* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 1.
המילים "העמקה נוספת" ו"לבסוף" מלמדות שפרויד הסתובב עם החלום זמן רב לפני שהגיע אל הפתרון הזה. גם הקריאה הפתאומית "אך מספיק עם כל זה" מבטאת את עוצמת ההתנגדות בה צריך היה להיאבק במהלך האנליזה. המחשה לדבר באה לי בכל סמסטר שבו לימדתי חלום זה. כמעט תמיד, אלה משומעיי שהיו להם בנים בצבא הגיבו עליו במילים חריפות ביותר. איזה מוח מעוות! ואיך העז האיש הזה לייחס את משאלותיו החולניות לאחרים, לטעון שכל האבות רוצים במות בניהם?
ככל שניתן להבין ללבם, הזעם הזה אינו עומד בביקורת לעין מי שמוכן להסתכל במבט מפוקח על התרבות בה הוא חי. מהרי האנדים עד סין, מחורבות קרתגו עד חפירות גזר כאן בישראל - היש תרבות אנושית שהייתה חפה מהנבלה הזאת של רצח ילדים ותינוקות בשם אלוהות זו או אחרת? וכשהתורה חסה על יצחק בסיפור העקדה, האין היא מספרת על מאבק אדירים בנוהג שרווחה אז בכל עמי האזור להקרבת ילדיהם?
ומפליא הדבר: חלום זה של פרויד, המציב אתגר לתיאוריה בדבר מרכזיותו של תסביך אדיפוס, לא זכה לכל תשומת - לב מצד ההיסטוריונים של הפסיכואנליזה, אפילו לא אלה שחקרו את האנליזה העצמית של פרויד. יתרה מזאת: גם כאשר התגלו ברבות השנים מסמכים חדשים הנוגעים לחלום זה, לא הבחין אף אחד, ככל הנראה, בשייכותם אליו. כך, ממכתבי פרויד - פֶרֶנצי, שיצאו לאור לא מכבר, מתברר כי למחרת אותו יום, ב - 10 ביולי, והוא עדיין תחת רושם החוויה, כתב פרויד מכתב לתלמידו ההונגרי ובו סיפר:
בלילה שבין ה - 8 ל - 9 בחודש זה היה לי חלום נבואי, שתוכנו היה ברור ביותר - מותם של הבנים, וקודם מרטין. יכולתי להסביר לעצמי היטב את המנגנון והגורם לחלום. הוא מהווה התגרות חצופה בכוחות הפולחן הדתי, לאחר שקראתי ספר, שדווקא ממני דרש אדיקות דתית. החלום גם היה ללא כל אבל. אני מקווה, לפי שעה, להיות צודק לעומת כל הרוחות הרעות. הידיעות האחרונות ממרטין (שקיבלתי היום) הן רק מן ה - 1. 7.. יום אחרי החלום קראתי, שהבחור הטוב שבזמנו הציל את מרטין מקפיאה בשִינברג ["הר השלג" באלפים האוסטריים] תוך הקרבת כמה מאצבעות רגליו, אף הוא נהרג עכשיו.
אפילו עורכי התכתובת, שהקפידו למלא את האזכורים הרלוואנטיים לכל מכתב, לא הבחינו שהמדובר כאן באותו חלום ידוע מפירוש החלום. מרטין הוא הגדול בבני פרויד, והוא זה ששבר את עצם הירך שנים אחדות קודם לכן בעת טיול סקי בהרים. מהמכתבים הבאים לפֶרֶנצי מתברר כי כעבור כמה ימים נודע לפרויד שבאותו יום בו חלם את החלום אכן נפצע מרטין קל, ולכן נטה תחילה להאמין שהיה יסוד טלפאתי בחלום. אולם ב - 1922, במאמרו "החלום והטלפאתיה, " הזכיר חלום זה דווקא כדוגמה לניבוי לא מוצלח, שכן הבן חזר "ללא פגע" (בגרסה ההיא יש תוספת קטנה: הבן עמד על מזח, בין יבשה לים). כמו כן, יש הבדל בין הפירוש הפילוסופי שהעלה במכתב לפֶרֶנצי לבין הפירוש החודרני והקשה יותר לעיכול המופיע בפירוש החלום. ואמנם שמענו את פרויד מודה כי זמן רב חלף עד שהגיע אל האחרון. הוא חזר והרהר, אם כן, בחלום המטריד, ומדרך הטבע מוכן היה לחשוף בפירוש החלום רק חלק ממה שמצא.
והנה, ב - 1988 יצאה לאור ביוגרפיה גדולה על פרויד מאת פיטר גיי, שהתבססה על מסמכים שלא הותרו עד אז לפרסום. בין השאר מצא גיי במוזיאון פרויד בלונדון עותק מודפס בן חמישה עמודים (כתב - היד עצמו איננו) שכותרתו "חלום מה - 8 / 9 ליולי חמישי ושישי רבע לשתיים לפנות בוקר, עם היקיצה. " המדובר, לדברי גיי, בסדרת חלומות שבאחד מהם "מרתה ניגשת אליי, אני אמור לכתוב למענה דבר - מה - לכתוב אותו במחברת, אני מוציא את עפרוני... הכל מיטשטש מאוד. " שוב, גם גיי (המזכיר אפילו את המכתב שנכתב למחרת לפֶרֶנצי) אינו מבחין כי בדפים אלה מופיע החלום לעיל מפירוש החלום. קיימת סתירה קלה באשר למועד היקיצה - רבע לשתיים במסמך האישי ושתיים ושלושים בפירוש החלום - וייתכן שהיו שתי יקיצות. לא מן הנמנע שהקטע בו ניגשת מרתה אל פרויד הוא אותה "פתיחה לא - ברורה" מהחלום שקראנו, ואולי "פתיחה לא - ברורה" נועד פשוט להסוות את חלקה של אשתו בנושא. אך גם אם מדובר בחלומות שונים מאותה שעת לילה, ניתן לראותם כחלום אחד, כפי שכותרת המסמך מציינת.
נראה שכבר ג'ונס, הביוגרף הרשמי של פרויד, שהיה הראשון לקבל גישה לכל המסמכים שבעיזבונו, ראה דפים אלה. גם בגרסה שלו מדובר בכמה חלומות של פרויד מ - 1915 שנושאם מות בניו, ושאחד מהם, ברור במיוחד, מנבא את פציעתו של מרטין. כן מציין ג'ונס שפרויד פירש חלומות אלה כנובעים מקנאה בצעירים. אבל ההפניה היחידה אצל ג'ונס היא למכתב מאוחר יותר של פרויד לפֶרֶנצי, והיא עוסקת רק בשאלת ההיבט הטלפאתי של החלום. שוב, אפילו ג'ונס אינו מעיר שהמדובר בחלום הידוע מפירוש החלום. מכל מקום, ברור שגם אילו ראה ג'ונס הנאמן את צרור הדפים האישי, לא היה מגלה דבר מתוכנו.
אנו נמצאים עתה במצב מוזר: אנו יודעים שצרור דפים שהתגלה בארכיון פרויד מכיל את מה שפרויד ביקש להצניע בפירוש החלום, כלומר, האנליזה המלאה של החלום על הבן עם כל האסוציאציות הרלוונטיות, ושכנראה שום חוקר לא שם לב לכך עד היום. אבל - כמה מרגיז - תוכן דפים אלה טרם פורסם. רק גיי, כמיח לפי תומו, פרסם בספרו אסוציאציה אחת מתוכם, וזו מחזירה אותנו במכונת - הזמן אל אותו חדר בוינה, כשתי יממות קודם לביקורנו הלילי: "קשור במשגל המוצלח של בוקר יום רביעי. "
הגילוי הזה קצת מפתיע. ווידוייו של פרויד על חיי הנישואין שלו היו גלויי - לב מאוד (למשל במכתבו לאמה יונג) ותיארו כיצד "התבלתה" ההתאהבות הסוערת במרתה ברנאיס והפכה לחברות נטולת - להט, כמעט שלום - עליכמית, אם גם יציבה להפליא. שנים רבות חשבו הביוגרפים של פרויד, בגלל משפט שנמצא באחד ממכתביו לווילהלם פליס, שהוא חדל מלקיים יחסי מין לאחר גיל ארבעים. עתה מתגלה שגם לקראת גיל ששים עוד היו לו חיי מין, אם כי התוספת "מוצלח" מעידה שהאיכות שלהם לא הייתה משמחת במיוחד.
אבל מה עניין חיי מין למשאלה למות הבן? הבה נפנה אל הבן עליו נסב החלום הזה, וכאן החומר רב יותר. למרטין פרויד מיוחסת אמירה מפורסמת בנוסח הסנדלר היחף: "לא ידעתי על עובדות החיים עד גיל שבע - עשרה. אבי לא דיבר על עבודתו. " כששאלו ילדי פרויד את אביהם איך באים ילדים לעולם, שלח אותם אל חברו הרופא אוסקר רי כדי שיסביר להם. לגבי אדם שהטיף להסברה מינית לילדים מגיל רך, הקושי הזה לעמוד מול סקרנותם המינית של ילדיו מוזר מאוד. אבל מסתבר שהבן למד יפה את עובדות החיים לבדו, ועד מהרה החל לעשות למשפחתו לא - מעט בושות. מקרה מביך במיוחד אירע לאחר שהמשפחה נמלטה ללונדון. אלבום סודי ובו כל תמונותיהן של המאהבות של מרטין הגיע בטעות לידי אשתו, שמיהרה להתגרש ממנו. פרויד הוסיף על עונשו של המסכן ופיטר אותו מתפקידו כמנהל ההוצאה - לאור שלו, תפקיד שעבר לידי ארנסט. פרשת אהבים אחת של הבן הייתה עם אנליטיקאית בזמן שעברה אנליזה אצל אביו. רוזן, המביא אנקדוטות אלה, מתאר את מרטין כצעיר תלותי שהתגורר ליד הוריו והופיע בביתם כל יום, ושקינא באוטו ראנק על קרבתו לאביו. אחרי שהציג מרטין את אשתו - לעתיד בפני הוריו העיר פרויד לבנו: "היא יפה מדי למשפחה שלנו! " לא הייתי מאמין לסיפור הזה לולא הייתה זו עדותה של ד"ר אסתי פרויד עצמה, ששמעה את ההערה מהחדר הסמוך. פרויד אינו רוצה שבנו יתחתן עם אשה יפה! (בזיכרון עולה כאן השבח הכן שחלק למרתה בתקופת ארוסיהם: את לא יפה ממש במובן המילולי של המילה, אבל את מתוקה, נדיבה והגיונית). עדות אחרת, מביכה גם היא אבל מהימנה לחלוטין, באה מהבן האמצעי, אוליבר: כשהגיע לגיל ההתבגרות שאל את אביו לגבי האוננות. פרויד, שבעניין זה נשאר רופא ויקטוריאני חדור אמונות - הבל, הזהיר את בנו שזהו הרגל מזיק, דבר שפגע ביחסים ביניהם. בקיצור, הנה אדם שדיבר עם כל העולם על מין אבל ממש פחד ממיניותם של בניו. עתה, אם נוסיף לתמונה את הקשיים עמם התמודד פרויד עצמו בתפקודו המיני, יכולים אנו להבין טוב יותר למה התכוון במסקנה שבסוף פשר החלום לעיל, בדבר "הקנאה בנעורים, שהאדם המזדקן מאמין שחנק אותה לחלוטין. "
אם כן, מגלה תסביך אדיפוס מודה, אחרי חקירה מאומצת בנפשו שלו, בקיומה של משאלה למות הצאצאים ואינו מתעכב להרהר באור החדש שגילוי זה שופך על תגליתו ההיסטורית בדבר תסביך אדיפוס? נכון, המשאלה למות ההורה היא דבר שקשה להודות בו, בהיותה נוגדת הן את הציוויים החברתיים והדתיים והן את הנטייה הטבעית לאהוב את ההורה. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת המשאלה למות בן או בת, איזה הורה נורמלי לא יעדיף למות בעצמו מלראות במות אחד מילדיו? רוטנברג, לשיטתו, יצביע על כך כדוגמה נוספת ל"פונד - מנטליזם" פסיכואנליטי. ובאמת, נקודת עיוורון שיטתית יש כאן. היא שגרמה לפרויד להמעיט בחשיבות המקרים הממשיים של פיתוי מיני של ילדים ע"י הוריהם, וכן להתעלם ממקרה ברור של התעללות הורית מצד רופא ידוע, וכבר עמדתי על כך בהרחבה במקום אחר. גם במחקריו על מקורות התרבות נצמד פרויד לסכמה המקובלת של רצח - האב אפילו כשהחומר עצמו הצביע על ההפך. כך, למשל, מסביר פרויד את העובדה שבהרבה מיתוסים ודתות האל הורג את החיה המקודשת לו משום "שבעצם אינה אלא היא עצמו. " התחכמות פרשנית מפותלת - ובלבד שלא להודות כי האל - האב הורג חיה כתחליף לבן, כמו בעקדת יצחק, ולפעמים הורג בבניו בצורה גלויה! ובהמשך:
אך מדוע נגזר על גיבור הטרגדיה לסבול, ומה פשר אשמתו 'הטראגית'? רוצים אנו לקצר ויכוח זה במענה מהיר: נגזר עליו לסבול, משום שהוא האב הקדמון, גיבור אותה טרגדיה המתחדשת כאן במהדורה מגמתית, והאשמה הטראגית היא האשמה ששומה עליו להעמיס על עצמו כדי לפטור את המקהלה מאשמתו. מעמד זה שעל הבימה קם מתוך המעמד ההיסטורי בעזרת סילוף מכוון - לתכליתו, תמצא לומר: בשירותה של צביעות מחוכמת.
המשאלה "לקצר ויכוח זה במענה מהיר" מסגירה את הפקפוק שהושתק. מדוע צריך להניח שהיה כאן "סילוף"? אולי נגזר על הגיבור (והלא אדיפוס עצמו היה גיבור כזה) לסבול מפני שהוא דווקא הבן, ועוצמת הדחף לפגוע בבן אינה פחותה מזו של רצח - האב? אחרי הכל, לאורך ההיסטוריה, מספר הילדים שנרצחו בידי הוריהם, אם בשמה של דת כלשהי ואם כפשע של יחידים, עולה לאין שיעור על המקרים שבהם היה ההורה הקורבן. שנים לא רבות אחרי החלום הזה גילה פרויד את "האני - העליון, " אותה רָשות פנימית המייצגת את האב והמסוגלת לפגוע קשה ב"אני, " כמו במקרה של הדיכאון. מדוע לא הניח כי אני - עליון זה יכול לפגוע גם בצאצא, כמייצגו של ה"אני" הילדותי?
אין זו סתם שאלה אקדמית. בני אדם, ואפילו אנשי מקצוע מיומנים, נעשים לעתים פשוט עיוורים מול מקרים בהם מגיע ילד לסכנת חיים מידי הוריו. מאמר בכתב - עת רפואי בישראל מתעד מקרה בל - ייאמן של פעוט בן שנתיים וחצי שהובא שוב ושוב לחדרי מיון ולמרפאות ע"י אמו ובן - זוגה עם חבלות חוזרות ונשנות בכל גופו. עשרה (!) רופאים בדקו את הזאטוט חסר - המגן במהלך אותם שבועיים גורליים, כשכל "מומחה" מתמקד בפגיעה הספציפית שהובאה לפניו, ואיש מהם לא מצא לנכון לערב את החוק. בסופו של דבר נאסר בן - הזוג, אבל לגבי הילד היה זה מאוחר מדי, וכיום הוא סובל מנזק מוחי תמידי. ממש לפני מסירת מאמר זה לדפוס הגשתי תלונה פלילית במשטרה נגד הרופאים, על פי סעיף 368ד לחוק העונשין המחייב אדם לדווח על התעללות בילדים. מה תעלה התלונה איני יודע, אבל עובד המועצה למען שלום הילד סיפר לי כי המועצה נמנעה לתבוע את הרופאים כדי שלא להוציא את הילד מחזקת אמו החביבה, אחות מוסמכת במקצועה, הממשיכה להכחיש עד היום את ההתעללות!
ייתכן שלנקודת העיוורון הזאת היו תוצאות טראגיות על כמה מתומכיו הראשונים של פרויד, שהסתכסכו אתו ואחר כך התאבדו, כדוגמת טאוסק, זילברר (המצוטט בהערכה בחלום לעיל) וכהנא. פרויד, כמובן, אינו אחראי למותם במובן הפלילי של המושג, אבל לאור החשיבות הגדולה שמייחסת הפסיכואנליזה המודרנית לתהליכים בין - אישיים לא - מודעים, שום אנליטיקאי מודרני לא היה יוצא נקי בעיני הקהילה המקצועית לו היה שיעור מבהיל כזה של התאבדויות בין מטופליו או מודרכיו. ידוע שפרויד נהג לפרש כמעט כל חלום או - פליטת פה של האנליטיקאים הצעירים כנובעת ממשאלת מוות לא - מודעת כלפיו. כמה אסונות היו נמנעים אילו הסיק את המסקנה המתבקשת מהחלום על בנו, דהיינו שגם לו עצמו יש משאלות - מוות לא - מודעות כלפי תלמידיו?
אבל אולי נסחפנו בהחמרה עם פרויד ושכחנו איזו דרך ארוכה עשה בהבנת עצמו. ההגינות מחייבת, אם כן, לשים את פרויד ואת משאלת המוות שלו כלפי בנו בפרספקטיבה רחבה ככל האפשר. לכן בואו ונקשיב לחלום של עוד אחד מאבות הפסיכיאטרייה הדינמית. באוטוביוגרפיה שלו מביא יונג חלום שחלם בדצמבר 1913 ובו
נמצאתי עם אדם לא ידוע, שחום עור, פרא, במקום נידח, בנוף הררי מסולע. טרם עלות שחר, שמי המזרח כבר האירו והכוכבים כהו. ואז שמעתי את שופרו של זיגפריד מרעים על ההרים וידעתי שעלינו להרוג אותו. היינו חמושים ברובים ושכבנו ממתינים ליד שביל צר המתפתל בין הסלעים.
* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 3.
המילים "העמקה נוספת" ו"לבסוף" מלמדות שפרויד הסתובב עם החלום זמן רב לפני שהגיע אל הפתרון הזה. גם הקריאה הפתאומית "אך מספיק עם כל זה" מבטאת את עוצמת ההתנגדות בה צריך היה להיאבק במהלך האנליזה. המחשה לדבר באה לי בכל סמסטר שבו לימדתי חלום זה. כמעט תמיד, אלה משומעיי שהיו להם בנים בצבא הגיבו עליו במילים חריפות ביותר. איזה מוח מעוות! ואיך העז האיש הזה לייחס את משאלותיו החולניות לאחרים, לטעון שכל האבות רוצים במות בניהם?
ככל שניתן להבין ללבם, הזעם הזה אינו עומד בביקורת לעין מי שמוכן להסתכל במבט מפוקח על התרבות בה הוא חי. מהרי האנדים עד סין, מחורבות קרתגו עד חפירות גזר כאן בישראל - היש תרבות אנושית שהייתה חפה מהנבלה הזאת של רצח ילדים ותינוקות בשם אלוהות זו או אחרת? וכשהתורה חסה על יצחק בסיפור העקדה, האין היא מספרת על מאבק אדירים בנוהג שרווחה אז בכל עמי האזור להקרבת ילדיהם?
ומפליא הדבר: חלום זה של פרויד, המציב אתגר לתיאוריה בדבר מרכזיותו של תסביך אדיפוס, לא זכה לכל תשומת - לב מצד ההיסטוריונים של הפסיכואנליזה, אפילו לא אלה שחקרו את האנליזה העצמית של פרויד. יתרה מזאת: גם כאשר התגלו ברבות השנים מסמכים חדשים הנוגעים לחלום זה, לא הבחין אף אחד, ככל הנראה, בשייכותם אליו. כך, ממכתבי פרויד - פֶרֶנצי, שיצאו לאור לא מכבר, מתברר כי למחרת אותו יום, ב - 10 ביולי, והוא עדיין תחת רושם החוויה, כתב פרויד מכתב לתלמידו ההונגרי ובו סיפר:
בלילה שבין ה - 8 ל - 9 בחודש זה היה לי חלום נבואי, שתוכנו היה ברור ביותר - מותם של הבנים, וקודם מרטין. יכולתי להסביר לעצמי היטב את המנגנון והגורם לחלום. הוא מהווה התגרות חצופה בכוחות הפולחן הדתי, לאחר שקראתי ספר, שדווקא ממני דרש אדיקות דתית. החלום גם היה ללא כל אבל. אני מקווה, לפי שעה, להיות צודק לעומת כל הרוחות הרעות. הידיעות האחרונות ממרטין (שקיבלתי היום) הן רק מן ה - 1. 7.. יום אחרי החלום קראתי, שהבחור הטוב שבזמנו הציל את מרטין מקפיאה בשִינברג ["הר השלג" באלפים האוסטריים] תוך הקרבת כמה מאצבעות רגליו, אף הוא נהרג עכשיו.
אפילו עורכי התכתובת, שהקפידו למלא את האזכורים הרלוואנטיים לכל מכתב, לא הבחינו שהמדובר כאן באותו חלום ידוע מפירוש החלום. מרטין הוא הגדול בבני פרויד, והוא זה ששבר את עצם הירך שנים אחדות קודם לכן בעת טיול סקי בהרים. מהמכתבים הבאים לפֶרֶנצי מתברר כי כעבור כמה ימים נודע לפרויד שבאותו יום בו חלם את החלום אכן נפצע מרטין קל, ולכן נטה תחילה להאמין שהיה יסוד טלפאתי בחלום. אולם ב - 1922, במאמרו "החלום והטלפאתיה, " הזכיר חלום זה דווקא כדוגמה לניבוי לא מוצלח, שכן הבן חזר "ללא פגע" (בגרסה ההיא יש תוספת קטנה: הבן עמד על מזח, בין יבשה לים). כמו כן, יש הבדל בין הפירוש הפילוסופי שהעלה במכתב לפֶרֶנצי לבין הפירוש החודרני והקשה יותר לעיכול המופיע בפירוש החלום. ואמנם שמענו את פרויד מודה כי זמן רב חלף עד שהגיע אל האחרון. הוא חזר והרהר, אם כן, בחלום המטריד, ומדרך הטבע מוכן היה לחשוף בפירוש החלום רק חלק ממה שמצא.
והנה, ב - 1988 יצאה לאור ביוגרפיה גדולה על פרויד מאת פיטר גיי, שהתבססה על מסמכים שלא הותרו עד אז לפרסום. בין השאר מצא גיי במוזיאון פרויד בלונדון עותק מודפס בן חמישה עמודים (כתב - היד עצמו איננו) שכותרתו "חלום מה - 8 / 9 ליולי חמישי ושישי רבע לשתיים לפנות בוקר, עם היקיצה. " המדובר, לדברי גיי, בסדרת חלומות שבאחד מהם "מרתה ניגשת אליי, אני אמור לכתוב למענה דבר - מה - לכתוב אותו במחברת, אני מוציא את עפרוני... הכל מיטשטש מאוד. " שוב, גם גיי (המזכיר אפילו את המכתב שנכתב למחרת לפֶרֶנצי) אינו מבחין כי בדפים אלה מופיע החלום לעיל מפירוש החלום. קיימת סתירה קלה באשר למועד היקיצה - רבע לשתיים במסמך האישי ושתיים ושלושים בפירוש החלום - וייתכן שהיו שתי יקיצות. לא מן הנמנע שהקטע בו ניגשת מרתה אל פרויד הוא אותה "פתיחה לא - ברורה" מהחלום שקראנו, ואולי "פתיחה לא - ברורה" נועד פשוט להסוות את חלקה של אשתו בנושא. אך גם אם מדובר בחלומות שונים מאותה שעת לילה, ניתן לראותם כחלום אחד, כפי שכותרת המסמך מציינת.
נראה שכבר ג'ונס, הביוגרף הרשמי של פרויד, שהיה הראשון לקבל גישה לכל המסמכים שבעיזבונו, ראה דפים אלה. גם בגרסה שלו מדובר בכמה חלומות של פרויד מ - 1915 שנושאם מות בניו, ושאחד מהם, ברור במיוחד, מנבא את פציעתו של מרטין. כן מציין ג'ונס שפרויד פירש חלומות אלה כנובעים מקנאה בצעירים. אבל ההפניה היחידה אצל ג'ונס היא למכתב מאוחר יותר של פרויד לפֶרֶנצי, והיא עוסקת רק בשאלת ההיבט הטלפאתי של החלום. שוב, אפילו ג'ונס אינו מעיר שהמדובר בחלום הידוע מפירוש החלום. מכל מקום, ברור שגם אילו ראה ג'ונס הנאמן את צרור הדפים האישי, לא היה מגלה דבר מתוכנו.
אנו נמצאים עתה במצב מוזר: אנו יודעים שצרור דפים שהתגלה בארכיון פרויד מכיל את מה שפרויד ביקש להצניע בפירוש החלום, כלומר, האנליזה המלאה של החלום על הבן עם כל האסוציאציות הרלוונטיות, ושכנראה שום חוקר לא שם לב לכך עד היום. אבל - כמה מרגיז - תוכן דפים אלה טרם פורסם. רק גיי, כמיח לפי תומו, פרסם בספרו אסוציאציה אחת מתוכם, וזו מחזירה אותנו במכונת - הזמן אל אותו חדר בוינה, כשתי יממות קודם לביקורנו הלילי: "קשור במשגל המוצלח של בוקר יום רביעי. "
הגילוי הזה קצת מפתיע. ווידוייו של פרויד על חיי הנישואין שלו היו גלויי - לב מאוד (למשל במכתבו לאמה יונג) ותיארו כיצד "התבלתה" ההתאהבות הסוערת במרתה ברנאיס והפכה לחברות נטולת - להט, כמעט שלום - עליכמית, אם גם יציבה להפליא. שנים רבות חשבו הביוגרפים של פרויד, בגלל משפט שנמצא באחד ממכתביו לווילהלם פליס, שהוא חדל מלקיים יחסי מין לאחר גיל ארבעים. עתה מתגלה שגם לקראת גיל ששים עוד היו לו חיי מין, אם כי התוספת "מוצלח" מעידה שהאיכות שלהם לא הייתה משמחת במיוחד.
אבל מה עניין חיי מין למשאלה למות הבן? הבה נפנה אל הבן עליו נסב החלום הזה, וכאן החומר רב יותר. למרטין פרויד מיוחסת אמירה מפורסמת בנוסח הסנדלר היחף: "לא ידעתי על עובדות החיים עד גיל שבע - עשרה. אבי לא דיבר על עבודתו. " כששאלו ילדי פרויד את אביהם איך באים ילדים לעולם, שלח אותם אל חברו הרופא אוסקר רי כדי שיסביר להם. לגבי אדם שהטיף להסברה מינית לילדים מגיל רך, הקושי הזה לעמוד מול סקרנותם המינית של ילדיו מוזר מאוד. אבל מסתבר שהבן למד יפה את עובדות החיים לבדו, ועד מהרה החל לעשות למשפחתו לא - מעט בושות. מקרה מביך במיוחד אירע לאחר שהמשפחה נמלטה ללונדון. אלבום סודי ובו כל תמונותיהן של המאהבות של מרטין הגיע בטעות לידי אשתו, שמיהרה להתגרש ממנו. פרויד הוסיף על עונשו של המסכן ופיטר אותו מתפקידו כמנהל ההוצאה - לאור שלו, תפקיד שעבר לידי ארנסט. פרשת אהבים אחת של הבן הייתה עם אנליטיקאית בזמן שעברה אנליזה אצל אביו. רוזן, המביא אנקדוטות אלה, מתאר את מרטין כצעיר תלותי שהתגורר ליד הוריו והופיע בביתם כל יום, ושקינא באוטו ראנק על קרבתו לאביו. אחרי שהציג מרטין את אשתו - לעתיד בפני הוריו העיר פרויד לבנו: "היא יפה מדי למשפחה שלנו! " לא הייתי מאמין לסיפור הזה לולא הייתה זו עדותה של ד"ר אסתי פרויד עצמה, ששמעה את ההערה מהחדר הסמוך. פרויד אינו רוצה שבנו יתחתן עם אשה יפה! (בזיכרון עולה כאן השבח הכן שחלק למרתה בתקופת ארוסיהם: את לא יפה ממש במובן המילולי של המילה, אבל את מתוקה, נדיבה והגיונית). עדות אחרת, מביכה גם היא אבל מהימנה לחלוטין, באה מהבן האמצעי, אוליבר: כשהגיע לגיל ההתבגרות שאל את אביו לגבי האוננות. פרויד, שבעניין זה נשאר רופא ויקטוריאני חדור אמונות - הבל, הזהיר את בנו שזהו הרגל מזיק, דבר שפגע ביחסים ביניהם. בקיצור, הנה אדם שדיבר עם כל העולם על מין אבל ממש פחד ממיניותם של בניו. עתה, אם נוסיף לתמונה את הקשיים עמם התמודד פרויד עצמו בתפקודו המיני, יכולים אנו להבין טוב יותר למה התכוון במסקנה שבסוף פשר החלום לעיל, בדבר "הקנאה בנעורים, שהאדם המזדקן מאמין שחנק אותה לחלוטין. "
אם כן, מגלה תסביך אדיפוס מודה, אחרי חקירה מאומצת בנפשו שלו, בקיומה של משאלה למות הצאצאים ואינו מתעכב להרהר באור החדש שגילוי זה שופך על תגליתו ההיסטורית בדבר תסביך אדיפוס? נכון, המשאלה למות ההורה היא דבר שקשה להודות בו, בהיותה נוגדת הן את הציוויים החברתיים והדתיים והן את הנטייה הטבעית לאהוב את ההורה. אבל כל זה כאין וכאפס לעומת המשאלה למות בן או בת, איזה הורה נורמלי לא יעדיף למות בעצמו מלראות במות אחד מילדיו? רוטנברג, לשיטתו, יצביע על כך כדוגמה נוספת ל"פונד - מנטליזם" פסיכואנליטי. ובאמת, נקודת עיוורון שיטתית יש כאן. היא שגרמה לפרויד להמעיט בחשיבות המקרים הממשיים של פיתוי מיני של ילדים ע"י הוריהם, וכן להתעלם ממקרה ברור של התעללות הורית מצד רופא ידוע, וכבר עמדתי על כך בהרחבה במקום אחר. גם במחקריו על מקורות התרבות נצמד פרויד לסכמה המקובלת של רצח - האב אפילו כשהחומר עצמו הצביע על ההפך. כך, למשל, מסביר פרויד את העובדה שבהרבה מיתוסים ודתות האל הורג את החיה המקודשת לו משום "שבעצם אינה אלא היא עצמו. " התחכמות פרשנית מפותלת - ובלבד שלא להודות כי האל - האב הורג חיה כתחליף לבן, כמו בעקדת יצחק, ולפעמים הורג בבניו בצורה גלויה! ובהמשך:
אך מדוע נגזר על גיבור הטרגדיה לסבול, ומה פשר אשמתו 'הטראגית'? רוצים אנו לקצר ויכוח זה במענה מהיר: נגזר עליו לסבול, משום שהוא האב הקדמון, גיבור אותה טרגדיה המתחדשת כאן במהדורה מגמתית, והאשמה הטראגית היא האשמה ששומה עליו להעמיס על עצמו כדי לפטור את המקהלה מאשמתו. מעמד זה שעל הבימה קם מתוך המעמד ההיסטורי בעזרת סילוף מכוון - לתכליתו, תמצא לומר: בשירותה של צביעות מחוכמת.
המשאלה "לקצר ויכוח זה במענה מהיר" מסגירה את הפקפוק שהושתק. מדוע צריך להניח שהיה כאן "סילוף"? אולי נגזר על הגיבור (והלא אדיפוס עצמו היה גיבור כזה) לסבול מפני שהוא דווקא הבן, ועוצמת הדחף לפגוע בבן אינה פחותה מזו של רצח - האב? אחרי הכל, לאורך ההיסטוריה, מספר הילדים שנרצחו בידי הוריהם, אם בשמה של דת כלשהי ואם כפשע של יחידים, עולה לאין שיעור על המקרים שבהם היה ההורה הקורבן. שנים לא רבות אחרי החלום הזה גילה פרויד את "האני - העליון, " אותה רָשות פנימית המייצגת את האב והמסוגלת לפגוע קשה ב"אני, " כמו במקרה של הדיכאון. מדוע לא הניח כי אני - עליון זה יכול לפגוע גם בצאצא, כמייצגו של ה"אני" הילדותי?
אין זו סתם שאלה אקדמית. בני אדם, ואפילו אנשי מקצוע מיומנים, נעשים לעתים פשוט עיוורים מול מקרים בהם מגיע ילד לסכנת חיים מידי הוריו. מאמר בכתב - עת רפואי בישראל מתעד מקרה בל - ייאמן של פעוט בן שנתיים וחצי שהובא שוב ושוב לחדרי מיון ולמרפאות ע"י אמו ובן - זוגה עם חבלות חוזרות ונשנות בכל גופו. עשרה (!) רופאים בדקו את הזאטוט חסר - המגן במהלך אותם שבועיים גורליים, כשכל "מומחה" מתמקד בפגיעה הספציפית שהובאה לפניו, ואיש מהם לא מצא לנכון לערב את החוק. בסופו של דבר נאסר בן - הזוג, אבל לגבי הילד היה זה מאוחר מדי, וכיום הוא סובל מנזק מוחי תמידי. ממש לפני מסירת מאמר זה לדפוס הגשתי תלונה פלילית במשטרה נגד הרופאים, על פי סעיף 368ד לחוק העונשין המחייב אדם לדווח על התעללות בילדים. מה תעלה התלונה איני יודע, אבל עובד המועצה למען שלום הילד סיפר לי כי המועצה נמנעה לתבוע את הרופאים כדי שלא להוציא את הילד מחזקת אמו החביבה, אחות מוסמכת במקצועה, הממשיכה להכחיש עד היום את ההתעללות!
ייתכן שלנקודת העיוורון הזאת היו תוצאות טראגיות על כמה מתומכיו הראשונים של פרויד, שהסתכסכו אתו ואחר כך התאבדו, כדוגמת טאוסק, זילברר (המצוטט בהערכה בחלום לעיל) וכהנא. פרויד, כמובן, אינו אחראי למותם במובן הפלילי של המושג, אבל לאור החשיבות הגדולה שמייחסת הפסיכואנליזה המודרנית לתהליכים בין - אישיים לא - מודעים, שום אנליטיקאי מודרני לא היה יוצא נקי בעיני הקהילה המקצועית לו היה שיעור מבהיל כזה של התאבדויות בין מטופליו או מודרכיו. ידוע שפרויד נהג לפרש כמעט כל חלום או - פליטת פה של האנליטיקאים הצעירים כנובעת ממשאלת מוות לא - מודעת כלפיו. כמה אסונות היו נמנעים אילו הסיק את המסקנה המתבקשת מהחלום על בנו, דהיינו שגם לו עצמו יש משאלות - מוות לא - מודעות כלפי תלמידיו?
אבל אולי נסחפנו בהחמרה עם פרויד ושכחנו איזו דרך ארוכה עשה בהבנת עצמו. ההגינות מחייבת, אם כן, לשים את פרויד ואת משאלת המוות שלו כלפי בנו בפרספקטיבה רחבה ככל האפשר. לכן בואו ונקשיב לחלום של עוד אחד מאבות הפסיכיאטרייה הדינמית. באוטוביוגרפיה שלו מביא יונג חלום שחלם בדצמבר 1913 ובו
נמצאתי עם אדם לא ידוע, שחום עור, פרא, במקום נידח, בנוף הררי מסולע. טרם עלות שחר, שמי המזרח כבר האירו והכוכבים כהו. ואז שמעתי את שופרו של זיגפריד מרעים על ההרים וידעתי שעלינו להרוג אותו. היינו חמושים ברובים ושכבנו ממתינים ליד שביל צר המתפתל בין הסלעים.
* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 3.
050-3331-331