שְׁכוֹל הוא מצב של אבל בו נמצא מי שיַלדוֹ מת. תחושה זו נחשבת קשה יותר מתחושת אבלות של אדם קרוב אחר, כגון בן משפחה, חבר ועוד. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי שהדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים. הורים שאיבדו את ילדיהם מכונים הורים שַׁכּוּלים.

הלוויה בסראייבו ב - 1992

"יום הפטירה", בוגרו, 1859

תוכן עניינים:

1 בפסיכולוגיה

2 אבלות בדתות

3 נסיבות המוות

4 התמודדות עם השכול

4.1 הנצחה

4.2 ימי זיכרון

4.3 קריסה תחת השכול

בפסיכולוגיה:

חוקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכולוגיה ההתנהגותית ניסו לבנות תאוריות של "שלבים" או "צעדים" הקשורים לשכול ולאבל. הראשון שבהם היה זיגמונד פרויד שטען כי ישנם שלבים של אבלות, שרק עם השלמת הראשון שבהם ניתן להמשיך לבא. אליזבת קובלר - רוס (Elisabeth Kbler-Ross) טענה כי ישנם חמישה צעדים חופפים של הכחשה, זעם, מיקוח, דיכאון והשלמה, ג'ון בולבי וקולין פרקס העדיפו לתאר את האבל והשכול במונחים של שלבים כלליים יותר המתנהלים בגלים של גאות ושפל בין הלם ושיתוק, כמיהה וחיפוש, פיזור וייאוש ולבסוף התארגנות מחדש, ג'יימס ויליאם וורדן התייחס לארבעה שלבים של אבל, שבהם יש קבלה של מציאות האבדן, חוויית הכאב, התאמה לחיים בלי האהוב ולבסוף היכולת להשקיע אנרגיה רגשית ביצירת חיים חדשים.

תורות שלבים אלו התבססו על ההנחה כי ההתפתחויות הרגשיות אצל בני אדם ניתנות לחיזוי במידה כזו או אחרת של דיוק, וכוונו להגדיר מהי אבלות "נורמלית" ומהי אבלות שאינה נורמלית. עם התפתחות המחקר בתחום, עם זאת, התברר כי לאף אחת מתאוריות השלבים אין למעשה אחיזה ממשית במציאות חייהם של האבלים. לבד משלב ההלם הראשוני, האופייני לתגובה האנושית לכל שינוי דרמטי או מפתיע, יכולים כל ה"שלבים" לשמש במידה כזו או אחרת ובמינונים כאלו ואחרים בכל נקודה בזמן.

אבלות בדתות:

בעקבות מוות של קרוב משפחה נהוגה בדתות השונות, תקופת אבלות בת כמה שלבים, שבה ביטויי הצער הולכים ודועכים.

המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה אינה מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה.

פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע הנפשי העמוק מתרפא, והופך להיות צלקת.

נסיבות המוות:

חלק נכבד בתהליך השכול תופסות המחשבות על נסיבות המוות, בפרט כאשר מדובר על מוות בטרם עת. מחשבות אלה כוללות ניסיון לבחון את נסיבות המוות, ובפרט את האפשרות למנוע מוות זה. לעתים בוחר האבל בנרטיב חלופי לסיפור המוות, נרטיב שיש בו כדי להציג את המנוח או את האבל באור נאה יותר.

דוגמה לכך ברמה הקיבוצית ניכרת ביחסה של היהדות להתאבדות. ההלכה שוללת התאבדות, והמתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר ואין יושבים עליו שבעה, אך בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לחזור בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.

על חשיבותו של הנרטיב החלופי עומד מרדכי רוטנברג בספרו שכול והאגדה החיה:

Cquote2.svg

הצורך בטיפוח אגדה אישית חיוני לתפקודה ולהישרדותה של משפחת ההרוג. רק בחינה רגשית פסיכולוגית תגלה כי ניפוץ אגדה על נער שייחסו לו הקרבת חיים למען חבריו בשעה שדמו טרם התייבש - היא בגדר שפיכת דמם של הוריו, שכן במעמקי השכול רק הזיכרון האגדי יכול להפיח נשמת חיים במשפחת ההרוג.

Cquote3.svg

התמודדות עם השכול:

כחלק מתהליך ההתמודדות עם השכול נהוג לבצע פעולות שונות גם לאחר סיום האבלות הרשמית.

הנצחה:

פעולת התמודדות חשובה עם השכול היא פעולת הנצחה, שבה מנציחים את זיכרונו של האדם האהוב בדרכים שונות. לעתים בפעולות אלו נרתמים הצער והתסכול כמנוע לטובת פעולות שמקדמות את החברה. רבים מבין המנציחים בוחרים להקים אנדרטת הנצחה. ישנם הבוחרים כי האנדרטה תהיה ספר זיכרון שבו מסופרים מעלותיו של האדם שנפטר. בעולם הישיבות ובאקדמיה מקובל להוציא ספר זיכרון של מאמרים בתחום מסוים, שמשתתפים בו אנשים הבולטים בתחום. ישנם כאלו הבוחרים פעולות הנצחה אחרות כמו תרומות למוסדות כמו בתי כנסת וישיבות. ישנם הבוחרים בפעילות לא שגרתיות כמו הקמת מפעל הנצחה לטובת פעילות מסוימת התורמת לחברה.

ימי זיכרון:

המנהג לעלות לקברו של המנוח ביום השנה למותו אף הוא רווח בתרבויות שונות. בנוסף לימי זיכרון אישיים, מקיימות מדינות רבות ובהן מדינת ישראל ימי זיכרון ממלכתיים אחדים:

יום הזיכרון לשואה ולגבורה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע

קריסה תחת השכול:

לעתים ההתמודדות עם השכול איננה מצליחה. הכאב, הזעם, התסכול והעצב ורגשות קשים נוספים חוברים וגורמים לקריסה של האדם תחת משא השכול. במיוחד כאשר מדובר באירוע טראגי של מחלה קשה, תאונה או פיגוע המתרחשת לאדם צעיר שנפטר בטרם מיצה את חייו. במקרים שכאלו ישנה נטייה ידועה לאנשים השכולים להסתגר בתוך חייהם ולהגיע למצב דיכאוני, שקשה לצאת ממנו והדורש טיפול תרופתי כדי לחזור לשגרת חיים תקינה.