שנאה עצמית היא אי - שביעות רצון בולטת של אדם מעצמו. לעתים נעשה שימוש בביטוי גם לתיאור מצב של אי - שביעות רצון בולטת של אדם מקבוצה חברתית שאליה הוא משתייך. שנאה עצמית אתנית, למשל, מתבטאת בביקורת חריפה שאדם מביע כנגד קבוצת המוצא שלו. שנאה עצמית יכולה לנבוע מכך שהאדם רואה בעצמו או בקבוצתו תכונות שליליות שעמן אין הוא יכול להזדהות, או שהוא בז לעצמו או לקבוצתו כתוצאה מכישלון מתמשך. לעתים השנאה נובעת מהפנמת היחס של אחרים כלפיו. שנאה עצמית עלולה להוביל לתסביכי נחיתות, וכן לדיכאון, לבדידות, לייאוש, לפגיעה עצמית ועוד.
פסיכולוגים אינם נוטים להשתמש בביטוי זה, ולתיאור התופעה שהוא עוסק בה הם מעדיפים את הביטוי "הערכה עצמית נמוכה". הביטוי משמש פעמים רבות בוויכוחים לתיאור אדם או קבוצה במתקפות אד הומינם עליהם.
היווצרותה של שנאה עצמית
התבססות של שנאה עצמית באה מרצון של אדם להתקבל לקבוצה חברתית שונה משלו, שהוא רואה בה קבוצה מועדפת. לדוגמה, בתקופת ההשכלה רצו היהודים המשכילים, שבאו במקור מחברה ותרבות יהודית, להיות חלק מהחברה הגרמנית. הקבוצה שהאדם מעוניין להתקבל אליה, דורשת כתנאי קבלה את התנתקותו מהשוני, המתבטא במובנים שונים כגון: שפה, לבוש, התנהגות, תכונות נפש, קוד גנטי. לעתים מוצג שוני זה בצורה בוטה, כדוגמת הצגתם של היהודים: דת נחותה, שפת סתרים, לבוש שונה, אפיון חיצוני - חוטם גדול, כיעור, תכונות נפש שליליות כמו גזלנות, קבצנות ועוד. המיתוס הופך לזהות של הזר בעיני הקבוצה ולכן הזר מקבל אותו. התבטאות יפה לקבלת מיתוס אנו מוצאים אצל אוטו ויינינגר: "... יש להם רק אמונת - הבל פרועה ומאגיה פרשנית, הקרויה "קבלה". המונותאיזם היהודי אין בינו ובין האמונה האמיתית באלוהים שום נקודת מגע...".
הזר חושב, שאפשרי להתקבל לקבוצה ולהיות חלק ממנה אם יציית לחוקיה. אך הקבלה של הזר לקבוצה בלתי אפשרית כל עוד בקבוצה קיימת תחושת עליונות על הזר. גם אם יש רצון הדדי להשתלב, הקבוצה נוטה לשמור את הדימוי של העליונות שמחזק אצל הזר את תחושת השוני והנחיתות. בנוסף, הזר מקבל את ערכי הקבוצה המגדירים אותו כנחות ולכן תחושת הנחיתות מתחזקת.
הזר מקרין את חוסר הביטחון החוצה והקבוצה חשה בו. דבר זה מדגיש את השוני ומאשר את הסטריאוטיפ שהחל את התהליך.
הזר שרוצה להיות חלק מהקבוצה מקבל את תפיסת עולמה המאשרת את שונותו, וזהותו מתעצבת מתוך תפיסת החריגות והשנאה של הקבוצה אל הזר מתגלמת כשנאה העצמית.
פסיכולוגים אינם נוטים להשתמש בביטוי זה, ולתיאור התופעה שהוא עוסק בה הם מעדיפים את הביטוי "הערכה עצמית נמוכה". הביטוי משמש פעמים רבות בוויכוחים לתיאור אדם או קבוצה במתקפות אד הומינם עליהם.
היווצרותה של שנאה עצמית
התבססות של שנאה עצמית באה מרצון של אדם להתקבל לקבוצה חברתית שונה משלו, שהוא רואה בה קבוצה מועדפת. לדוגמה, בתקופת ההשכלה רצו היהודים המשכילים, שבאו במקור מחברה ותרבות יהודית, להיות חלק מהחברה הגרמנית. הקבוצה שהאדם מעוניין להתקבל אליה, דורשת כתנאי קבלה את התנתקותו מהשוני, המתבטא במובנים שונים כגון: שפה, לבוש, התנהגות, תכונות נפש, קוד גנטי. לעתים מוצג שוני זה בצורה בוטה, כדוגמת הצגתם של היהודים: דת נחותה, שפת סתרים, לבוש שונה, אפיון חיצוני - חוטם גדול, כיעור, תכונות נפש שליליות כמו גזלנות, קבצנות ועוד. המיתוס הופך לזהות של הזר בעיני הקבוצה ולכן הזר מקבל אותו. התבטאות יפה לקבלת מיתוס אנו מוצאים אצל אוטו ויינינגר: "... יש להם רק אמונת - הבל פרועה ומאגיה פרשנית, הקרויה "קבלה". המונותאיזם היהודי אין בינו ובין האמונה האמיתית באלוהים שום נקודת מגע...".
הזר חושב, שאפשרי להתקבל לקבוצה ולהיות חלק ממנה אם יציית לחוקיה. אך הקבלה של הזר לקבוצה בלתי אפשרית כל עוד בקבוצה קיימת תחושת עליונות על הזר. גם אם יש רצון הדדי להשתלב, הקבוצה נוטה לשמור את הדימוי של העליונות שמחזק אצל הזר את תחושת השוני והנחיתות. בנוסף, הזר מקבל את ערכי הקבוצה המגדירים אותו כנחות ולכן תחושת הנחיתות מתחזקת.
הזר מקרין את חוסר הביטחון החוצה והקבוצה חשה בו. דבר זה מדגיש את השוני ומאשר את הסטריאוטיפ שהחל את התהליך.
הזר שרוצה להיות חלק מהקבוצה מקבל את תפיסת עולמה המאשרת את שונותו, וזהותו מתעצבת מתוך תפיסת החריגות והשנאה של הקבוצה אל הזר מתגלמת כשנאה העצמית.
050-3331-331