נער הייתי גם זקנתי וכעת אני חושב שאני יכול להגיד דברים מתוך הסתכלות רחבה יותר. אחת הפריווילגיות שבגרות נותנת לך היא הכרות רחבה יותר ואולי טיפת עומק שמעבר לסיפור המילולי המידי. כולנו שומעים לאורך חיינו סיפורים מחברים ולעתים קרובות אנחנו הם אלו המספרים אותם.
"הוא אמר לי, הוא עשה לי, אמרתי לו, לא עשיתי לו. " מעבר למלים אמורות להסתתר תובנות נוספות. כל הסיפורים הנשמעים מתרחשים בה בעת לפחות בשלוש רמות שונות.
האחת העובדתית, שגם היא מוטלת בספק קל, כי המציאות העובדתית מתפרשת מיד על ידי כל אחד ממשתתפי האירוע בדרך הבנתו שלו את הדברים ומידת מעורבותו. הרמה הסמלית הפנימית של כל אחד ממשתתפי האירוע תמיד שונה. לא תמיד מה שנאמר הוא מה שמרגישים בעומק הדברים. יכול אחד להגיד "מה לא עשיתי בשבילו, נתתי, הקרבתי, פינקתי" וכל זה גם יהיה נכון אלא שזה שאותו פינקו כל זה לא הספיק לו, הוא היה צריך עוד איזה דבר אחד קטן החבוי בעמקי נשמתו שהוא הוא יהיה ההוכחה החותכת לאהבה הניתנת, וכל שאר הדברים שניתנו הם רק קישוטים. כך שבעוד האחד התאמץ, השני חיכה לדבר מה לא מוחשי שינתן לו מעבר לכל מה שניתן. ואותו דבר האיש השני שממול, הוא נתן והקריב ופינק, אלא שמשהו בזווית הרחוקה של נפשו, במקום הלא מודע בו שוכן הסמל הנסתר לאהבה, שם לא נגעו. ושניהם באמת אהבו ורצו. אלא ששניהם תסכלו האחד את השני. כל אחד מהם הרגיש וודאי שהוא נתן הכל והשני לא ידע להעריך. בנקודה המתה הסודית שניהם לא ידעו לגעת. כמו שאמר אחד מידידי בנעוריו "אני לא יכול לראות את עצמי מביא למי שיהיה חבר שלי כוס תה כשהוא חולה. ". אמירה שיש בה מציאות, אך גם נימה של סמליות של תוכן הזוגיות קבלת החלק הפחות מבדר שבזוגיות וחרדה מפני הזדקנות ומחלה.
בשנים האחרונות הופיעו בחברה באופן הרבה יותר גלוי צעירים בני 17 - 20 שפעם חיו חיים נסתרים. ולמרות הפתיחות החברתית, רובם זקוקים לאוזן קשבת של מבוגר יותר. החיים נהיו קצת יותר קלים אך לא קלים לחלוטין. כי הצעירים, כל כמה שידברו האחד עם השני בכנות, ימצאו שניהם בתוך אותה עיסה של הבנות לא לגמרי מלאות.
אחד המשפטים שהרביתי לשמוע לאחרונה והפתיעו אותי עד כדי זעזוע היה המשפט "אני אמות בגיל שלושים. אני אתאבד, אני לא אעבור אותו" כל אחד בניסוחו שלו. בהתחלה לא שמתי לב, לאט לאט התחילה להטריד אותי השאלה מה זה אומר. מאיפה כל כך הרבה אנשים שונים מגיעים לאותה מסקנה נמהרת בגיל כל כך צעיר. איך הפך גיל שלושים למידת פלס החיים של כולם, כאילו נדברו בינם לבין עצמם.
אחת הדרכים להבין זאת, היא נימה שבפסיכולוגיה להמונים (בגרוש?) הייתי קורא לה חרדה נרקיסיסטית. משהו שבין התפיסה החברתית לתפיסת העצמי. כל זמן שאני צעיר, יפה, ירצו אותי, כשאתבגר איהפך לבלתי רצוי יותר. ושלושים לכן נתפס כסוף הדרך למי שהוא בן שמונה עשרה. בחברה החיה ומסתמכת ברובה על המראה החיצוני, לכאורה יש מקום להתפתחות רגשית שכזאת, היא נלמדת מיד עם היציאה לחברה. מעטים בודקים איך באמת חיים המבוגרים יותר, ואני לא מדבר על בני חמישים ומעלה, אלא על בני השלושים. הצעירים לא נותנים לעצמם את ההזדמנות לבדוק ולהסיק מסקנות מתוך המציאות. הם עסוקים מדי בעצמם, בצדדים הנעימים או הנעימים פחות של חייהם. נכון שחלק מהבעיה היא בתפיסה המינית. בני השלושים מנסים לרוב, לצוד את בני העשרים ויש כאלה שמבחינה מינית נדחים מהמבוגרים מהם, אך זו לא סיבה שלא לראות שישנם חיים אחרי גיל שלושים והם חיים טובים בהחלט ומספקים. הם לא תלויים רק במין ובציד. את כל ההשקעה של ימי הנערות, לימודים והשקעה בעבודה מתחילים לקצור בגיל הזה ואופק החיים הטובים פרוש לפני המבוגרים יותר. וכאן עולה שאלה שהיא לכאורה לא מכאן, האם פיטר פן היה הומו מודחק? ולשאול אחרת, האם בכל הומו מסתתר פיטר פן מודחק. זה שמראש לא רוצה להתבגר. האם פסיכולוג חובב יזהה ברוב ההומואים ילדים קצת אינפנטיליים הפוחדים להתבגר ושעולם הצרכים שלהם הוא ילדותי. בעלי צורך מהיר סיפוק. ואותו קפטן הוק שבספר הוא אותו פדופיל רודף נערים חסר יד המסמל את הזקנה בה צריך להלחם, כשתנין שבלע שעון ומביא את הזמן המתקתק לכל מקום רודף אחר כולם. ולפני שמתבגרים, הילדותיות מה עליה, למה היא הופכת, לאיזו חרדה. ואיך חרדות זהות אצל אנשים שונים נפגשות ובמקום למצוא להן מענה משותף ומרגוע הופכות להיות משקפות ומעצימות חרדות. איך לומדים להתבגר ולהתגבר.
וכאן עולה עוד תובנה קטנה, אך מעניינת. יכולת הסתכלות על האופק. ולדעתי חוסר האופק, או מה שבזמנו ד"ר רודי, שהיה פסיכולוג חשוב בזמנו הגדיר באיזו הרצאה "הבעיה של הומוסקסואלים היא שאין להם תחזית של הפי אנד" אמר. אין ספרים או סרטים שייתנו תמונת עתיד אפשרי נעים להומוסקסואלים מתבגרים. בסוף כל הסרטים (כולל בסרט "יוסי וג'אגר" או בספר "להתעורר באותה מיטה" בימינו) על אחד מההומואים למות. אין הפי אנד תרבותי בזוגיות הומוסקסואלית.
חוסר היכולת לראות את עצמך בעתיד הוא אחד הגורמים החשובים לחוסר היכולת לחבור לזוגיות טובה. אין דגם מציאותי או סמלי אליו אפשר לשאוף. לצערי בשל התפתחות חסרת אופק, גם כשיש זוגות החיים יחד מחוץ לארון, חלקם ידועים, כמו איתן פוקס וגל אוחובסקי או עוזי אבן ועמית קמה, הם לא נתפסים באמת בראיית העולם ותפיסת אפשרות האופק של הצעיר.
שאלתי והזכרתי בעבר, מה היא זוגיות של צעירים. אלו החיים בבית הוריהם, בין אם בארון או מחוצה לו. מפגשים מיניים, סרט, מועדון, שום דבר שיש בו אפשרות של רמז לחיי בית שקטים ומשותפים.
זוגיות איננה ההתאהבות הראשונית. הבילויים הסוערים ויצירת החוויות המשותפות הראשוניות. החכמה היא במעבר לחיים הביתיים הלא סוערים. לבניית האינטימיות המשותפת, גם בלהביא כוס תה אחד לשני, כמו בדוגמה שכבר הבאתי קודם. זוגיות צריכה להיבנות מתוך הכרה לעומק של האחד את השני כולל הצרכים הנסתרים. אינטימיות משותפת היא מילת מפתח ביחסים, מצב שבו לא הסקס הוא המפתח. אלא השריית הביטחון אחד בשני, היכולת להעריך מבט חיבה הנשלח מהצד השני של החדר, מבט המאשר ששנינו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן וביחד. לא רק מתוך הרגל, לא מהפחד להיות לבד, לא החרדה משוק הבשר, אלא מפני שזה אתה ואני יחד בחיים המשותפים שלנו כמו שאנחנו בונים אותם לעצמנו.
נראה שהזוגות שמצליחים לעבור את השלב הזה פתרו כמה בעיות יסוד עליהן דיברתי, החל מהיכולת ליצור אינטימיות פנימית בה יוכלו לגלות אחד את השני לעומק ובעיקר יכולת יצירה אפשרית לראות את עצמם גם בעתיד. התחזית שיש עתיד מזרימה הרבה ביטחון לזוגיות ומאפשרת מאוחר יותר גם פיתרונות של ירידת תשוקה, ויצירת חלל עצמאי לכל אחד מהשניים.
והחיים באמת לא נגמרים בגיל שלושים, בכלל לא. ברוב מקרים ההיפך הוא הנכון. הרוחות נרגעות. התובנות מגיעות ונוצרת שלוות נפש המאפשרת להתמודד עם המציאות בדרך נכונה יותר. רוב הזוגות המחזיקים מעמד נוצרים בקרבת הגיל הזה. מה מייחד אותם? רק להם פתרונים. ישנם מספיק אנשים שהם התשובות הטובות והנכונות אחד לשני, צריך רק להציב את השאלות הנכונות כנראה. ישנם כמובן, ואי אפשר להתעלם מהם, אלו שהמשיכה המינית שלהם לא מתבגרת יחד אתם, וממשיכים לחפש אחר נעורי הנצח באחרים. להם אכן קצת פחות טוב בחיים. הפער ההולך ומתרחב בין האובייקטים אליהם נמשכים הולכים ומתרחבים וקשה יותר ולכן גם מתסכל למצוא. זה בהחלט צורך המכתיב צורת חיים אחרת.
אני יודע, תהיינה תגובות מהסוג, אני לא כזה ואתה מכליל. אז אני מודיע מראש, אני מקבל בהכנעה, אני מכליל כי אני מדבר על הרבה. לא יודע עם על הרוב, אך על המונים מאלו שפגשתי, ואולי גם עלי בעקיפין, וישנם אחרים, אין ספק.
ולא, אני לא טיפש, נדמה לי. ראיתי מבוגרים אומללים, שלא טוב להם ולא עברו את השלבים הנכונים להבנת עצמם והסביבה שהם חיים בה. שרמת הציפיות שלהם היא מעבר ליכולת המציאות לספק.
וכן, ישנם מבוגרים רטננים ומבוגרים נחמדים. צעיר נחמד עשוי להיהפך למבוגר מריר ורוטן. צעיר מריר לא ייהנה אף פעם מבגרות נעימה ולא ייהפך לאיש עם שלוות נפש אם לא יטפל בעצמו בזמן.
"הוא אמר לי, הוא עשה לי, אמרתי לו, לא עשיתי לו. " מעבר למלים אמורות להסתתר תובנות נוספות. כל הסיפורים הנשמעים מתרחשים בה בעת לפחות בשלוש רמות שונות.
האחת העובדתית, שגם היא מוטלת בספק קל, כי המציאות העובדתית מתפרשת מיד על ידי כל אחד ממשתתפי האירוע בדרך הבנתו שלו את הדברים ומידת מעורבותו. הרמה הסמלית הפנימית של כל אחד ממשתתפי האירוע תמיד שונה. לא תמיד מה שנאמר הוא מה שמרגישים בעומק הדברים. יכול אחד להגיד "מה לא עשיתי בשבילו, נתתי, הקרבתי, פינקתי" וכל זה גם יהיה נכון אלא שזה שאותו פינקו כל זה לא הספיק לו, הוא היה צריך עוד איזה דבר אחד קטן החבוי בעמקי נשמתו שהוא הוא יהיה ההוכחה החותכת לאהבה הניתנת, וכל שאר הדברים שניתנו הם רק קישוטים. כך שבעוד האחד התאמץ, השני חיכה לדבר מה לא מוחשי שינתן לו מעבר לכל מה שניתן. ואותו דבר האיש השני שממול, הוא נתן והקריב ופינק, אלא שמשהו בזווית הרחוקה של נפשו, במקום הלא מודע בו שוכן הסמל הנסתר לאהבה, שם לא נגעו. ושניהם באמת אהבו ורצו. אלא ששניהם תסכלו האחד את השני. כל אחד מהם הרגיש וודאי שהוא נתן הכל והשני לא ידע להעריך. בנקודה המתה הסודית שניהם לא ידעו לגעת. כמו שאמר אחד מידידי בנעוריו "אני לא יכול לראות את עצמי מביא למי שיהיה חבר שלי כוס תה כשהוא חולה. ". אמירה שיש בה מציאות, אך גם נימה של סמליות של תוכן הזוגיות קבלת החלק הפחות מבדר שבזוגיות וחרדה מפני הזדקנות ומחלה.
בשנים האחרונות הופיעו בחברה באופן הרבה יותר גלוי צעירים בני 17 - 20 שפעם חיו חיים נסתרים. ולמרות הפתיחות החברתית, רובם זקוקים לאוזן קשבת של מבוגר יותר. החיים נהיו קצת יותר קלים אך לא קלים לחלוטין. כי הצעירים, כל כמה שידברו האחד עם השני בכנות, ימצאו שניהם בתוך אותה עיסה של הבנות לא לגמרי מלאות.
אחד המשפטים שהרביתי לשמוע לאחרונה והפתיעו אותי עד כדי זעזוע היה המשפט "אני אמות בגיל שלושים. אני אתאבד, אני לא אעבור אותו" כל אחד בניסוחו שלו. בהתחלה לא שמתי לב, לאט לאט התחילה להטריד אותי השאלה מה זה אומר. מאיפה כל כך הרבה אנשים שונים מגיעים לאותה מסקנה נמהרת בגיל כל כך צעיר. איך הפך גיל שלושים למידת פלס החיים של כולם, כאילו נדברו בינם לבין עצמם.
אחת הדרכים להבין זאת, היא נימה שבפסיכולוגיה להמונים (בגרוש?) הייתי קורא לה חרדה נרקיסיסטית. משהו שבין התפיסה החברתית לתפיסת העצמי. כל זמן שאני צעיר, יפה, ירצו אותי, כשאתבגר איהפך לבלתי רצוי יותר. ושלושים לכן נתפס כסוף הדרך למי שהוא בן שמונה עשרה. בחברה החיה ומסתמכת ברובה על המראה החיצוני, לכאורה יש מקום להתפתחות רגשית שכזאת, היא נלמדת מיד עם היציאה לחברה. מעטים בודקים איך באמת חיים המבוגרים יותר, ואני לא מדבר על בני חמישים ומעלה, אלא על בני השלושים. הצעירים לא נותנים לעצמם את ההזדמנות לבדוק ולהסיק מסקנות מתוך המציאות. הם עסוקים מדי בעצמם, בצדדים הנעימים או הנעימים פחות של חייהם. נכון שחלק מהבעיה היא בתפיסה המינית. בני השלושים מנסים לרוב, לצוד את בני העשרים ויש כאלה שמבחינה מינית נדחים מהמבוגרים מהם, אך זו לא סיבה שלא לראות שישנם חיים אחרי גיל שלושים והם חיים טובים בהחלט ומספקים. הם לא תלויים רק במין ובציד. את כל ההשקעה של ימי הנערות, לימודים והשקעה בעבודה מתחילים לקצור בגיל הזה ואופק החיים הטובים פרוש לפני המבוגרים יותר. וכאן עולה שאלה שהיא לכאורה לא מכאן, האם פיטר פן היה הומו מודחק? ולשאול אחרת, האם בכל הומו מסתתר פיטר פן מודחק. זה שמראש לא רוצה להתבגר. האם פסיכולוג חובב יזהה ברוב ההומואים ילדים קצת אינפנטיליים הפוחדים להתבגר ושעולם הצרכים שלהם הוא ילדותי. בעלי צורך מהיר סיפוק. ואותו קפטן הוק שבספר הוא אותו פדופיל רודף נערים חסר יד המסמל את הזקנה בה צריך להלחם, כשתנין שבלע שעון ומביא את הזמן המתקתק לכל מקום רודף אחר כולם. ולפני שמתבגרים, הילדותיות מה עליה, למה היא הופכת, לאיזו חרדה. ואיך חרדות זהות אצל אנשים שונים נפגשות ובמקום למצוא להן מענה משותף ומרגוע הופכות להיות משקפות ומעצימות חרדות. איך לומדים להתבגר ולהתגבר.
וכאן עולה עוד תובנה קטנה, אך מעניינת. יכולת הסתכלות על האופק. ולדעתי חוסר האופק, או מה שבזמנו ד"ר רודי, שהיה פסיכולוג חשוב בזמנו הגדיר באיזו הרצאה "הבעיה של הומוסקסואלים היא שאין להם תחזית של הפי אנד" אמר. אין ספרים או סרטים שייתנו תמונת עתיד אפשרי נעים להומוסקסואלים מתבגרים. בסוף כל הסרטים (כולל בסרט "יוסי וג'אגר" או בספר "להתעורר באותה מיטה" בימינו) על אחד מההומואים למות. אין הפי אנד תרבותי בזוגיות הומוסקסואלית.
חוסר היכולת לראות את עצמך בעתיד הוא אחד הגורמים החשובים לחוסר היכולת לחבור לזוגיות טובה. אין דגם מציאותי או סמלי אליו אפשר לשאוף. לצערי בשל התפתחות חסרת אופק, גם כשיש זוגות החיים יחד מחוץ לארון, חלקם ידועים, כמו איתן פוקס וגל אוחובסקי או עוזי אבן ועמית קמה, הם לא נתפסים באמת בראיית העולם ותפיסת אפשרות האופק של הצעיר.
שאלתי והזכרתי בעבר, מה היא זוגיות של צעירים. אלו החיים בבית הוריהם, בין אם בארון או מחוצה לו. מפגשים מיניים, סרט, מועדון, שום דבר שיש בו אפשרות של רמז לחיי בית שקטים ומשותפים.
זוגיות איננה ההתאהבות הראשונית. הבילויים הסוערים ויצירת החוויות המשותפות הראשוניות. החכמה היא במעבר לחיים הביתיים הלא סוערים. לבניית האינטימיות המשותפת, גם בלהביא כוס תה אחד לשני, כמו בדוגמה שכבר הבאתי קודם. זוגיות צריכה להיבנות מתוך הכרה לעומק של האחד את השני כולל הצרכים הנסתרים. אינטימיות משותפת היא מילת מפתח ביחסים, מצב שבו לא הסקס הוא המפתח. אלא השריית הביטחון אחד בשני, היכולת להעריך מבט חיבה הנשלח מהצד השני של החדר, מבט המאשר ששנינו כאן כי אנחנו רוצים להיות כאן וביחד. לא רק מתוך הרגל, לא מהפחד להיות לבד, לא החרדה משוק הבשר, אלא מפני שזה אתה ואני יחד בחיים המשותפים שלנו כמו שאנחנו בונים אותם לעצמנו.
נראה שהזוגות שמצליחים לעבור את השלב הזה פתרו כמה בעיות יסוד עליהן דיברתי, החל מהיכולת ליצור אינטימיות פנימית בה יוכלו לגלות אחד את השני לעומק ובעיקר יכולת יצירה אפשרית לראות את עצמם גם בעתיד. התחזית שיש עתיד מזרימה הרבה ביטחון לזוגיות ומאפשרת מאוחר יותר גם פיתרונות של ירידת תשוקה, ויצירת חלל עצמאי לכל אחד מהשניים.
והחיים באמת לא נגמרים בגיל שלושים, בכלל לא. ברוב מקרים ההיפך הוא הנכון. הרוחות נרגעות. התובנות מגיעות ונוצרת שלוות נפש המאפשרת להתמודד עם המציאות בדרך נכונה יותר. רוב הזוגות המחזיקים מעמד נוצרים בקרבת הגיל הזה. מה מייחד אותם? רק להם פתרונים. ישנם מספיק אנשים שהם התשובות הטובות והנכונות אחד לשני, צריך רק להציב את השאלות הנכונות כנראה. ישנם כמובן, ואי אפשר להתעלם מהם, אלו שהמשיכה המינית שלהם לא מתבגרת יחד אתם, וממשיכים לחפש אחר נעורי הנצח באחרים. להם אכן קצת פחות טוב בחיים. הפער ההולך ומתרחב בין האובייקטים אליהם נמשכים הולכים ומתרחבים וקשה יותר ולכן גם מתסכל למצוא. זה בהחלט צורך המכתיב צורת חיים אחרת.
אני יודע, תהיינה תגובות מהסוג, אני לא כזה ואתה מכליל. אז אני מודיע מראש, אני מקבל בהכנעה, אני מכליל כי אני מדבר על הרבה. לא יודע עם על הרוב, אך על המונים מאלו שפגשתי, ואולי גם עלי בעקיפין, וישנם אחרים, אין ספק.
ולא, אני לא טיפש, נדמה לי. ראיתי מבוגרים אומללים, שלא טוב להם ולא עברו את השלבים הנכונים להבנת עצמם והסביבה שהם חיים בה. שרמת הציפיות שלהם היא מעבר ליכולת המציאות לספק.
וכן, ישנם מבוגרים רטננים ומבוגרים נחמדים. צעיר נחמד עשוי להיהפך למבוגר מריר ורוטן. צעיר מריר לא ייהנה אף פעם מבגרות נעימה ולא ייהפך לאיש עם שלוות נפש אם לא יטפל בעצמו בזמן.