* התאבדות - הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת - חלק 5.
מצילים אחרים, שיש להם ניסיון בטיפול בהלם קרב על פי הגישה הארגונית הנהוגה בצה"ל, יוכלו לעשות שימוש בניסיונם זה. גם כאן רק באותם מקרים שהם מגלים היענות מצד המתאבד לשתף פעולה עם גישה כזאת. זוהי גישה סמכותית המדגישה את הבלבול וחוסר האוריינטציה של המתאבד ולכן מארגנת את המצב עבורו. מציל מן הסוג הזה הוא קלינט איסטווד בסרט "הארי המזוהם". לגישה הזאת הוא מוסיף גם גישה מתגרה ופרובוקטיבית כלפי המתאבד שספק אם יהיו עוד מצילים שיעזו להשתמש בה.
עקרונות כלליים לבניית הטקסט
מתוך הגישה הכללית נובעים כמה עקרונות לבניית הטקסט הספציפי עבור המתאבד המסוים:
1) השגת מירב האינפורמציה: ידיעת עובדות בסיסיות שאותן ניתן להשיג במהירות מן המזעיקים יכולה לעזור מאוד למציל בבניית הטקסט שלו. (אם האיש רוצה להתאבד בגלל אהבה נכזבת אין טעם לדבר אתו על כישלון בקורס קצינים). מצד שני ברור שהפסד זמן עלול להיות קריטי. ולכן יש לקצר ככל האפשר את הפרק הזה. אך לעתים יש זמן שניתן לנצלו (כמו למשל בפרק ההליכה בין מכוניתו של המציל למקום האירוע. כדאי לשאול: 1) מה שמו של המתאבד. 2) הסיבה שבגללה הוא רוצה להתאבד. 3) האם זו הפעם הראשונה שהוא נמצא במצב זה. 4) דברים שאמר כבר בתוך המצב הנוכחי. 5) אנשים נוספים שאפשר להזעיק (קרובים, חבֵר / ה) כדי לעזור בהצלתו.
אפשרות נוספת: להתנות עם המזעיק (ממונה, מפקד, חבר קרוב) שיהיה בקרבת המציל וייתן תשובות אינפורמטיביות לשאלותיו של המציל המופנות אל המתאבד. כך יוכל המציל להגדיל את טווח הזמן בו הוא יכול לקבל מידע על המתאבד.
2) מודולריות: גם המחברים אינם מתייחסים לטקסט שלהם כתורה למשה מסיני, אך הם נותנים טקסט בעל רצף אחד. חשוב שהמציל ידע שיכולים להיות רצפים רבים המשתנים על פי נתוני הרקע, תגובות המתאבד ומה שמתרחש בזירת האירוע.
3) Pacing and Leading: הרעיון של המחברים להתחיל בהזדהות ולעבור לעימות הוא וריאציה של רעיון העקיבה וההובלה הרווח בהיפנותרפיה. אחד מיתרונותיו של רעיון זה הוא המעבר העדין והבלתי מורגש כמעט בין עקיבה והובלה. המציל יכול לעשות בו שימוש גם בסיטואציה זו. המעברים בין הבנת המתאבד להנאתו מהגשמת כוונתו צריכים להיות חלקים ולהופיע ברציפות. כאשר המציל משתמש ברמזים מהתבטאויות מילוליות ובלתי מילוליות של המתאבד כדי לשנות את הטקסט תוך כדי היווצרותו.
לדוגמא: המציל: "אפילו אם אתה כועס על קרובים שלך ודאי יש מישהו ביניהם שבו אינך רוצה לפגוע. " כאשר התגובה היא הכחשה, או אפילו סימן של אי - שביעות רצון, מוטב לא להמשיך בכיוון זה. אם, לחילופין, יש הטיה של הראש והקשבה, כדאי לפתח את הנושא. כאן אפשר להדגים הצעה שהוזכרה כבר בהקשר של איסוף מידע. המציל: "מי מהאנשים הקרובים אליך יקר ללבך? " (המתאבד אינו עונה). המזעיק עונה במקומו: "הוא אוהב את אחותו הקטנה יעל". אפשר לנצל את האינפורמציה להמשך הדיבור בכיוון הזה.
4) אורך המסרים ומורכבותם: עומר ואליצור מנסחים טקסטים ארוכים למדי הכוללים מסרים מורכבים וברמה גבוהה. נשאלת השאלה מה מטרת הצורה הזאת של ניסוח הטקסט? נראה כי מסרים כאלה טובים לצורך העסקת תודעתו של המתאבד והסחתה ממעשה ההתאבדות (בדומה לטכניקת הבלבול של מילטון אריקסון). אך מצד שני קיימת סכנה שהמתאבד יפסיק מהר מאד להקשיב להם. מסרים שרוצים להגיע אל המתאבד צריכים להיות מנוסחים: 1) בלשון פחות גבוהה. 2) ברמה פחות מורכבת. 3) בניסוח המדבר ללב ולא לשכל. 4) בקצרה.
5) רב - גוניות מול חזרתיות: הטקסט של אליצור ועומר מכריע לטובת רב - גוניות. הוא ממש מציף את המתאבד בשפע של טעונים שאפילו קורא המאמר צריך לעשות מאמץ כדי לעקוב אחריהם. קיימת סכנה שאדם הנתון בתוך עצמו וסובל מ - Tunnel Vision, כמו המתאבד, יתייחס אליהם עד מהרה כזמזום טורדני ולא יקשיב להם כלל. לעומת זאת אם יועבר מספר קטן של מסרים פשוטים, החוזרים על עצמם בוריאציות שונות, אך בלשון פשוטה ורגשית, יתכן שניתן יהיה לתפוס את תשומת לבו של המתאבד ואת הקשבתו.
הטיעון בעד הרב - גוניות הוא שאין לדעת מראש מה יתפוס את תשומת לבו של המתאבד ואחר - כך את הקשבתו ולכן יש לנסות טיעונים רבים. טענה זו נכונה בתחילת האירוע ולכן אולי כדאי להתחיל במגוון רחב, אך ברגע שתופסים את תשומת לבו של המתאבד כדאי להתמקד בהיגדים הרלבנטיים בלבד.
6) דו - שיח מדומה: בטקסט שמביאים אליצור ועומר אין כמעט שאלות. ההנחה היא שהמתאבד לא יענה על שאלות. זה לא תמיד נכון. אבל גם אם מאמצים את ההנחה המחמירה הזאת יתכן שכדאי לשאול שאלות אמיתיות ורטוריות וגם לענות עליהן. זאת כשיקוף של הקונפליקט המתרחש בלבו (מוחו) של המתאבד. (אתה שואל את עצמך אם יש טעם לחייך במצב הזה?) וגם כאפשרות לענות במקומו תשובות שונות (מצד אחד אתה מרגיש שאין טעם, שזהו הסוף, אך מצד שני יש לך ספקות). כאשר המציל שואל שאלות הוא יכול לעקוב אחרי המתאבד ולראות מה מתוך הדברים מעורר הד בלבו ולהמשיך לעסוק בהם.
7) דיבור על האינטראקציה: (הקיימת או לא קיימת), בין המציל למתאבד יכול לעשות את הטקסט אישי יותר. להלן שתי דוגמאות:
א. המציל: "אמרתי לך כמה דברים ואני בטוח ששמעת אותם. נדמה לי אפילו שהקשבת להם. כרגע כנראה קשה לך לענות לי ולדבר אלי. יתכן שאתה שקוע מדי בעצמך ובייאוש שלך. למרות זאת אני אינני מתייאש, אני אמשיך להיות אתך כאן ואחכה בסבלנות עד שתוכל לדבר אלי. "
ב. המציל: "כשדברתי אתך על אחותך הקטנה יעל אתה המשכת לשתוק, אבל אני שמתי לב שהפנית לשניה את ראשך אלי. מתוך כך הבנתי שלמרות שהעולם נראה לך עכשיו שחור ומייאש אינך רוצה לפגוע באחותך הקטנה. אפילו במצב הקשה שבו אתה נמצא נשאר משהו בך שיכול לחשוב עליה ולאהוב אותה. אותו משהו, שהוא כרגע קטן ושולי, יכול להיות חשוב ומרכזי בזמן אחר. "
8) התשה: כידוע מצבים נפשיים קיצוניים הם זמניים. אף אדם לא יעמוד על הגג במשך 24 שעות. לאחר זמן ממושך במצב נפשי קיצוני נוצרת התשה. נשאלת השאלה: האם יש לשאוף להארכה מכוונת של זמן השהיה על הגג כדי שבסופו של דבר המתאבד ירד מן הגג ולא יקפוץ ממנו? לא ברור שיש תשובה אחידה לשאלה הזאת ולכן חשוב לאתר את הסימנים שבמקרה מסוים זהו אכן המצב. אם יהיו בידי המציל סימנים כאלה (שהוא יוכל לקבל מראש כגון, שהמתאבד כבר היה פעם על הגג וחיפש דרך לרדת ממנו, או שהוא יוכל לקבלם תוך כדי מעשה ההצלה), הוא צריך לקחת בחשבון את אלמנט ההתשה ולפעול כדי להאריך את הזמן כך שהסיכוי שלו להצליח יגדל.
9) עימות? המלה "עימות" שבה משתמשים המחברים אינה לעניין מפני שאין לנו שום עימות עם המתאבד, אנחנו רואים מה שהוא ראה במשך רוב חייו - שהוא רוצה לחיות ויש טעם לחייו - אך אינו רואה עכשיו, ואנחנו נותנים ביטוי לרצון הזה.
10) מתן הבטחות מעשיות: אנחנו סבורים שמתן הבטחות לטיפול מעשי בבעיותיו של המתאבד אינו מועיל. אם המתאבד מרגיש מצוקה קיומית הן מבטאות זלזול בעומק המצוקה שלו ופריטתה לעזרה מעשית ביורוקרטית כזאת או אחרת. אם הוא עומד על הגג מתוך מגמה לסחוט הטבות כאלה, כל מעייניו לאחר שירד מן הגג יוקדשו לגביית ההבטחות והוא ינסה להכניס לתוכן מה שיותר תוכן ואז קיימת סבירות גבוהה שהמציל יוצג כשקרן ומתחזה. לכן מוטב לא להיכנס לשדה מוקשים זה.
11) סור מרע ועשה טוב: הכלל האומר: קודם כל אל תזיק ואחר - כך אם אפשר, נסה להועיל, תקף גם כאן. יש להימנע מהאשמת המתאבד. כמו שנאמר במשפט "ואתה נהפך לתליין של האנשים האלה הקרובים לך שיישארו אחריך. " יש להימנע משידור של ריחוק והתנשאות כמו שימוש בשמות שלרוב האנשים אין מושג מיהם (בובר, ויטגנשטיין). או כמו במשפט "אפילו במדינות טוטליטריות, אפילו במשפטי אינקוויזיציה" שיתכן מאוד שהאדם על הגג אינו מבין מה משמעותו. יש להימנע מלייחס לו כוונות של נקמה אלא אם כן ידוע במפורש שיש לו כוונות כאלה. אין גם צורך לדבר איתו על מנעמי החיים, מספיק שנמנע את כוונתו להתאבד.
אקורד הסיום: סוף הטקסט של אליצור ועומר נותר תלוי באוויר. כאשר המציל מרגיש שהצליח לדבר אל לבו של המתאבד מוטב שיתרגם זאת למונחים מעשיים ויעזור לו לרדת מן הגג. כך הוא יוכל לומר לו: "עכשיו, כשהצלחת להעביר אלינו את המסר ואנחנו רואים את עומק מצוקתך, תן לנו הזדמנות לשנות את היחס כלפיך. אני עומד להתקרב אליך ולעזור לך לרדת מן הגג. " מובן שיש לעשות זאת בזהירות הראויה ולסגת כאשר הניסיון עלול לסכן את המתאבד. מצד שני, מול מתאבד נסער ומבולבל מוטב שיעמוד מציל שיציע לו דרך מעשית לסיים את המצב שאליו הוא הביא את עצמו.
מצילים אחרים, שיש להם ניסיון בטיפול בהלם קרב על פי הגישה הארגונית הנהוגה בצה"ל, יוכלו לעשות שימוש בניסיונם זה. גם כאן רק באותם מקרים שהם מגלים היענות מצד המתאבד לשתף פעולה עם גישה כזאת. זוהי גישה סמכותית המדגישה את הבלבול וחוסר האוריינטציה של המתאבד ולכן מארגנת את המצב עבורו. מציל מן הסוג הזה הוא קלינט איסטווד בסרט "הארי המזוהם". לגישה הזאת הוא מוסיף גם גישה מתגרה ופרובוקטיבית כלפי המתאבד שספק אם יהיו עוד מצילים שיעזו להשתמש בה.
עקרונות כלליים לבניית הטקסט
מתוך הגישה הכללית נובעים כמה עקרונות לבניית הטקסט הספציפי עבור המתאבד המסוים:
1) השגת מירב האינפורמציה: ידיעת עובדות בסיסיות שאותן ניתן להשיג במהירות מן המזעיקים יכולה לעזור מאוד למציל בבניית הטקסט שלו. (אם האיש רוצה להתאבד בגלל אהבה נכזבת אין טעם לדבר אתו על כישלון בקורס קצינים). מצד שני ברור שהפסד זמן עלול להיות קריטי. ולכן יש לקצר ככל האפשר את הפרק הזה. אך לעתים יש זמן שניתן לנצלו (כמו למשל בפרק ההליכה בין מכוניתו של המציל למקום האירוע. כדאי לשאול: 1) מה שמו של המתאבד. 2) הסיבה שבגללה הוא רוצה להתאבד. 3) האם זו הפעם הראשונה שהוא נמצא במצב זה. 4) דברים שאמר כבר בתוך המצב הנוכחי. 5) אנשים נוספים שאפשר להזעיק (קרובים, חבֵר / ה) כדי לעזור בהצלתו.
אפשרות נוספת: להתנות עם המזעיק (ממונה, מפקד, חבר קרוב) שיהיה בקרבת המציל וייתן תשובות אינפורמטיביות לשאלותיו של המציל המופנות אל המתאבד. כך יוכל המציל להגדיל את טווח הזמן בו הוא יכול לקבל מידע על המתאבד.
2) מודולריות: גם המחברים אינם מתייחסים לטקסט שלהם כתורה למשה מסיני, אך הם נותנים טקסט בעל רצף אחד. חשוב שהמציל ידע שיכולים להיות רצפים רבים המשתנים על פי נתוני הרקע, תגובות המתאבד ומה שמתרחש בזירת האירוע.
3) Pacing and Leading: הרעיון של המחברים להתחיל בהזדהות ולעבור לעימות הוא וריאציה של רעיון העקיבה וההובלה הרווח בהיפנותרפיה. אחד מיתרונותיו של רעיון זה הוא המעבר העדין והבלתי מורגש כמעט בין עקיבה והובלה. המציל יכול לעשות בו שימוש גם בסיטואציה זו. המעברים בין הבנת המתאבד להנאתו מהגשמת כוונתו צריכים להיות חלקים ולהופיע ברציפות. כאשר המציל משתמש ברמזים מהתבטאויות מילוליות ובלתי מילוליות של המתאבד כדי לשנות את הטקסט תוך כדי היווצרותו.
לדוגמא: המציל: "אפילו אם אתה כועס על קרובים שלך ודאי יש מישהו ביניהם שבו אינך רוצה לפגוע. " כאשר התגובה היא הכחשה, או אפילו סימן של אי - שביעות רצון, מוטב לא להמשיך בכיוון זה. אם, לחילופין, יש הטיה של הראש והקשבה, כדאי לפתח את הנושא. כאן אפשר להדגים הצעה שהוזכרה כבר בהקשר של איסוף מידע. המציל: "מי מהאנשים הקרובים אליך יקר ללבך? " (המתאבד אינו עונה). המזעיק עונה במקומו: "הוא אוהב את אחותו הקטנה יעל". אפשר לנצל את האינפורמציה להמשך הדיבור בכיוון הזה.
4) אורך המסרים ומורכבותם: עומר ואליצור מנסחים טקסטים ארוכים למדי הכוללים מסרים מורכבים וברמה גבוהה. נשאלת השאלה מה מטרת הצורה הזאת של ניסוח הטקסט? נראה כי מסרים כאלה טובים לצורך העסקת תודעתו של המתאבד והסחתה ממעשה ההתאבדות (בדומה לטכניקת הבלבול של מילטון אריקסון). אך מצד שני קיימת סכנה שהמתאבד יפסיק מהר מאד להקשיב להם. מסרים שרוצים להגיע אל המתאבד צריכים להיות מנוסחים: 1) בלשון פחות גבוהה. 2) ברמה פחות מורכבת. 3) בניסוח המדבר ללב ולא לשכל. 4) בקצרה.
5) רב - גוניות מול חזרתיות: הטקסט של אליצור ועומר מכריע לטובת רב - גוניות. הוא ממש מציף את המתאבד בשפע של טעונים שאפילו קורא המאמר צריך לעשות מאמץ כדי לעקוב אחריהם. קיימת סכנה שאדם הנתון בתוך עצמו וסובל מ - Tunnel Vision, כמו המתאבד, יתייחס אליהם עד מהרה כזמזום טורדני ולא יקשיב להם כלל. לעומת זאת אם יועבר מספר קטן של מסרים פשוטים, החוזרים על עצמם בוריאציות שונות, אך בלשון פשוטה ורגשית, יתכן שניתן יהיה לתפוס את תשומת לבו של המתאבד ואת הקשבתו.
הטיעון בעד הרב - גוניות הוא שאין לדעת מראש מה יתפוס את תשומת לבו של המתאבד ואחר - כך את הקשבתו ולכן יש לנסות טיעונים רבים. טענה זו נכונה בתחילת האירוע ולכן אולי כדאי להתחיל במגוון רחב, אך ברגע שתופסים את תשומת לבו של המתאבד כדאי להתמקד בהיגדים הרלבנטיים בלבד.
6) דו - שיח מדומה: בטקסט שמביאים אליצור ועומר אין כמעט שאלות. ההנחה היא שהמתאבד לא יענה על שאלות. זה לא תמיד נכון. אבל גם אם מאמצים את ההנחה המחמירה הזאת יתכן שכדאי לשאול שאלות אמיתיות ורטוריות וגם לענות עליהן. זאת כשיקוף של הקונפליקט המתרחש בלבו (מוחו) של המתאבד. (אתה שואל את עצמך אם יש טעם לחייך במצב הזה?) וגם כאפשרות לענות במקומו תשובות שונות (מצד אחד אתה מרגיש שאין טעם, שזהו הסוף, אך מצד שני יש לך ספקות). כאשר המציל שואל שאלות הוא יכול לעקוב אחרי המתאבד ולראות מה מתוך הדברים מעורר הד בלבו ולהמשיך לעסוק בהם.
7) דיבור על האינטראקציה: (הקיימת או לא קיימת), בין המציל למתאבד יכול לעשות את הטקסט אישי יותר. להלן שתי דוגמאות:
א. המציל: "אמרתי לך כמה דברים ואני בטוח ששמעת אותם. נדמה לי אפילו שהקשבת להם. כרגע כנראה קשה לך לענות לי ולדבר אלי. יתכן שאתה שקוע מדי בעצמך ובייאוש שלך. למרות זאת אני אינני מתייאש, אני אמשיך להיות אתך כאן ואחכה בסבלנות עד שתוכל לדבר אלי. "
ב. המציל: "כשדברתי אתך על אחותך הקטנה יעל אתה המשכת לשתוק, אבל אני שמתי לב שהפנית לשניה את ראשך אלי. מתוך כך הבנתי שלמרות שהעולם נראה לך עכשיו שחור ומייאש אינך רוצה לפגוע באחותך הקטנה. אפילו במצב הקשה שבו אתה נמצא נשאר משהו בך שיכול לחשוב עליה ולאהוב אותה. אותו משהו, שהוא כרגע קטן ושולי, יכול להיות חשוב ומרכזי בזמן אחר. "
8) התשה: כידוע מצבים נפשיים קיצוניים הם זמניים. אף אדם לא יעמוד על הגג במשך 24 שעות. לאחר זמן ממושך במצב נפשי קיצוני נוצרת התשה. נשאלת השאלה: האם יש לשאוף להארכה מכוונת של זמן השהיה על הגג כדי שבסופו של דבר המתאבד ירד מן הגג ולא יקפוץ ממנו? לא ברור שיש תשובה אחידה לשאלה הזאת ולכן חשוב לאתר את הסימנים שבמקרה מסוים זהו אכן המצב. אם יהיו בידי המציל סימנים כאלה (שהוא יוכל לקבל מראש כגון, שהמתאבד כבר היה פעם על הגג וחיפש דרך לרדת ממנו, או שהוא יוכל לקבלם תוך כדי מעשה ההצלה), הוא צריך לקחת בחשבון את אלמנט ההתשה ולפעול כדי להאריך את הזמן כך שהסיכוי שלו להצליח יגדל.
9) עימות? המלה "עימות" שבה משתמשים המחברים אינה לעניין מפני שאין לנו שום עימות עם המתאבד, אנחנו רואים מה שהוא ראה במשך רוב חייו - שהוא רוצה לחיות ויש טעם לחייו - אך אינו רואה עכשיו, ואנחנו נותנים ביטוי לרצון הזה.
10) מתן הבטחות מעשיות: אנחנו סבורים שמתן הבטחות לטיפול מעשי בבעיותיו של המתאבד אינו מועיל. אם המתאבד מרגיש מצוקה קיומית הן מבטאות זלזול בעומק המצוקה שלו ופריטתה לעזרה מעשית ביורוקרטית כזאת או אחרת. אם הוא עומד על הגג מתוך מגמה לסחוט הטבות כאלה, כל מעייניו לאחר שירד מן הגג יוקדשו לגביית ההבטחות והוא ינסה להכניס לתוכן מה שיותר תוכן ואז קיימת סבירות גבוהה שהמציל יוצג כשקרן ומתחזה. לכן מוטב לא להיכנס לשדה מוקשים זה.
11) סור מרע ועשה טוב: הכלל האומר: קודם כל אל תזיק ואחר - כך אם אפשר, נסה להועיל, תקף גם כאן. יש להימנע מהאשמת המתאבד. כמו שנאמר במשפט "ואתה נהפך לתליין של האנשים האלה הקרובים לך שיישארו אחריך. " יש להימנע משידור של ריחוק והתנשאות כמו שימוש בשמות שלרוב האנשים אין מושג מיהם (בובר, ויטגנשטיין). או כמו במשפט "אפילו במדינות טוטליטריות, אפילו במשפטי אינקוויזיציה" שיתכן מאוד שהאדם על הגג אינו מבין מה משמעותו. יש להימנע מלייחס לו כוונות של נקמה אלא אם כן ידוע במפורש שיש לו כוונות כאלה. אין גם צורך לדבר איתו על מנעמי החיים, מספיק שנמנע את כוונתו להתאבד.
אקורד הסיום: סוף הטקסט של אליצור ועומר נותר תלוי באוויר. כאשר המציל מרגיש שהצליח לדבר אל לבו של המתאבד מוטב שיתרגם זאת למונחים מעשיים ויעזור לו לרדת מן הגג. כך הוא יוכל לומר לו: "עכשיו, כשהצלחת להעביר אלינו את המסר ואנחנו רואים את עומק מצוקתך, תן לנו הזדמנות לשנות את היחס כלפיך. אני עומד להתקרב אליך ולעזור לך לרדת מן הגג. " מובן שיש לעשות זאת בזהירות הראויה ולסגת כאשר הניסיון עלול לסכן את המתאבד. מצד שני, מול מתאבד נסער ומבולבל מוטב שיעמוד מציל שיציע לו דרך מעשית לסיים את המצב שאליו הוא הביא את עצמו.
050-3331-331