בבוקר היא יכולה לנסות לשים קץ לחייה ובערב להיות מסמר המסיבה. יום אחד לומר למישהו דבר מה, ולמחרת לא לזכור למי אמרה מה. היא יכולה להיות זיק החלפן, הרליטה, אב - רם ותכלת - אזורה. (מתוך חיים אחרים גיליון 138).
הפרעת זהות מנותקת (DID - Dissociative Identity Disorder), שנודעה בעבר בשם הפרעת ריבוי אישיות (MPD - Multiple personality disorder) היא דפוס ניתוק קיצוני, ובו האדם מציג שתי מערכות אישיות נפרדות ושלמות, או יותר משתיים. לכל מערכת אישיותית יש תהליכים רגשיים ותהליכי חשיבה מובחנים ומפותחים היטב, והיא מייצגת אישיות נפרדת, ייחודית ויציבה יחסית.
האדם עשוי לעבור לפעמים מאישיות אחת לאחרת לפרקי זמן שונים. אישיות אחת היא בדרך כלל הראשית, הפונדקאית (Core), והאחרות (Alters) בדרך כלל שונות במובהק מן האישיות הראשית וזו מזו. אחת מהן יכולה להיות חסרת דאגות ואוהבת בילויים, והאחרת שקטה, חרוצה ורצינית. התנהגויות וצרכים המעוכבים אצל האישיות הראשית, בדרך כלל מתבטאים בחופשיות אצל האחרות.
וכאן נשאלת השאלה האם הפרעת זהות מנותקת היא מצב אבנורמלי או שהיא המצאה המיוצרת על ידי המטפלים והמטופלים כאחד? נראה על פניו שהקהילה המחקרית נוטה ללכת בכיוון של שחור או לבן, או הפרעה אמיתית התוקפת קורבן חסר ישע מצד אחד או אחיזת עיניים גמורה אשר מתפתחת על ידי חיפוש תשומת לב או אופנות מצד שני. הנפש אינה פועלת בצורה כזאת מוחלטת, ולכן אי אפשר לדעת האם התנהגות נתונה מונעת במודע או שלא במודע, האם היא אמיתית או שקרית, האם יש מאחוריה כוונה או לא, האם היא תוצאה של דחף ספונטני או תוצאה של מחשבה.
ואכן חקר סיבות ההפרעה וסיווג ההפרעה נמצאים במרכז המחלוקת של הטיפול הקליני המודרני. במהלך שני העשורים האחרונים, התהוו שתי גישות מתחרות לגבי המקור והטבע של הפרעת זהות מנותקת. גישה אחת, מוגדרת כמודל הפוסט טראומטית, וטוענת שמקור ההפרעה החשוב ביותר היא טראומה בילדות, ובמיוחד מספר התעללויות גופניות ומיניות בילדות. גישה שנייה, מוגדרת כמודל הסוציו קוגניטיבי, והיא מגדירה את ההפרעה כמורכבת ממנהגים, התנסויות שנוצרו, מקבלת לגיטימציה, ומחוזקת על ידי הסביבה, הסובלים מההפרעה ניזונים ממקורות מידע שונים ובניהם הספרות הכתובה והמשודרת, רמזים ממטפלים, התנסות אישית וצפייה באחרים המציגים ריבוי אישיויות.
המודל הפוסט טראומטי של ההפרעה מייחס אותה כתגובת הגנה טבעית לטראומה חוזרת ומוחצת בילדות ובמיוחד התעללות גופנית ומינית. על ידי פריסת הגנות פסיכולוגיות כמו הדחקה וניתוק מתבצעת חסימה של המודעות לטראומה אשר מובילה לשכחה. עם הזמן, כאשר יותר ויותר חוויות מכאיבות מתרחשות הן מובילות למידור או פיצול אספקטים מנטאליים של הילד ולכאורה ליצירת אישיויות נוספות. רק אחרי פרסום המקרה של סיבל (מקרה מפורסם של ריבוי אישיות שהוסרט לקולנוע ב - 1970, בכיכובה של סאלי פילד) היתה הכרה רחבה בעובדה שהתעללות פיזית ומינית קודמת בזמן להפרעת זהות מנותקת.
מנגד, במשך שנים, קבוצה של חוקרים וקלינאים, טענו שהמודל הפוסט טראומטי שגוי, וההפרעה מקורה בהמצאה של הפסיכותרפיה ולמעשה הינה אופנה חולפת וקשורה בגורמים חברתיים ותרבותיים. לטענתם הפסיכותרפיסטים משחקים את התפקיד החשוב ביותר בהתפתחות התופעה על ידי הצעה ומתן לגיטימציה לקונספט של ריבוי אישיות, פיתוח הסימפטומים על ידי היפנוזה, ולאחר מכן עיצוב ההתנהגות של המטופל על ידי חיזוקים שונים. גם המדיה הובילה להתגברות התופעה על ידי הצגת המקרים של אווה (מקרה מפורסם נוסף של ריבוי אישיות), וסיבל אשר נתנו לגיטימציה ועזרו לכלל האוכלוסייה ללמוד איך לגלם את התפקיד של הסובל מהפרעת זהות מנותקת.
בכל מה שתואר עד כה חסר מרכיב מאוד חשוב והוא מרכיב הנשמה. ד"ר בריאן וייס וד"ר מייקל ניוטון, שניהם רופאים פסיכיאטרים, אשר עסקו בהיפנוזה לצורך טיפול ובמהלכו החזירו אנשים לשנות הילדות הראשונות, נתקלו במקרה באפשרות להחזיר את המטופלים שלהם לתקופות מקודמות משנות הילדות הראשונות והם בין הראשונים שנתקלו בחיים קודמים או בשמם העממי - גלגולים קודמים. היום ניתן לומר שכולנו נשמות! אשר מתגלגלות פעם אחר פעם לגוף פיזי על מנת לחוות חוויות, ללמוד, להתפתח ולסגור שיעורים ומעגלים קודמים. בכל פעם שהתגלגלנו לגוף פיזי, חווינו, למדנו, התפתחנו, טעינו ושגינו - כל מה שקרה לנו באותו גלגול מאוחסן ברמת ה - DNA שלנו, ולכן כל פעם שאנו חוזרים, הגלגולים הקודמים משפיעים עלינו. בנוסף, ולצורך השלמת התמונה והחוויה, הנשמה יכולה לבחור פעם להיות זכר ופעם אחרת להיות נקבה, פעם להיות אחות גדולה, ופעם להיות אחות קטנה, פעם להיות עשירה ופעם להיות ענייה, פעם להיות אישיות אחת ופעם אישיות אחרת, וכאן בדיוק טמון מקור ההסבר ההוליסטי להפרעת ריבוי האישיות.
בכל אחד מאיתנו, שוכנת נשמה אשר חוותה אין ספור סיטואציות חיים שונות, כל סיטואציה כזאת יצרה אספקט שונה שלנו, וכאשר אנו נולדים, הנשמה באמצעות ה - DNA והתת מודע, שומרת על כל אותם אספקטים בתוכנו. כיום באמצעות מדיטציה ודמיון מודרך מתאפשרת לנו כניסה לאותם רבדים עמוקים ומפגישה אותנו באופן יזום ורצוני עם אישיות אחרות שהיינו בעבר. בכל אחד מאיתנו מובנה מנגנון הגנה אשר שומר את אותם חוויות מחיים קודמים בתוך התת מודע וללא ביצוע תהליכים מודעים, באמצעות מדיטציה, או בלתי מודעים בעת חלימה, אין לנו אפשרות גישה לאותם זכרונות. אולם, ישנם אנשים שאותו מנגנון הגנה שחוסם את האישיויות הקודמות מרמת המודע אינו מספיק חזק או בשל, וכתוצאה מכך אישיויות קודמות זולגות לתוך המודע, ולעיתים אף משתלטות על האישיות הראשית, דבר אשר מוביל להצגת אישיויות שונות בהתאם למצב הרוח, לחצים סביבתיים, או כל גירוי אחר אשר מביא לקדמת הבמה אספקט קודם מחיים קודמים, שבה היה לנו הכוח להתמודד עם אותה סיטואציה.
בדבר אחד מסכימים כולם, החוקרים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והמטפלים ההוליסטיים, אסור לנו לשכוח שמאחורי השמות השונים של ההפרעה, והויכוחים בקהילה, מסתתר אדם, אשר סובל מתסמינים המקשים על תפקודו היומי, ושסביר מאוד להניח שאין בבסיס התנהגותו העמדת פנים או משחק בתיאטרון, אלא משהו עמוק יותר. אין ספק שכל אחד מהמודלים מכתיב את הדרך הטיפולית, איחוד האישיות לאישיות אחת מאוחדת המשוחררת מטראומות העבר במודל הפוסט טראומטי, טיפול בצורך לתשומת לב במודל הסוציו קוגניטיבי וחיזוק הגנות התת מודע במודל ההוליסטי, ודווקא בגלל הבדלים אלו, אני רואה את החשיבות בהתנתקות מתוויות ומציאת הדרך לעזור למטופל לחזור לתפקוד אשר יאפשר לו להשתלב בחברה באופן מלא.
מטרתו של הטיפול ההוליסטי היא להזכיר לכל אחד מאיתנו את היותנו נשמה, את הנצחיות שלה, את החוויות שחוותה בחיים קודמים ועל ידי כך להציג למטופל את אותם התנהגויות משניות ככאלו שכבר ביצע בעבר. הצגה זאת מבהירה למטופל שאין שום דבר פסול או שגוי באותם זכרונות, אלה הם זיכרונות לגיטימיים של הנשמה אשר פורצים מתוך התת מודע ללא שליטה, ודרך כך מושגת למעשה הפעולה ההפוכה, חיזוק ההגנה של התת מודע, בנייה מחדש של השער אשר מאפשר שליטה על אותם זיכרונות מלצוף באופן פתאומי ולא נשלט, ומתן שליטה הדרגתית לאישיות הראשית העכשוית עד שתתפוס את מקומה הטבעי והדומיננטי, והכנסת האישיות המשניות בחזרה למקומם הטבעי והחבוי.
עד כמה שנדיר שההפרעה יכולה להיות כיום, היא מספקת כר פורה לשאלות בנושא התודעה, הזהות, העצמי, הייחודיות של האישיות והנשמה ומוטל עלינו להמשיך את המחקר בראש פתוח למרות השוללים את ההפרעה. הגישה ההוליסטית מביאה פן חדש ורענן לאסכולות הישנות אשר שלטו במאה ה - 20 ומוטל עלינו כבני אדם לפתוח את הראש, ולא לפסול אותם על הסף. קיימים אין ספור דוגמאות של תהליכים טיפוליים שנראים לנו היום כמובנים מאליהם שהתקבלו בתחילה בהססנות, בבוז ובשלילה ואני בטוח שבעתיד הטיפול ההוליסטי יהפוך לכזה.
הפרעת זהות מנותקת (DID - Dissociative Identity Disorder), שנודעה בעבר בשם הפרעת ריבוי אישיות (MPD - Multiple personality disorder) היא דפוס ניתוק קיצוני, ובו האדם מציג שתי מערכות אישיות נפרדות ושלמות, או יותר משתיים. לכל מערכת אישיותית יש תהליכים רגשיים ותהליכי חשיבה מובחנים ומפותחים היטב, והיא מייצגת אישיות נפרדת, ייחודית ויציבה יחסית.
האדם עשוי לעבור לפעמים מאישיות אחת לאחרת לפרקי זמן שונים. אישיות אחת היא בדרך כלל הראשית, הפונדקאית (Core), והאחרות (Alters) בדרך כלל שונות במובהק מן האישיות הראשית וזו מזו. אחת מהן יכולה להיות חסרת דאגות ואוהבת בילויים, והאחרת שקטה, חרוצה ורצינית. התנהגויות וצרכים המעוכבים אצל האישיות הראשית, בדרך כלל מתבטאים בחופשיות אצל האחרות.
וכאן נשאלת השאלה האם הפרעת זהות מנותקת היא מצב אבנורמלי או שהיא המצאה המיוצרת על ידי המטפלים והמטופלים כאחד? נראה על פניו שהקהילה המחקרית נוטה ללכת בכיוון של שחור או לבן, או הפרעה אמיתית התוקפת קורבן חסר ישע מצד אחד או אחיזת עיניים גמורה אשר מתפתחת על ידי חיפוש תשומת לב או אופנות מצד שני. הנפש אינה פועלת בצורה כזאת מוחלטת, ולכן אי אפשר לדעת האם התנהגות נתונה מונעת במודע או שלא במודע, האם היא אמיתית או שקרית, האם יש מאחוריה כוונה או לא, האם היא תוצאה של דחף ספונטני או תוצאה של מחשבה.
ואכן חקר סיבות ההפרעה וסיווג ההפרעה נמצאים במרכז המחלוקת של הטיפול הקליני המודרני. במהלך שני העשורים האחרונים, התהוו שתי גישות מתחרות לגבי המקור והטבע של הפרעת זהות מנותקת. גישה אחת, מוגדרת כמודל הפוסט טראומטית, וטוענת שמקור ההפרעה החשוב ביותר היא טראומה בילדות, ובמיוחד מספר התעללויות גופניות ומיניות בילדות. גישה שנייה, מוגדרת כמודל הסוציו קוגניטיבי, והיא מגדירה את ההפרעה כמורכבת ממנהגים, התנסויות שנוצרו, מקבלת לגיטימציה, ומחוזקת על ידי הסביבה, הסובלים מההפרעה ניזונים ממקורות מידע שונים ובניהם הספרות הכתובה והמשודרת, רמזים ממטפלים, התנסות אישית וצפייה באחרים המציגים ריבוי אישיויות.
המודל הפוסט טראומטי של ההפרעה מייחס אותה כתגובת הגנה טבעית לטראומה חוזרת ומוחצת בילדות ובמיוחד התעללות גופנית ומינית. על ידי פריסת הגנות פסיכולוגיות כמו הדחקה וניתוק מתבצעת חסימה של המודעות לטראומה אשר מובילה לשכחה. עם הזמן, כאשר יותר ויותר חוויות מכאיבות מתרחשות הן מובילות למידור או פיצול אספקטים מנטאליים של הילד ולכאורה ליצירת אישיויות נוספות. רק אחרי פרסום המקרה של סיבל (מקרה מפורסם של ריבוי אישיות שהוסרט לקולנוע ב - 1970, בכיכובה של סאלי פילד) היתה הכרה רחבה בעובדה שהתעללות פיזית ומינית קודמת בזמן להפרעת זהות מנותקת.
מנגד, במשך שנים, קבוצה של חוקרים וקלינאים, טענו שהמודל הפוסט טראומטי שגוי, וההפרעה מקורה בהמצאה של הפסיכותרפיה ולמעשה הינה אופנה חולפת וקשורה בגורמים חברתיים ותרבותיים. לטענתם הפסיכותרפיסטים משחקים את התפקיד החשוב ביותר בהתפתחות התופעה על ידי הצעה ומתן לגיטימציה לקונספט של ריבוי אישיות, פיתוח הסימפטומים על ידי היפנוזה, ולאחר מכן עיצוב ההתנהגות של המטופל על ידי חיזוקים שונים. גם המדיה הובילה להתגברות התופעה על ידי הצגת המקרים של אווה (מקרה מפורסם נוסף של ריבוי אישיות), וסיבל אשר נתנו לגיטימציה ועזרו לכלל האוכלוסייה ללמוד איך לגלם את התפקיד של הסובל מהפרעת זהות מנותקת.
בכל מה שתואר עד כה חסר מרכיב מאוד חשוב והוא מרכיב הנשמה. ד"ר בריאן וייס וד"ר מייקל ניוטון, שניהם רופאים פסיכיאטרים, אשר עסקו בהיפנוזה לצורך טיפול ובמהלכו החזירו אנשים לשנות הילדות הראשונות, נתקלו במקרה באפשרות להחזיר את המטופלים שלהם לתקופות מקודמות משנות הילדות הראשונות והם בין הראשונים שנתקלו בחיים קודמים או בשמם העממי - גלגולים קודמים. היום ניתן לומר שכולנו נשמות! אשר מתגלגלות פעם אחר פעם לגוף פיזי על מנת לחוות חוויות, ללמוד, להתפתח ולסגור שיעורים ומעגלים קודמים. בכל פעם שהתגלגלנו לגוף פיזי, חווינו, למדנו, התפתחנו, טעינו ושגינו - כל מה שקרה לנו באותו גלגול מאוחסן ברמת ה - DNA שלנו, ולכן כל פעם שאנו חוזרים, הגלגולים הקודמים משפיעים עלינו. בנוסף, ולצורך השלמת התמונה והחוויה, הנשמה יכולה לבחור פעם להיות זכר ופעם אחרת להיות נקבה, פעם להיות אחות גדולה, ופעם להיות אחות קטנה, פעם להיות עשירה ופעם להיות ענייה, פעם להיות אישיות אחת ופעם אישיות אחרת, וכאן בדיוק טמון מקור ההסבר ההוליסטי להפרעת ריבוי האישיות.
בכל אחד מאיתנו, שוכנת נשמה אשר חוותה אין ספור סיטואציות חיים שונות, כל סיטואציה כזאת יצרה אספקט שונה שלנו, וכאשר אנו נולדים, הנשמה באמצעות ה - DNA והתת מודע, שומרת על כל אותם אספקטים בתוכנו. כיום באמצעות מדיטציה ודמיון מודרך מתאפשרת לנו כניסה לאותם רבדים עמוקים ומפגישה אותנו באופן יזום ורצוני עם אישיות אחרות שהיינו בעבר. בכל אחד מאיתנו מובנה מנגנון הגנה אשר שומר את אותם חוויות מחיים קודמים בתוך התת מודע וללא ביצוע תהליכים מודעים, באמצעות מדיטציה, או בלתי מודעים בעת חלימה, אין לנו אפשרות גישה לאותם זכרונות. אולם, ישנם אנשים שאותו מנגנון הגנה שחוסם את האישיויות הקודמות מרמת המודע אינו מספיק חזק או בשל, וכתוצאה מכך אישיויות קודמות זולגות לתוך המודע, ולעיתים אף משתלטות על האישיות הראשית, דבר אשר מוביל להצגת אישיויות שונות בהתאם למצב הרוח, לחצים סביבתיים, או כל גירוי אחר אשר מביא לקדמת הבמה אספקט קודם מחיים קודמים, שבה היה לנו הכוח להתמודד עם אותה סיטואציה.
בדבר אחד מסכימים כולם, החוקרים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והמטפלים ההוליסטיים, אסור לנו לשכוח שמאחורי השמות השונים של ההפרעה, והויכוחים בקהילה, מסתתר אדם, אשר סובל מתסמינים המקשים על תפקודו היומי, ושסביר מאוד להניח שאין בבסיס התנהגותו העמדת פנים או משחק בתיאטרון, אלא משהו עמוק יותר. אין ספק שכל אחד מהמודלים מכתיב את הדרך הטיפולית, איחוד האישיות לאישיות אחת מאוחדת המשוחררת מטראומות העבר במודל הפוסט טראומטי, טיפול בצורך לתשומת לב במודל הסוציו קוגניטיבי וחיזוק הגנות התת מודע במודל ההוליסטי, ודווקא בגלל הבדלים אלו, אני רואה את החשיבות בהתנתקות מתוויות ומציאת הדרך לעזור למטופל לחזור לתפקוד אשר יאפשר לו להשתלב בחברה באופן מלא.
מטרתו של הטיפול ההוליסטי היא להזכיר לכל אחד מאיתנו את היותנו נשמה, את הנצחיות שלה, את החוויות שחוותה בחיים קודמים ועל ידי כך להציג למטופל את אותם התנהגויות משניות ככאלו שכבר ביצע בעבר. הצגה זאת מבהירה למטופל שאין שום דבר פסול או שגוי באותם זכרונות, אלה הם זיכרונות לגיטימיים של הנשמה אשר פורצים מתוך התת מודע ללא שליטה, ודרך כך מושגת למעשה הפעולה ההפוכה, חיזוק ההגנה של התת מודע, בנייה מחדש של השער אשר מאפשר שליטה על אותם זיכרונות מלצוף באופן פתאומי ולא נשלט, ומתן שליטה הדרגתית לאישיות הראשית העכשוית עד שתתפוס את מקומה הטבעי והדומיננטי, והכנסת האישיות המשניות בחזרה למקומם הטבעי והחבוי.
עד כמה שנדיר שההפרעה יכולה להיות כיום, היא מספקת כר פורה לשאלות בנושא התודעה, הזהות, העצמי, הייחודיות של האישיות והנשמה ומוטל עלינו להמשיך את המחקר בראש פתוח למרות השוללים את ההפרעה. הגישה ההוליסטית מביאה פן חדש ורענן לאסכולות הישנות אשר שלטו במאה ה - 20 ומוטל עלינו כבני אדם לפתוח את הראש, ולא לפסול אותם על הסף. קיימים אין ספור דוגמאות של תהליכים טיפוליים שנראים לנו היום כמובנים מאליהם שהתקבלו בתחילה בהססנות, בבוז ובשלילה ואני בטוח שבעתיד הטיפול ההוליסטי יהפוך לכזה.
050-3331-331