמותו של המת, מזדהה המלנכולי עם דמותו של המת ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו. דו - הערכיות (אמביוולנטיות) שבאהבה מכילה גם יסודות תוקפניים, ועל כן המלנכולי, המתנכל לעצמו, מבטא גם חמת זעם כנגד מושא התשוקה וההזדהות האבוד.
למעשה, כאשר האבל הופך לפתולוגי, כלומר נמשך זמן רב עד לממדים של כרוניות, אפשר לומר שהאדם מפתח מלנכוליה, כלומר אינו יכול להיפרד מבחינה פסיכולוגית מן המת (או מכל דבר אחר שאיבד).
אבל הוא תהליך פסיכולוגי טבעי ונורמלי שעובר אדם בעקבות פרידה או אובדן כלשהו. בחיי היומיום נהוג להשתמש במונח זה בעיקר בהקשר למות אדם קרוב, אך בפסיכולוגיה עשוי אבל להיגרם כתוצאה מכל פרידה או אובדן בחיי האדם (למשל: גירושים, פרידה מבן - זוג, פיטורים ממקום עבודה ועוד). רבות דובר על השלבים המאפיינים "אבל נורמלי". מי שמזוהה במיוחד עם מודל השלבים היא הפסיכיאטרית אליזבת קיבלר - רוס, שעבדה עם חולים סופניים ועם בני משפחותיהם. היא מצביעה על ציר הכולל שלבים מוגדרים, כגון הכחשה, כעס, ועד להשלמה עם האובדן, המציינת את סיומו של תהליך האבל הנורמלי.
אבל פתולוגי נמשך מעבר לתהליך הצפוי באבל נורמלי, ובנוסף פוגע בתחומי חיים נרחבים של האדם. בעלי נטייה לפתח תגובת אבל פתולוגי הם אנשים שמלכתחילה נטו לדיכאון, לקושי בהתמודדות עם פרידות, לחרדת נטישה עזה ולתלות. האובדן הנוכחי מהווה "טריגר" לפריצת תגובה של אבל פתולוגי, שתסמיניה זהים, למעשה, למצב של דיכאון כרוני, אך עיקר תשומת הלב של האדם מופנית למושא האובדן (למשל, עיסוק - יתר במות בן עד כדי הזנחת הילדים האחרים וחוסר יכולת לחזור לתפקוד תקין).
במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" מציג זיגמונד פרויד את ההבחנה שהפכה לשם דבר בשיח הפסיכואנליטי, בין עבודת האבל לבין המלנכוליה. בניגוד למתאבל, העובר תהליך של הפנמה "בריאה" לאחר היעלמותו של המת, מזדהה המלנכולי עם דמותו של המת ומפנים אותה עד שזו פונה כנגדו. דו - הערכיות (אמביוולנטיות) שבאהבה מכילה גם יסודות תוקפניים, ועל כן המלנכולי, המתנכל לעצמו, מבטא גם חמת זעם כנגד מושא התשוקה וההזדהות האבוד.
למעשה, כאשר האבל הופך לפתולוגי, כלומר נמשך זמן רב עד לממדים של כרוניות, אפשר לומר שהאדם מפתח מלנכוליה, כלומר אינו יכול להיפרד מבחינה פסיכולוגית מן המת (או מכל דבר אחר שאיבד).
יודקביץ הגדולה
050-3331-331