ברמה מסוימת, אנחנו רוצים שינוי. חולמים על שינוי. מחפשים שינוי. אנחנו קוראים ספר עזרה עצמית, מעלעלים בירחון או קוראים טור כזה, כדי לקבל רעיונות חדשים וליצור שינוי. אנחנו רוצים שמשהו חדש יקרה בחיינו, משהו מלהיב. חלקנו מפנטזים על בן זוג חדש, קריירה שונה לחלוטין, על להיות עשירים כקורח או לחיות בבקתה מבודדת. חלקנו רק רוצים שינוי קטן. קידום בעבודה, בית או מכונית חדשים - והשאיפה היא שכך ישתנה משהו. יהיה משהו אחר בחיינו, תחושה אחרת, מחשבות אחרות. קצת נמאס ממה שיש.
ברמה אחרת, אנחנו מתנגדים לשינוי בכל מאודנו. שינוי בעצם טיבו הוא אחד הדברים המפחידים ביותר שיש. שינוי הוא ויתור על נהלים ידועים לטובת הבלתי ידוע. כושר החיזוי שלנו שואף לאפס (מרימים גבה? מוזמנים לקרוא את אחד הספרים האהובים עלי ביותר, "להתקל באושר" של דניאל גילברט). אנחנו לא מצליחים לדמיין את המצב החדש.
יש פה נקודה חשובה. קשה מאוד לדמיין מצב שאנחנו לא נמצאים בו כרגע. המוח שלנו לא בנוי למשימה הזו. הוא נוצר לטיפול ב"כאן ועכשיו" החיוני להשרדות, להבחין בחיה הנעה לקראתנו בעשב ולהחליט מהר מה לעשות. מצבנו היה רע ומר אם (עדיין היינו חיים בטבע ו) היינו מסתכלים על חיה מתקרבת אלינו וחושבים על איך כדאי להבעיר אש בצורה מהירה יותר. נסו למשל להסתכל על הדף הזה ולדמיין תפוח. התרכזו באותיות ודמיינו תפוח. מטושטש מאוד, נכון? התמונה לא חיה ולא מפורטת. וזה עוד משהו מוחשי, התפוח. רובנו לא מסוגלים לדמיין כמעט כלל עבודה שונה לגמרי או את המשפחה שלנו עם עוד ילד. אנחנו מדמיינים כמה קוים כלליים ביותר, וזהו.
דניאל גילברט נותן דוגמה די מזעזעת. הוא שואל אנשים איך היו מרגישים שנה לאחר מות בנם בתאונת דרכים (שיחת סלון די נחמדה)... הם אומרים דברים כגון, נורא, אין שום טעם לחיים, לא היו יכולים לקום מהמיטה בבוקר, מתאבדים. אולם זה לא נכון סטטיסטית. שנה אחרי מות ילד, מצבם של רוב ההורים הרבה יותר טוב מהתיאור הזה. כשהנשאלים מדמיינים את המוות של הבן, הם מדמיינים מעט מאוד עובדות. הם לא מדמיינים את הטיפול הפסיכולוגי שאולי יעברו ואת תוצאותיו, את ההשפעה של הזמן שיחלוף (שנה, לא חודש), את הקשר שלהם עם שאר ילדיהם. בקיצור, כושר חיזוי גרוע.
מכיון שקשה לדמיין מצב חדש, התחושה של שינוי היא של מעבר מידוע ומוכר, ללא ידוע וכלל לא מוכר.
לפעמים שינוי נכפה עלינו, כמו בדוגמה של פיטורין או עזיבה של בן זוג, ואז יש תחושת אובדן. אובדן המוכר. בדיעבד אולי יתברר שהשינוי הכפוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אבל באותו רגע, התחושה היא איומה. יש סיפור שאני אוהבת, כי אני מזדהה איתו מאוד:
היה שרת אנאלפבית בכנסיה, שעבד שם שנים רבות והיה מאושר. יום אחד גילה הכומר שהוא אנאלפבית, החליט שהוא לא יכול לשרת את האל אם אינו יכול לקרוא בכתבי הקודש, ופיטר אותו. השרת יצא מן הכנסיה, שלף סיגריה, וראה שאין לו גפרורים. רצה לקנות גפרורים, אולם לא היתה חנות בקרבת הכנסיה. אין חנות ליד הכנסיה? חשב לעצמו, אם כך, אפתח כאן חנות. פתח חנות, וברוח הסיפורים האמריקאיים, הצליח מאוד בעסקיו, פתח עוד ועוד חנויות והפך לאדם עשיר. יום אחד גילה מישהו את סודו, שהוא אנאלפבית, ואמר, אם הגעת כל כך רחוק בלי לדעת קרוא וכתוב, מי יודע לאן היית מגיע אם כן היית משכיל? ענה אותו אדם: היתי שרת בכנסיה.
כמה מתאים. את רובנו לא מפטרים מהכנסיה, ושם אנחנו נשארים. ואם כן מפטרים, אנחנו חווים תחושת אובדן. ללא ספק אותו שרת היה הרוס כאשר פוטר. רק שהוא התאושש מהר. גם אני הייתי הרוסה כאשר פיטרו אותי מעבודתי במחשבים.
למה במצב כזה אין תחושת התרגשות והתלהבות? סוף סוף השינוי שאנחנו מייחלים לו! וואו! אני צועד לקראת חוויות חדשות לחלוטין!
כי עוזבים את הידוע, שנתפס כבטוח. גם אם הוא גרוע ואפילו נוראי, הוא לפחות מוכר, ולכן מאיים פחות - גם אם בעצם המוכר הוא מסוכן מאוד. מסוכן? כן. ספר אחר שאני אוהבת, Why do smart people make big money mistakes אומר שאנשים חושבים שהבורסה מסוכנת, אבל בעצם ההשקעות הסולידיות הן המסוכנות ביותר - הסכנה הכמעט ודאית היא שלא נחסוך מספיק לזמן פרישה. המוכר מסוכן, אולי הכי מסוכן. כי אנחנו מקובעים במקום שבו אנחנו - בודאות - לא מתקדמים.
סיכום ביניים: רוצים שינוי... ומתקשים לדמיין אותו. עסוקים מדי בדאגות, ויכוחים, בסיפוקים מיידיים של אוכל טעים או תוכנית טלויזיה מטשטשת. בשביל לאפשר שינוי אנחנו צריכים לשחרר קצת את הידוע. קצת להתנתק. להתנתק מהמנהגים וההרגלים היומיומיים המקבעים. זה חלק ממה שמקשר אותנו חזק כל כך לדרך המוכרת שלנו. כל שינוי קטן מנער אותנו קצת. פותח פתח למשהו חדש, לשינויים גדולים יותר. וכל שינוי קטן מפחיד ודורש נחישות.
שינוי קטן: ללכת לעבודה ברגל במקום באוטו. לבלות יחד עם בן הזוג בערבים במשך שבוע ללא צפיה בטלויזיה. לקום מוקדם ולצאת להליכה לפני התארגנויות הבוקר, או לצאת להליכת לילה באויר הקריר (אפילו בת"א מתקרר מתישהו בלילה, לא?). לבלות אחה"צ שלם עם הילד בבית, ללא טלויזיה, מחשב, עיתונים או טלפונים. לוותר לבן הזוג בויכוח ישן, ולתלות את הכביסה בצורה שהוא אוהב, ולא כפי שאתם מתעקשים לעשות.
הבנתי ש"פליי ליידי" טוענת שאם עושים משהו 12 פעמים הוא הופך להרגל. זה מעודד, כי 12 זה מספר לא אסטרונומי. בכל זאת, הנסיון שלי שונה. לפעמים מספיקה פעם אחת, או פעמיים, כדי למצוא כמה הרגל שהיה לנו היה הרסני, וכמה כיף ומעורר לעשות משהו שונה. במשך תקופה ארוכה היתי עובדת על המחשב בלילות. אני אוהבת את הלילה, ואני צלולה בלילה. אבל המחשב מושך אותי מהדברים היצרתיים שאני רוצה ואוהבת לעשות - לקרוא חומר מקצועי מעניין, לכתוב - אל דברים ממכרים שמעייפים אותי, כמו גלישה סתמית, שבה אני קוראת חומר לא מעמיק ביותר מדי נושאים, והראש שלי מתחיל להתפוצץ. כשהחלטתי על ערב ללא מחשב זה היה קשה מאוד. כל הזמן רציתי להדליק את המחשב. לראות אולי מישהו כתב לי אימייל מעניין. אולי מישהו מהמתאמנים איתי צריך משהו? אבל עמדתי בהחלטתי, וזה היה הלילה היצירתי ביותר שלי מזה חודשים. כתבתי טור, בניתי שלד לסדנה חדשה שאני מתכננת, ועוד לא הייתי עייפה, והיה אסור לי להדליק מחשב, ולכן גם ישבתי ובניתי כמה אימונים לשבוע הקרוב. זה היה ערב נפלא. לא היתי צריכה לעשות את זה 12 פעמים בכלל. פעם אחת, וגם למחרת כשהסיפור שוב חזר על עצמו, וזהו. אני סיימתי עם גלישה בלילות.
התחושה הזו שאני רוצה לגלוש במחשב, התחושה הזו של רצון לחזור להרגל הישן, בד"כ מתיחסים אליה כאל תחושה של עצבנות. חוסר מנוחה. פחד מהלא מוכר. תחושה שלילית.
נקודה מעניינת לגבי עצבנות ופחד: האם ידעתם שהביטויים הפיזיים של עצבנות, פחד והתרגשות הם זהים? דופק וזרימת דם מואצים, אדרנלין מציף אותנו. פיזיולוגית לא ניתן להבחין ביניהם. ההבדל הוא רק בפרשנות שלנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. אם קורה משהו שנראה לנו שלילי, אנחנו אומרים שאנחנו עצבניים או פוחדים. אם קורה משהו שנראה לנו חיובי - אנחנו אומרים שאנחנו מתרגשים.
אבל אפשר די בקלות לספר סיפור אחר. כשיש פחד משינוי או עצבנות מהרגל שנשבר, אפשר לשאול את עצמנו: האם זוהי התרגשות?
ברמה אחרת, אנחנו מתנגדים לשינוי בכל מאודנו. שינוי בעצם טיבו הוא אחד הדברים המפחידים ביותר שיש. שינוי הוא ויתור על נהלים ידועים לטובת הבלתי ידוע. כושר החיזוי שלנו שואף לאפס (מרימים גבה? מוזמנים לקרוא את אחד הספרים האהובים עלי ביותר, "להתקל באושר" של דניאל גילברט). אנחנו לא מצליחים לדמיין את המצב החדש.
יש פה נקודה חשובה. קשה מאוד לדמיין מצב שאנחנו לא נמצאים בו כרגע. המוח שלנו לא בנוי למשימה הזו. הוא נוצר לטיפול ב"כאן ועכשיו" החיוני להשרדות, להבחין בחיה הנעה לקראתנו בעשב ולהחליט מהר מה לעשות. מצבנו היה רע ומר אם (עדיין היינו חיים בטבע ו) היינו מסתכלים על חיה מתקרבת אלינו וחושבים על איך כדאי להבעיר אש בצורה מהירה יותר. נסו למשל להסתכל על הדף הזה ולדמיין תפוח. התרכזו באותיות ודמיינו תפוח. מטושטש מאוד, נכון? התמונה לא חיה ולא מפורטת. וזה עוד משהו מוחשי, התפוח. רובנו לא מסוגלים לדמיין כמעט כלל עבודה שונה לגמרי או את המשפחה שלנו עם עוד ילד. אנחנו מדמיינים כמה קוים כלליים ביותר, וזהו.
דניאל גילברט נותן דוגמה די מזעזעת. הוא שואל אנשים איך היו מרגישים שנה לאחר מות בנם בתאונת דרכים (שיחת סלון די נחמדה)... הם אומרים דברים כגון, נורא, אין שום טעם לחיים, לא היו יכולים לקום מהמיטה בבוקר, מתאבדים. אולם זה לא נכון סטטיסטית. שנה אחרי מות ילד, מצבם של רוב ההורים הרבה יותר טוב מהתיאור הזה. כשהנשאלים מדמיינים את המוות של הבן, הם מדמיינים מעט מאוד עובדות. הם לא מדמיינים את הטיפול הפסיכולוגי שאולי יעברו ואת תוצאותיו, את ההשפעה של הזמן שיחלוף (שנה, לא חודש), את הקשר שלהם עם שאר ילדיהם. בקיצור, כושר חיזוי גרוע.
מכיון שקשה לדמיין מצב חדש, התחושה של שינוי היא של מעבר מידוע ומוכר, ללא ידוע וכלל לא מוכר.
לפעמים שינוי נכפה עלינו, כמו בדוגמה של פיטורין או עזיבה של בן זוג, ואז יש תחושת אובדן. אובדן המוכר. בדיעבד אולי יתברר שהשינוי הכפוי הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו, אבל באותו רגע, התחושה היא איומה. יש סיפור שאני אוהבת, כי אני מזדהה איתו מאוד:
היה שרת אנאלפבית בכנסיה, שעבד שם שנים רבות והיה מאושר. יום אחד גילה הכומר שהוא אנאלפבית, החליט שהוא לא יכול לשרת את האל אם אינו יכול לקרוא בכתבי הקודש, ופיטר אותו. השרת יצא מן הכנסיה, שלף סיגריה, וראה שאין לו גפרורים. רצה לקנות גפרורים, אולם לא היתה חנות בקרבת הכנסיה. אין חנות ליד הכנסיה? חשב לעצמו, אם כך, אפתח כאן חנות. פתח חנות, וברוח הסיפורים האמריקאיים, הצליח מאוד בעסקיו, פתח עוד ועוד חנויות והפך לאדם עשיר. יום אחד גילה מישהו את סודו, שהוא אנאלפבית, ואמר, אם הגעת כל כך רחוק בלי לדעת קרוא וכתוב, מי יודע לאן היית מגיע אם כן היית משכיל? ענה אותו אדם: היתי שרת בכנסיה.
כמה מתאים. את רובנו לא מפטרים מהכנסיה, ושם אנחנו נשארים. ואם כן מפטרים, אנחנו חווים תחושת אובדן. ללא ספק אותו שרת היה הרוס כאשר פוטר. רק שהוא התאושש מהר. גם אני הייתי הרוסה כאשר פיטרו אותי מעבודתי במחשבים.
למה במצב כזה אין תחושת התרגשות והתלהבות? סוף סוף השינוי שאנחנו מייחלים לו! וואו! אני צועד לקראת חוויות חדשות לחלוטין!
כי עוזבים את הידוע, שנתפס כבטוח. גם אם הוא גרוע ואפילו נוראי, הוא לפחות מוכר, ולכן מאיים פחות - גם אם בעצם המוכר הוא מסוכן מאוד. מסוכן? כן. ספר אחר שאני אוהבת, Why do smart people make big money mistakes אומר שאנשים חושבים שהבורסה מסוכנת, אבל בעצם ההשקעות הסולידיות הן המסוכנות ביותר - הסכנה הכמעט ודאית היא שלא נחסוך מספיק לזמן פרישה. המוכר מסוכן, אולי הכי מסוכן. כי אנחנו מקובעים במקום שבו אנחנו - בודאות - לא מתקדמים.
סיכום ביניים: רוצים שינוי... ומתקשים לדמיין אותו. עסוקים מדי בדאגות, ויכוחים, בסיפוקים מיידיים של אוכל טעים או תוכנית טלויזיה מטשטשת. בשביל לאפשר שינוי אנחנו צריכים לשחרר קצת את הידוע. קצת להתנתק. להתנתק מהמנהגים וההרגלים היומיומיים המקבעים. זה חלק ממה שמקשר אותנו חזק כל כך לדרך המוכרת שלנו. כל שינוי קטן מנער אותנו קצת. פותח פתח למשהו חדש, לשינויים גדולים יותר. וכל שינוי קטן מפחיד ודורש נחישות.
שינוי קטן: ללכת לעבודה ברגל במקום באוטו. לבלות יחד עם בן הזוג בערבים במשך שבוע ללא צפיה בטלויזיה. לקום מוקדם ולצאת להליכה לפני התארגנויות הבוקר, או לצאת להליכת לילה באויר הקריר (אפילו בת"א מתקרר מתישהו בלילה, לא?). לבלות אחה"צ שלם עם הילד בבית, ללא טלויזיה, מחשב, עיתונים או טלפונים. לוותר לבן הזוג בויכוח ישן, ולתלות את הכביסה בצורה שהוא אוהב, ולא כפי שאתם מתעקשים לעשות.
הבנתי ש"פליי ליידי" טוענת שאם עושים משהו 12 פעמים הוא הופך להרגל. זה מעודד, כי 12 זה מספר לא אסטרונומי. בכל זאת, הנסיון שלי שונה. לפעמים מספיקה פעם אחת, או פעמיים, כדי למצוא כמה הרגל שהיה לנו היה הרסני, וכמה כיף ומעורר לעשות משהו שונה. במשך תקופה ארוכה היתי עובדת על המחשב בלילות. אני אוהבת את הלילה, ואני צלולה בלילה. אבל המחשב מושך אותי מהדברים היצרתיים שאני רוצה ואוהבת לעשות - לקרוא חומר מקצועי מעניין, לכתוב - אל דברים ממכרים שמעייפים אותי, כמו גלישה סתמית, שבה אני קוראת חומר לא מעמיק ביותר מדי נושאים, והראש שלי מתחיל להתפוצץ. כשהחלטתי על ערב ללא מחשב זה היה קשה מאוד. כל הזמן רציתי להדליק את המחשב. לראות אולי מישהו כתב לי אימייל מעניין. אולי מישהו מהמתאמנים איתי צריך משהו? אבל עמדתי בהחלטתי, וזה היה הלילה היצירתי ביותר שלי מזה חודשים. כתבתי טור, בניתי שלד לסדנה חדשה שאני מתכננת, ועוד לא הייתי עייפה, והיה אסור לי להדליק מחשב, ולכן גם ישבתי ובניתי כמה אימונים לשבוע הקרוב. זה היה ערב נפלא. לא היתי צריכה לעשות את זה 12 פעמים בכלל. פעם אחת, וגם למחרת כשהסיפור שוב חזר על עצמו, וזהו. אני סיימתי עם גלישה בלילות.
התחושה הזו שאני רוצה לגלוש במחשב, התחושה הזו של רצון לחזור להרגל הישן, בד"כ מתיחסים אליה כאל תחושה של עצבנות. חוסר מנוחה. פחד מהלא מוכר. תחושה שלילית.
נקודה מעניינת לגבי עצבנות ופחד: האם ידעתם שהביטויים הפיזיים של עצבנות, פחד והתרגשות הם זהים? דופק וזרימת דם מואצים, אדרנלין מציף אותנו. פיזיולוגית לא ניתן להבחין ביניהם. ההבדל הוא רק בפרשנות שלנו, בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה. אם קורה משהו שנראה לנו שלילי, אנחנו אומרים שאנחנו עצבניים או פוחדים. אם קורה משהו שנראה לנו חיובי - אנחנו אומרים שאנחנו מתרגשים.
אבל אפשר די בקלות לספר סיפור אחר. כשיש פחד משינוי או עצבנות מהרגל שנשבר, אפשר לשאול את עצמנו: האם זוהי התרגשות?
050-3331-331