אם הוא מעביר עליה ביקורת שלילית, אז זה סימן לכך שהוא לא אוהב אותה, ואם הוא נפגע ממנה, אז הוא גם לא אוהב אותה, מכיוון שתנאי מקדים לפגיעה, זו העברת ביקורת שלילית, ואם בן אדם מעביר עליה ביקורת שלילית, אז זה מעיד על כך שהאדם מעביר ביקורת שלילית גם על עצמו, מכיוון שאחרת הוא לא היה יכול להבחין מה בדיוק לבקר בה לשלילה, וכל זה גם להפך.
אבל אם הוא יעביר עליה ביקורת חיובית, אז היא תרגיש שהוא אוהב אותה, ומצד שני היא תחשוב שהוא לא אוהב אותה, כי כביכול לא אכפת לו ממנה, כי אם היה לו אכפת ממנה כביכול, אז הוא היה מעביר עליה גם ביקורת שלילית.
מסקנה: העברת ביקורת שלילית זה סימן לאהבה, בדיוק כמו שהעברת ביקורת חיובית זה סימן לאהבה.
אבל תנאי מקדים לכך שיהיה אכפת, זה העברת ביקורת על זה שיש הבדל בין אכפת ממנה, לבין לא אכפת ממנה.
מסקנה: כל עוד יש ביקורת לחיוב, או לשלילה, הרי שממילא האדם אוהב.
מסקנה: כל עוד יש ביקורת, אז אכפת.
מסקנה: רק אם האדם הוא כל כך אדיש לאדם השני שהוא אפילו לא חושב עליו, רק אז באמת אפשר להגיד שהוא לא אוהב. כל עוד האדם חושב על האדם השני, אז ממילא הוא אוהב אותו.
ומצד שני, גם אם האדם אדיש לחלוטין לאדם השני, אז הוא גם אוהב, מכיוון שהאדם אדיש למה שהוא שלם איתו. ואם הוא שלם איתה, אז איך אפשר לטעון שהוא לא אוהב אותה? אז אם הוא אדיש אליה לחלוטין, אז הוא אוהב אותה כל כך, שכבר אי אפשר לאהוב יותר, וכאשר לא נשאר מה לאהוב מעבר, אז הרי שזו אהבה מושלמת. אז הוא אוהב אותה בשלמות שאין יותר שלמות מעבר אם הוא אדיש אליה.
אם בן אדם מוצא את עצמו אוהב בן אדם אחר, אז הוא בעצם מוצא את עצמו מעביר ביקורת על השלמות העצמית שלו, והביקורת היא על כך שהוא לא מספיק שלם על דעת עצמו, וזו הסיבה שבגללה בן אדם מחפש לאהוב אדם אחר מלכתחילה, ואם בן אדם שלם עם עצמו לגמרי, אז הוא אוהב רק את עצמו, ואפילו לא יהיה מסוגל להניח שהוא צריך אהבה מאדם אחר, חוץ מעצמו, אבל מצד שני אם הוא אוהב רק את עצמו, אז הוא אוהב גם את כל האחרים. ואפילו אם האדם אדיש לכל האחרים, אז הרי שהוא ממילא שלם עם כולם ולכן אוהב את כולם אהבה שאין אהבה גדולה ממנה.
מסקנה: ככל שבן אדם הוא יותר ביקורתי לטוב, ולרע, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר.
מסקנה: ככל שבן אדם הוא פחות ביקורתי, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר.
מסקנה: ביקורת שלילית, וביקורת חיובית, שתיהן ממילא מעשים של אהבה.
מסקנה: כל עוד בן אדם אחד מתייחס לאדם אחר, אז ממילא זה מתוך אהבה, פשוט הדרך להבעת האהבה היא שונה, והאדם אוהב אדם אחר על פי רמת ההבנה שלו את עצמו, ולכן הדרך שבה אדם בוחר לאהוב אדם אחר, זו הדרך שהוא יודע לאהוב את עצמו, ולכן גם את כל האחרים.
מסקנה: כל מי שאי פעם חשבתי שפגע בי, בעצם הביע כלפיי את אהבתו, בדרך שבה הוא אוהב את עצמו. הדרך היחידה שאותה הוא הכיר בזמנו.
מסקנה: כל הרגשות של האדם הם מחוץ למסגרת של הטוב והרע, והאדם בעצמו עושה חלוקה בין כל הרגשות שלו לטוב ולרע והסיבה היחידה לכך שהוא סובל מהרגשות שלו (אם הוא סובל מהרגשות שלו) אז זה אך ורק בגלל שהאדם מתנגד להרגיש את מה שהוא מרגיש. ההתנגדות לרגשות היא זאת שמעוררת כאב. והאדם סובל מכיוון שהוא לקח את הסמכות האלוהית לידיו וקבע שהטוב הוא טוב והרע הוא רע, וכל עוד האדם עושה את זה אז הוא מתנגד לה' ולכן סובל בחיים.
אבל אם הוא יעביר עליה ביקורת חיובית, אז היא תרגיש שהוא אוהב אותה, ומצד שני היא תחשוב שהוא לא אוהב אותה, כי כביכול לא אכפת לו ממנה, כי אם היה לו אכפת ממנה כביכול, אז הוא היה מעביר עליה גם ביקורת שלילית.
מסקנה: העברת ביקורת שלילית זה סימן לאהבה, בדיוק כמו שהעברת ביקורת חיובית זה סימן לאהבה.
אבל תנאי מקדים לכך שיהיה אכפת, זה העברת ביקורת על זה שיש הבדל בין אכפת ממנה, לבין לא אכפת ממנה.
מסקנה: כל עוד יש ביקורת לחיוב, או לשלילה, הרי שממילא האדם אוהב.
מסקנה: כל עוד יש ביקורת, אז אכפת.
מסקנה: רק אם האדם הוא כל כך אדיש לאדם השני שהוא אפילו לא חושב עליו, רק אז באמת אפשר להגיד שהוא לא אוהב. כל עוד האדם חושב על האדם השני, אז ממילא הוא אוהב אותו.
ומצד שני, גם אם האדם אדיש לחלוטין לאדם השני, אז הוא גם אוהב, מכיוון שהאדם אדיש למה שהוא שלם איתו. ואם הוא שלם איתה, אז איך אפשר לטעון שהוא לא אוהב אותה? אז אם הוא אדיש אליה לחלוטין, אז הוא אוהב אותה כל כך, שכבר אי אפשר לאהוב יותר, וכאשר לא נשאר מה לאהוב מעבר, אז הרי שזו אהבה מושלמת. אז הוא אוהב אותה בשלמות שאין יותר שלמות מעבר אם הוא אדיש אליה.
אם בן אדם מוצא את עצמו אוהב בן אדם אחר, אז הוא בעצם מוצא את עצמו מעביר ביקורת על השלמות העצמית שלו, והביקורת היא על כך שהוא לא מספיק שלם על דעת עצמו, וזו הסיבה שבגללה בן אדם מחפש לאהוב אדם אחר מלכתחילה, ואם בן אדם שלם עם עצמו לגמרי, אז הוא אוהב רק את עצמו, ואפילו לא יהיה מסוגל להניח שהוא צריך אהבה מאדם אחר, חוץ מעצמו, אבל מצד שני אם הוא אוהב רק את עצמו, אז הוא אוהב גם את כל האחרים. ואפילו אם האדם אדיש לכל האחרים, אז הרי שהוא ממילא שלם עם כולם ולכן אוהב את כולם אהבה שאין אהבה גדולה ממנה.
מסקנה: ככל שבן אדם הוא יותר ביקורתי לטוב, ולרע, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר.
מסקנה: ככל שבן אדם הוא פחות ביקורתי, אז כך הוא ממילא אוהב את כולם יותר.
מסקנה: ביקורת שלילית, וביקורת חיובית, שתיהן ממילא מעשים של אהבה.
מסקנה: כל עוד בן אדם אחד מתייחס לאדם אחר, אז ממילא זה מתוך אהבה, פשוט הדרך להבעת האהבה היא שונה, והאדם אוהב אדם אחר על פי רמת ההבנה שלו את עצמו, ולכן הדרך שבה אדם בוחר לאהוב אדם אחר, זו הדרך שהוא יודע לאהוב את עצמו, ולכן גם את כל האחרים.
מסקנה: כל מי שאי פעם חשבתי שפגע בי, בעצם הביע כלפיי את אהבתו, בדרך שבה הוא אוהב את עצמו. הדרך היחידה שאותה הוא הכיר בזמנו.
מסקנה: כל הרגשות של האדם הם מחוץ למסגרת של הטוב והרע, והאדם בעצמו עושה חלוקה בין כל הרגשות שלו לטוב ולרע והסיבה היחידה לכך שהוא סובל מהרגשות שלו (אם הוא סובל מהרגשות שלו) אז זה אך ורק בגלל שהאדם מתנגד להרגיש את מה שהוא מרגיש. ההתנגדות לרגשות היא זאת שמעוררת כאב. והאדם סובל מכיוון שהוא לקח את הסמכות האלוהית לידיו וקבע שהטוב הוא טוב והרע הוא רע, וכל עוד האדם עושה את זה אז הוא מתנגד לה' ולכן סובל בחיים.
050-3331-331