לפעמים האדם מחפש תשובה לשאלה, והוא עצמו יודע אותה ורק את עצמו הוא לא שואל באמת, וגם אם הוא שאל את עצמו הוא לא התייחס ברצינות ובעומק הנכון לדברים. כי אולי הוא שמע את הטיעון הזה מפי אנשים, אבל לקח את ההרעיון לעבר התיאוריה ולא הסתכל על הדברים כפי שהם ואולי היה נדמה לו שהוא מסתכל על הדברים כפי שהם. ולמה בעצם היה נדמה לו כך? כי אדם ששקוע בתוך הדמיון של עצמו יום עבורו הוא כמו לילה ולילה הופך ליום הכל מתבלבל אצלו והוא יכול לדעת דברים אבל הדברים לא מחלחלים בתוכו כי יש לו שאלות שלא קיימות במציאות וממילא, נובע מכך שהוא חוסם את עצמו מלקבל פתרון פשוט שהוא יכול לדעת בין רגע במציאות.

האדם התרגל כ"כ לסבך את עצמו שהתשובה היא מול העיניים שלו והוא לא רואה אותה, יכול להיות שהוא אפילו יודע אותה אבל הדימייון כ"כ מסמא לו את העיניים שהאדם חושב שהוא לא יודע אותה. ובעצם אפשר שהאדם יחפש תשובה לחוסר ההתמדה שלו, אבל בתוכו התשובה תהיה קיימת, אבל הוא לא משתמש בה כי הוא חי במחשבה תיאורטית, אבל אם ינסה לתפוס קצה חוט של המחשבה שלו, הוא לא יבין אותה, ויותר קל להתנתק מחוט המחשבה הזו ולנסות לחפש אותו ולחפש איתו פתרון, אבל הדבר דומה כאדם המנסה לתפוס עשן.

ולמה עשן? כי לחוט המחשבה הזה אין מציאות משלו הוא תלוי בדמיון שווא, ואם האדם יסתכל על הדברים כפי שאמר לי מכר טוב שהוא יודע שככל שהאדם מתמיד יותר יש לו סיכוי גדול יותר להצליח. והשאלה הנשאלת: למה זה לא נכנס בזמנו לראש? למה? אולי כי הראש לקח את הדברים רגשית ולא שכלית, והיה נדמה שאפשר גם רק להבין, וזהו - ואז המחשבה דולה מהדמיון פרטים כאילו היה כאן "הוקוס פוקוס" ואז היא חוזרת לתקופה שבה האדם מרגיש שהוא אוהב את מה שהוא עושה ואז הזמן עובר מהר ויש הבנות, ואז הרגש תופס את הרגע הזה בתור הבנתי מהר במהירות הבזק, אמנם נכון שהייתה הבנה מהירה, אבל הרגש מגזים עם הזה ומשווה את תחושת הזמן הקודמת לתחושת הזמן הזו, אבל תחושות זמן זה דבר סובייקטיבי ולא אובייקטיבי.

ואז הרגש דילג כאן על מיומנויות אשר נרכשו במהלך אותה תקופה כגון מיומנות בנושאים, באופן הבנתם ובהעמקה וכו'. למה הוא בעצם דילג עליהם? הוא בעצם הרגיש את התקופה כטובה, אבל לא פירש אותה לפי השכל אלא לפי השכל שלו. ולמה השכל של הרגש פועל כך? כי הוא זוכר הרגשה טובה והרגשה טובה הוא מתרגם באופן רגשי, אבל אפשר לנתח את הרגש ולהבין אותו שהוא התכוון שהוא מאותת לשכל לחשוב באופן מסויים שיעורר את ההרגשה הזו שהיא ההרגשה שהאדם הולך בתלם הנכון. כי מה שהיה נכון לפעם, היום זה כלום לעומת מה שהאדם דורש מעצמו היום.

ובעצם באותה תקופה האדם ידע לנווט את עצמו אף פחות מהיום ובכל זאת הוא נזכר בדברים כאילו היו הכי טובים בעולם, הוא לא נחשף לעולם האמיתי ולא הבין עדיין שהוא מתמיד במקום מסויים בגלל שאמרו לו אבל לא מתוך ההבנה הפנימית שלו וכאשר הוא הפסיק להתמיד הוא הרגיש שהוא נכווה ואז נתן פחות מעצמו. ואז הרגש כאן לא מחפש היגיון הוא מפסיק להרגיש טוב, אבל גם לא נותן לעצמו להרגיש טוב מעצמו, ולמה זה ההיגיון של הרגש?

האדם לא מרוצה מהדברים שקרו לו, נדמה לו שאנשים קילקלו לו, אבל בעצם אם הצליחו לקלקל לו זה סימן שהנוסחה שהוא השתמש בחיים לא הייתה מספיק טובה. צריך נוסחה חדשה שיכולה לעבוד גם במעין מצבי קיצון כאלה. וכאשר האדם נצמד לאמת, אז הוא מקבל מיומנות להיצמד אל האמת באיכות גבוהה יותר ומשם ממשיך להיצמד אל האמת, ולא מוותר, אז הנוסחה לא עבדה, אפשר לחפש את הנוסחה הכי טובה בעולם.

דווקא עכשיו אפשר להעלות את הרף ולהבין את המציאות כפי שהיא. לדוגמה, אדם שלא מתמיד ויודע שזה לא טוב, יכול להיווכח שבכל פעם שהוא עושה משהו שלא מוביל אותו נכון, התוצאות חוזרות על עצמן שוב ושוב. בעצם הוא היה מקובע לשיטה אחת, ואפשר לשנות שיטה חדשה ולא להיות מקובע. ואם המחשבה הלכה אצלו על חוט הדמיון לא פלא שהיא נפלה, ועל האדם להבין שאפשר להסתמך על האמת בלבד.

ואז מסתבר שהפתרון נמצא מול העיניים, ככל שהאדם מתמיד יותר כך גדלים סיכוייו להצלחה. וזה לא עניין פשוט, כי דווקא את הדברים הללו האדם מכסה בעזרת הדמיון שלו וקל לו לאבד את הדברים הקלים כלומר במצב הזה את הפתרון כאילו מעולם לא ניתן לו הפתרון.

וכאשר האדם חוזר לפשטות אז הוא מחדש את עצמו, הוא יכול לשאול, מה זה ייתן לי? מה זה שווה אם השקעתי רק עכשיו? יכולתי להשיג יותר מזה! קודם כל, לא נכון, מבחינה שכלית כן, מבחינה נפשית לא. יש יכולות שכליות ויש יכולות נפשיות, אולי האדם באותו זמן היה צריך מנוחה נפשית כדי להבין יותר את עצמו ולבנות את עצמו? זה לא חכמה שהאדם יאשים את עצמו.

כפי שאני זוכר לימדונו בישיבה, שהאדם לא משנה מה כבר עשה, אם הוא התחרט ושינה את דרכו והחליט באופן מוחלט לא לחזור על הטעות וגם אם יחזור בטעות אז לא קרה כלום וממשיכים הלאה הרי שהוא התחיל כאילו הוא נולד עכשיו ואין טעם לחזור אחורה כפי שידוע אשת לוט כאשר הסתכלה לאחוריה הפכה לנציב מלח. כי אדם שמסתכל אחורה נתקע שם ולא מתקדם ככה בשום אופן. אז אם כן, מה החידוש כאן? הרעיון הוא שהאדם מחליט בדעתו ומקבל על עצמו מתוך רצונו דברים, אז הוא מרגיש חדש וכל מה שהיה נמחק, זה באמת נמחק.

כאשר האדם מרגיש שהדברים נמחקים הוא מחק אותם כמו הכפתור הפשוט DELETE זה בדוק שזה נמחק, חד וחלק. וכאשר האדם מחליט למחוק את העבר שלו, אז הוא הופך באמת להיות אדם חדש ואז ההתחלה אצלו זה משחק ילדים. הוא לא צריך להיות מתוסכל מהתחלות כי אצלו אין דבר כזה ייאוש, המילה הזו נמחקת ברגע שהוא יודע שהוא נולד עכשיו.

וכאשר הדברים באים מפנימיות האדם, האדם נמצא בפסגה הרגשית שלו. זה היה כ"כ פשוט שרק דמיון יכול להסתיר דבר כ"כ פשוט. מה שמזכיר לי את שמחת הפשטות.