אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, כי זה משקף לנו הכי טוב את המציאות, ואם טוב לנו אז כנראה שהחיים שלנו הם בדרך הנכונה.
האם יש איזה ריטואל קבוע שאפשר להצביע עליו? כנראה שכן. אם אני הייתי צריך להצביע עליו הייתי קורא לו: שכל, רגש חוויה.
השכל עוזר לנו להבין טוב יותר, את האמת לגבי המציאות וכן את האמת לגבי המטרות שלנו. הרגש מתחבר אל המקומות שבהם נוח לנו להרגיש באופן כזה דווקא לגבי המציאות או האמת, ויכול להיות מבוסס ומורגש באופן אובייקטיווי או קיבעוני, והחוויה היא באמת סך כל ההרגשות והשכל אשר אנחנו חווים בחושינו בפרספקטיווה אמיתית ומשכנעת.
הקשר הלוגי בין שלושתם אינו מחייב ואני אסביר: אמנם אנחנו פועלים לרוב עפי השכל גם בחשיבה וגם בהתבוננות כלפי המטרות שלנו, ולרוב אף מרגישים חיבור או לא מרגישים חיבור רגשי, ואז החוויה גם כן עלולה להיות מושפעת מהשכל והרגש הקודמים לחוויה, אבל לא תמיד החוויה כשלעצמה תוביל אותנו חזרה לאותו שכל ורגש מקדים. וזה, משתי סיבות: האחת כי יכולה להיות חוויה אשר תהיה עוצמתית מספיק כדי להרחיק אותנו ממה שמוכר לנו בשכל וברגש לדוגמה "צונאמי" אשר מרחיק את השכל כאילו אנחנו יכולים לעצב את הטבע כרצוננו, וגם מרחיק את הרגש כאילו יש לי איזה שהוא ביטחון עצמי ממשהו בעולם, כי כל כולי עסוק בחוויה זאת חוויה " רעה " והשניה" טובה " שהחוויה תהיה כל כך טובה שתשנה לי את כל צורת החשיבה הרגשית והשכלית עד שלא יהיה לי יותר שכל או רגש ואני יהיה כל כולי בחוויה בלי הזדמנות למצוא שכל או רגש אחר.
ובכל זאת, מה זה אומר שעלי לעשות, אם נמצא לומר שהחוויה חזקה מהכל? בפשיטות זה אומר שעלי לזרוק גם את השכל וגם את הרגש ומהיום והלאה להתעסק רק בחוויות איזה שיהיו ולאן שיובילו
איך אומרים?" ליהנות בדרך אל המטרה ", איזה מטרה? פשוט, החוויה הבאה.
אבל, האם אנחנו באמת יכולים לזנוח את המטרות ואת הריגוש של השגת המטרות? ויותר מזה שהרי יש חוויות שהם בעצמם מחזירות אותנו בחזרה אל השכל ואל הרגש, אולי כדי לשפר אותם? וגם בלי השכל והרגש אני לא יכול לשלוט בחוויה! אבל באמת, אם היה לנו שכל אמיתי, היינו מפסיקים לחשוב ורק חווים חוויות עד אין סוף.
ולכן הלופ המוכר הוא שכל, רגש, חוויה, מיצוי החוויה ואז, תקופת המתנה ריגשית, ושוב שכל וחוזר חלילה.
בנוסף למה אנחנו מעדיפים לחשוב? כי אנחנו מאמינים כי בעזרת החשיבה שלנו והצבת מטרות בחיים, אז אנחנו הופכים את חיינו מאפשרי המציאות למחויב המציאות וכן את החוויה למחויבת המציאות מצד השורש שלה שקשור אלי.
אבל באמת כפי הידוע שורש האמת וכן החוויה וכן כל דבר אינו תלוי בדעתו של האדם בכלל וזה מה שעושה אותו אמיתי.
אם כך: איך אנחנו מתמודדים עם הרצון לחוות בשלמות מצד אחד וגם להשתמש בשכל האוביקטיווי שלנו בלי שיתנגשו זה בזה? והתשובה היא שרק ע"י שנכניס את המציאות ואת כל מה שידוע לנו לפרופורציה הנכונה, נוכל ליצור את" הבועה" המתאימה שבה השכל והמטרות שאנחנו מציבים יחיו בד בבד עם החוויה האמיתית."בועת הידיעה האמיתית הזו" זה היכולת שלנו לקבל גם שיש אחדות \ נפרדות ושהכל זה אחד שלם עד כדי כך שאין הבדל בין אחדות לנפרדות
ושאפילו הנפרדות בעצמה היא סך כל חלקי האחדות, ואלוהים בעצמה.
ולמעשה אין הבדל בין יש הבדל היינו נפרדות לבין ההיפך שלו היינו אין הבדל.
ורק אז מתאפשרת ידיעה שלימה ואמיתית של המציאות. ולופ הקבוע שכל, רגש, חויה בין אם ישנו ובין שלא הופך להיות מחויב המציאות בגלל האמת האמיתית שהיא אינה תלויה בשום שכל.
ובכל זאת ואם נדע את האמת האמיתית ונתחבר אל הבועה שהיא אי שפיטה, עדיין
לא בטוח שנחווה את החוויה האמיתית בשלמות כי מצד האמת באמת אין הבדל בין צד אחד למישנהו אבל מצד שאנחנו בנפרדות ועדיין לא נמצאים בחוויית האחד המוחלט ולכן לא מצליחים להרגיש את החוויה כסך כל חלקיה בשלם והיא אינה ממלאת אותנו.
וגם הרצון שלנו לחוות באמת הוא אינו מצד השלם ולא רק ההרגשה כלפי החוויה עצמה שאינה בשלמות, ולכן אם נסתכל על מהות החיפוש עצמה שלנו, נראה שהמון פעמים אנחנו דווקא שואפים לנפרדות שמגדירה את האני העצמי שלי יותר וכאילו מתרחקים מהרצון להיות באחדות.
חוויות כמו ספורט שהן תחרותיות או הרצון להיות מיוחד או להתבלט כמו בדוגמנות או אופנה או כל דבר יש בו רצון להיות נפרד וזה מה שאמרו?"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" פרושו שמצד הנפרדות נמנעה מאיתנו גישה אוביקטיווית לאמת
ואנחנו בנוסף פאסימיים לגביה, היינו לאמת ולאחדות, שיש בכל דבר שני צדדים שהם סך חלקיו. ואנחנו מייצרים כדור שלג של נפרדויות.
ואם הבנו את זה שיש בזה רע ממילא נבין עכשיו למה, יש לנו קיבעון מחשבתי שצריך לעשות "טוב" וזה מצד הנפרדות. כי באמת מצד הנפרדות שבנו " יצר לב האדם רע מנעוריו" היינו ליצור קלקול מעצם תולדת הנפרדות שלנו, האגו, האני.
וכאילו בכל חוויה שאנחנו חווים יש בה הנאה אבל בלי החלק הטוב שבה, וכאילו בכל חוויה יש בה את הצד הרע בלי הטוב, ולכן בני האדם יצרו את המחשבה שצריך לעשות מעשים טובים כי הרע ממילא קיים והטוב צריך לעשות אותו.
ומה טוב שנולד מזה? שנבראנו בעלי סקרנות. כי מצד הסקרנות אפשר לאחוז
או להסתקרן מהשכל שיש בכל דבר ודבר, או מצד החוויה שיש בכל דבר ודבר
והסקרנות אין בה עדיין טוב ורע
והסקרנות האמיתית היא מה האמת שיש בכל דבר ודבר. ולכן הסקרנות יש בה צד שהוא חיזוי העתיד למעשה, היינו להסתקרן לגבי מה שעדיין לא ידוע לי אבל אני אוכל לדעת אותו בעתיד. כמו נבואה.
ואת הנבואה האמיתית, היינו האמת הנבואית, כל כך נעימה לנו לחיות אותה כמציאות, גם מצד השכל שיש בה, וגם מצד האמונה והחוויה שיש בה, כי זאת ההנאה האמיתית מהדרך אל המטרה שאינה מפרידה בין החוויה הרגש והשכל מקובעים ככל שיהיו.
האם יש איזה ריטואל קבוע שאפשר להצביע עליו? כנראה שכן. אם אני הייתי צריך להצביע עליו הייתי קורא לו: שכל, רגש חוויה.
השכל עוזר לנו להבין טוב יותר, את האמת לגבי המציאות וכן את האמת לגבי המטרות שלנו. הרגש מתחבר אל המקומות שבהם נוח לנו להרגיש באופן כזה דווקא לגבי המציאות או האמת, ויכול להיות מבוסס ומורגש באופן אובייקטיווי או קיבעוני, והחוויה היא באמת סך כל ההרגשות והשכל אשר אנחנו חווים בחושינו בפרספקטיווה אמיתית ומשכנעת.
הקשר הלוגי בין שלושתם אינו מחייב ואני אסביר: אמנם אנחנו פועלים לרוב עפי השכל גם בחשיבה וגם בהתבוננות כלפי המטרות שלנו, ולרוב אף מרגישים חיבור או לא מרגישים חיבור רגשי, ואז החוויה גם כן עלולה להיות מושפעת מהשכל והרגש הקודמים לחוויה, אבל לא תמיד החוויה כשלעצמה תוביל אותנו חזרה לאותו שכל ורגש מקדים. וזה, משתי סיבות: האחת כי יכולה להיות חוויה אשר תהיה עוצמתית מספיק כדי להרחיק אותנו ממה שמוכר לנו בשכל וברגש לדוגמה "צונאמי" אשר מרחיק את השכל כאילו אנחנו יכולים לעצב את הטבע כרצוננו, וגם מרחיק את הרגש כאילו יש לי איזה שהוא ביטחון עצמי ממשהו בעולם, כי כל כולי עסוק בחוויה זאת חוויה " רעה " והשניה" טובה " שהחוויה תהיה כל כך טובה שתשנה לי את כל צורת החשיבה הרגשית והשכלית עד שלא יהיה לי יותר שכל או רגש ואני יהיה כל כולי בחוויה בלי הזדמנות למצוא שכל או רגש אחר.
ובכל זאת, מה זה אומר שעלי לעשות, אם נמצא לומר שהחוויה חזקה מהכל? בפשיטות זה אומר שעלי לזרוק גם את השכל וגם את הרגש ומהיום והלאה להתעסק רק בחוויות איזה שיהיו ולאן שיובילו
איך אומרים?" ליהנות בדרך אל המטרה ", איזה מטרה? פשוט, החוויה הבאה.
אבל, האם אנחנו באמת יכולים לזנוח את המטרות ואת הריגוש של השגת המטרות? ויותר מזה שהרי יש חוויות שהם בעצמם מחזירות אותנו בחזרה אל השכל ואל הרגש, אולי כדי לשפר אותם? וגם בלי השכל והרגש אני לא יכול לשלוט בחוויה! אבל באמת, אם היה לנו שכל אמיתי, היינו מפסיקים לחשוב ורק חווים חוויות עד אין סוף.
ולכן הלופ המוכר הוא שכל, רגש, חוויה, מיצוי החוויה ואז, תקופת המתנה ריגשית, ושוב שכל וחוזר חלילה.
בנוסף למה אנחנו מעדיפים לחשוב? כי אנחנו מאמינים כי בעזרת החשיבה שלנו והצבת מטרות בחיים, אז אנחנו הופכים את חיינו מאפשרי המציאות למחויב המציאות וכן את החוויה למחויבת המציאות מצד השורש שלה שקשור אלי.
אבל באמת כפי הידוע שורש האמת וכן החוויה וכן כל דבר אינו תלוי בדעתו של האדם בכלל וזה מה שעושה אותו אמיתי.
אם כך: איך אנחנו מתמודדים עם הרצון לחוות בשלמות מצד אחד וגם להשתמש בשכל האוביקטיווי שלנו בלי שיתנגשו זה בזה? והתשובה היא שרק ע"י שנכניס את המציאות ואת כל מה שידוע לנו לפרופורציה הנכונה, נוכל ליצור את" הבועה" המתאימה שבה השכל והמטרות שאנחנו מציבים יחיו בד בבד עם החוויה האמיתית."בועת הידיעה האמיתית הזו" זה היכולת שלנו לקבל גם שיש אחדות \ נפרדות ושהכל זה אחד שלם עד כדי כך שאין הבדל בין אחדות לנפרדות
ושאפילו הנפרדות בעצמה היא סך כל חלקי האחדות, ואלוהים בעצמה.
ולמעשה אין הבדל בין יש הבדל היינו נפרדות לבין ההיפך שלו היינו אין הבדל.
ורק אז מתאפשרת ידיעה שלימה ואמיתית של המציאות. ולופ הקבוע שכל, רגש, חויה בין אם ישנו ובין שלא הופך להיות מחויב המציאות בגלל האמת האמיתית שהיא אינה תלויה בשום שכל.
ובכל זאת ואם נדע את האמת האמיתית ונתחבר אל הבועה שהיא אי שפיטה, עדיין
לא בטוח שנחווה את החוויה האמיתית בשלמות כי מצד האמת באמת אין הבדל בין צד אחד למישנהו אבל מצד שאנחנו בנפרדות ועדיין לא נמצאים בחוויית האחד המוחלט ולכן לא מצליחים להרגיש את החוויה כסך כל חלקיה בשלם והיא אינה ממלאת אותנו.
וגם הרצון שלנו לחוות באמת הוא אינו מצד השלם ולא רק ההרגשה כלפי החוויה עצמה שאינה בשלמות, ולכן אם נסתכל על מהות החיפוש עצמה שלנו, נראה שהמון פעמים אנחנו דווקא שואפים לנפרדות שמגדירה את האני העצמי שלי יותר וכאילו מתרחקים מהרצון להיות באחדות.
חוויות כמו ספורט שהן תחרותיות או הרצון להיות מיוחד או להתבלט כמו בדוגמנות או אופנה או כל דבר יש בו רצון להיות נפרד וזה מה שאמרו?"כי יצר לב האדם רע מנעוריו" פרושו שמצד הנפרדות נמנעה מאיתנו גישה אוביקטיווית לאמת
ואנחנו בנוסף פאסימיים לגביה, היינו לאמת ולאחדות, שיש בכל דבר שני צדדים שהם סך חלקיו. ואנחנו מייצרים כדור שלג של נפרדויות.
ואם הבנו את זה שיש בזה רע ממילא נבין עכשיו למה, יש לנו קיבעון מחשבתי שצריך לעשות "טוב" וזה מצד הנפרדות. כי באמת מצד הנפרדות שבנו " יצר לב האדם רע מנעוריו" היינו ליצור קלקול מעצם תולדת הנפרדות שלנו, האגו, האני.
וכאילו בכל חוויה שאנחנו חווים יש בה הנאה אבל בלי החלק הטוב שבה, וכאילו בכל חוויה יש בה את הצד הרע בלי הטוב, ולכן בני האדם יצרו את המחשבה שצריך לעשות מעשים טובים כי הרע ממילא קיים והטוב צריך לעשות אותו.
ומה טוב שנולד מזה? שנבראנו בעלי סקרנות. כי מצד הסקרנות אפשר לאחוז
או להסתקרן מהשכל שיש בכל דבר ודבר, או מצד החוויה שיש בכל דבר ודבר
והסקרנות אין בה עדיין טוב ורע
והסקרנות האמיתית היא מה האמת שיש בכל דבר ודבר. ולכן הסקרנות יש בה צד שהוא חיזוי העתיד למעשה, היינו להסתקרן לגבי מה שעדיין לא ידוע לי אבל אני אוכל לדעת אותו בעתיד. כמו נבואה.
ואת הנבואה האמיתית, היינו האמת הנבואית, כל כך נעימה לנו לחיות אותה כמציאות, גם מצד השכל שיש בה, וגם מצד האמונה והחוויה שיש בה, כי זאת ההנאה האמיתית מהדרך אל המטרה שאינה מפרידה בין החוויה הרגש והשכל מקובעים ככל שיהיו.
050-3331-331