מדוע אתה טוען שחשוב לחקור את חווית הילדות?
העלאת הנושא של שיבה לילדות עשויה להיראות לכם מוזרה, שהרי בהתעוררות עסקינן, והתעוררות היא לראות שאין אני, ואין עבר, והמחשבה היא שיוצרת את כל אלה. מה לחקירה פסיכולוגית עם ניחוח פסיכואנליטי ולכל זה?
אסביר.
החשיבות הרבה של דרך רוחנית אינה בראיית האור. את/ה הוא האור.
החשיבות היא דווקא בללמוד לראות את החושך.
ואיך תראה את החושך, הו בהיקו?
את החושך תראה אם תראה שמה שאתה חושב ומרגיש, כל אלה הם אשליה, שקר, סבל, טירוף, עיוורון, עיוות ומגבלה.
ואיך תוכל לראות, הו בהיקו, שכל אלה הם אשליה, שקר, סבל, טירוף, עיוורון, עיוות?
תוכל לראות כל זאת, הו בהיקו, רק אם תסכים לחשוב את כל מחשבותיך מבלי לברוח מהקשות שבהן, ולהרגיש את כל רגשותיך, מבלי להכחיש את הכואבים שבהם.
איך, הו בהיקו, תוכל לחשוב את מה שהתרגלת לא לחשוב, ולהרגיש את מה שנאלצת להפסיק להרגיש כדי לשרוד?
תוכל לחשוב ולהרגיש כל זאת, הו בהיקו, אם תסכים להיות שוב הילד שהיית.
(קטע שיחה בין שני חברים בפורום האינטרנטי: ) השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לכתוב את כל מה שעולה אצלך בתודעה ברגע מסויים, כשלרוב את מתחרטת על זה אחר כך. הבחירה הזו אולי מתורצת ככנות אבל היא באה על חשבון רגישות כלפי אחרים, ותוך התעלמות מההשפעה המעכירה שיש לכך על הקבוצה כולה.
תגובתו של קאביו:
המסרים ההוריים שקיבלנו כאשר עלו בנו רגשות זעם:
- אין לך מה לכעוס
- אל תריבו!
- תפסיק ליילל
- אתה גורם לי להרגיש ממש לא נעים.
- תפסיק עם זה מייד
- אתה מעכיר כאן את כל האווירה.
והמהדרין גם הוסיפו: "תיכף אני אתן לך באמת סיבה לבכות", "שתוק או שאתה הולך לחדר / חוטף סטירה", ושאר שליפות ממיטב הרפרטואר של האהבה המותנית והעיוורת.
אלה המסרים שקיבלנו, ואלה המסרים שהפנמנו. כך נקברה השלווה, הפתיחות והאהבה שלנו מתחת לשכבת הזעם החנוק. והזעם החנוק נקבר מתחת לחוקי התנהגות חברתיים של "נימוס", "תרבות דיבור", "ואהבת לרעך", "כבוד" ועוד מילים ריקות כאלה.
הזעם, התוקפנות, הביקורתיות הצינית והבוז הקריר, השיפוטיות והעליונות, הצדקנות והקורבנות - כל אלה, בעיני, הם חבריו הטובים של המחפש הרוחני. במקום להמשיך ולחנוק אותם מתחת לסדר חברתי או "ערכים" למיניהם, יכול המחפש האותנטי להוציא אותם אל האור. למה? כדי שהם ייראו. למה שהם ייראו? כדי שתוכל לראות את המפלצת הפנימית (ה"גרמלין" הפנימי) בכל הדרה. לראות את האשליה השולטת בך מבפנים, ואז להתחיל את המסע ההירואי אל ההשתחררות המוחלטת ממנה.
מדוע אתה אומר שסדנת ה"פריימל" (רגשות ראשוניים) היא סדנת חובה?
טיבה של חוויית הילדות הוא הסוד השמור ביותר של האנושות. זהו סוד שמור הן ברמה הקולקטיבית (בשיח הציבורי, הפסיכולוגי, החינוכי, הדתי) והן עבור רוב בני האדם ברמה האישית. או במילים פשוטות: רוב בני האדם לא יודעים שילדותם המוקדמת, גיל 0 עד 4, היתה טראומה, ומה בדיוק היה טראומטי בה.
אחרי סדנת ה"פריימל" ראיתי את האמת כך: האנושות היא שרשרת - ילדים נולדו להורים עיוורים לאהבה ואלימים (לא רק פיזית), ספגו את המהלומות אל תוכם ובכדי לשרוד הכחישו, שכחו, הדחיקו והסבירו את החוויה בדרכים שונות ומשונות. כך הם הפכו בעצמם לעיוורים לאהבה ואלימים, הולידו ילדים, ועשו להם את אותו הדבר בדיוק.
הכפילו את זה בכמה מאות דורות - והרי לכם תרבות. הכפילו באלפי דורות - והרי לכם ציוויליזציה. פריימל הוא ההזדמנות לשוב אל הילד הפנימי שנפצע אנוש בשדה הקרב של הילדות המוקדמת, ועדיין שוכב על הרצפה במרתף חשוך ומדמם. זוהי הזדמנות לראות אותו כפי שלא ראו אותו, לגלות מחדש את הכאב, הזעם, העצבות והאהבה. ובכך - לשבור את השרשרת. ברמה המאד אישית, עבורי ועבור אנשים שראיתי, מדובר בסוג של התעוררות.
דג שנזרק לאחר בקיעתו לגיגית מים עכורים ורעילים, ולמד לקרוא לה "האגם שלי", מתחיל להיזכר. כך זרקו אותי, כך כאב כשהפסקתי לראות באופן צלול, כך זה חנק כשלא יכולתי לנשום היטב, כך זה עורר זעם כשאמרו לי שזהו האגם, ושעלי להתרגל ולהלל את הגיגית הזו. ואז, הוא קופץ מהגיגית ומביט בה מבחוץ - מזועזע לראות את שאר הדגים שוחים בה באין מפריע.
העלאת הנושא של שיבה לילדות עשויה להיראות לכם מוזרה, שהרי בהתעוררות עסקינן, והתעוררות היא לראות שאין אני, ואין עבר, והמחשבה היא שיוצרת את כל אלה. מה לחקירה פסיכולוגית עם ניחוח פסיכואנליטי ולכל זה?
אסביר.
החשיבות הרבה של דרך רוחנית אינה בראיית האור. את/ה הוא האור.
החשיבות היא דווקא בללמוד לראות את החושך.
ואיך תראה את החושך, הו בהיקו?
את החושך תראה אם תראה שמה שאתה חושב ומרגיש, כל אלה הם אשליה, שקר, סבל, טירוף, עיוורון, עיוות ומגבלה.
ואיך תוכל לראות, הו בהיקו, שכל אלה הם אשליה, שקר, סבל, טירוף, עיוורון, עיוות?
תוכל לראות כל זאת, הו בהיקו, רק אם תסכים לחשוב את כל מחשבותיך מבלי לברוח מהקשות שבהן, ולהרגיש את כל רגשותיך, מבלי להכחיש את הכואבים שבהם.
איך, הו בהיקו, תוכל לחשוב את מה שהתרגלת לא לחשוב, ולהרגיש את מה שנאלצת להפסיק להרגיש כדי לשרוד?
תוכל לחשוב ולהרגיש כל זאת, הו בהיקו, אם תסכים להיות שוב הילד שהיית.
(קטע שיחה בין שני חברים בפורום האינטרנטי: ) השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא מדוע את בוחרת לכתוב את כל מה שעולה אצלך בתודעה ברגע מסויים, כשלרוב את מתחרטת על זה אחר כך. הבחירה הזו אולי מתורצת ככנות אבל היא באה על חשבון רגישות כלפי אחרים, ותוך התעלמות מההשפעה המעכירה שיש לכך על הקבוצה כולה.
תגובתו של קאביו:
המסרים ההוריים שקיבלנו כאשר עלו בנו רגשות זעם:
- אין לך מה לכעוס
- אל תריבו!
- תפסיק ליילל
- אתה גורם לי להרגיש ממש לא נעים.
- תפסיק עם זה מייד
- אתה מעכיר כאן את כל האווירה.
והמהדרין גם הוסיפו: "תיכף אני אתן לך באמת סיבה לבכות", "שתוק או שאתה הולך לחדר / חוטף סטירה", ושאר שליפות ממיטב הרפרטואר של האהבה המותנית והעיוורת.
אלה המסרים שקיבלנו, ואלה המסרים שהפנמנו. כך נקברה השלווה, הפתיחות והאהבה שלנו מתחת לשכבת הזעם החנוק. והזעם החנוק נקבר מתחת לחוקי התנהגות חברתיים של "נימוס", "תרבות דיבור", "ואהבת לרעך", "כבוד" ועוד מילים ריקות כאלה.
הזעם, התוקפנות, הביקורתיות הצינית והבוז הקריר, השיפוטיות והעליונות, הצדקנות והקורבנות - כל אלה, בעיני, הם חבריו הטובים של המחפש הרוחני. במקום להמשיך ולחנוק אותם מתחת לסדר חברתי או "ערכים" למיניהם, יכול המחפש האותנטי להוציא אותם אל האור. למה? כדי שהם ייראו. למה שהם ייראו? כדי שתוכל לראות את המפלצת הפנימית (ה"גרמלין" הפנימי) בכל הדרה. לראות את האשליה השולטת בך מבפנים, ואז להתחיל את המסע ההירואי אל ההשתחררות המוחלטת ממנה.
מדוע אתה אומר שסדנת ה"פריימל" (רגשות ראשוניים) היא סדנת חובה?
טיבה של חוויית הילדות הוא הסוד השמור ביותר של האנושות. זהו סוד שמור הן ברמה הקולקטיבית (בשיח הציבורי, הפסיכולוגי, החינוכי, הדתי) והן עבור רוב בני האדם ברמה האישית. או במילים פשוטות: רוב בני האדם לא יודעים שילדותם המוקדמת, גיל 0 עד 4, היתה טראומה, ומה בדיוק היה טראומטי בה.
אחרי סדנת ה"פריימל" ראיתי את האמת כך: האנושות היא שרשרת - ילדים נולדו להורים עיוורים לאהבה ואלימים (לא רק פיזית), ספגו את המהלומות אל תוכם ובכדי לשרוד הכחישו, שכחו, הדחיקו והסבירו את החוויה בדרכים שונות ומשונות. כך הם הפכו בעצמם לעיוורים לאהבה ואלימים, הולידו ילדים, ועשו להם את אותו הדבר בדיוק.
הכפילו את זה בכמה מאות דורות - והרי לכם תרבות. הכפילו באלפי דורות - והרי לכם ציוויליזציה. פריימל הוא ההזדמנות לשוב אל הילד הפנימי שנפצע אנוש בשדה הקרב של הילדות המוקדמת, ועדיין שוכב על הרצפה במרתף חשוך ומדמם. זוהי הזדמנות לראות אותו כפי שלא ראו אותו, לגלות מחדש את הכאב, הזעם, העצבות והאהבה. ובכך - לשבור את השרשרת. ברמה המאד אישית, עבורי ועבור אנשים שראיתי, מדובר בסוג של התעוררות.
דג שנזרק לאחר בקיעתו לגיגית מים עכורים ורעילים, ולמד לקרוא לה "האגם שלי", מתחיל להיזכר. כך זרקו אותי, כך כאב כשהפסקתי לראות באופן צלול, כך זה חנק כשלא יכולתי לנשום היטב, כך זה עורר זעם כשאמרו לי שזהו האגם, ושעלי להתרגל ולהלל את הגיגית הזו. ואז, הוא קופץ מהגיגית ומביט בה מבחוץ - מזועזע לראות את שאר הדגים שוחים בה באין מפריע.
050-3331-331