טיעונים על בסיס התפתחות האמונות / דתות

הטיעון ההיסטורי: ההיסטוריה המתועדת מלמדת כי המונותאיזם צמח על רקע האמונה הפוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי - אדם, שהתפתחה בעצמה מאמונות בכוחם העל - טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה המונותאיסטית היא נגזרת של אמונות קולקטיביות אחרות. כלומר, הרעיון האלוהי לא הועבר לאדם על ידי אלוהים עצמו, אלא נוצר על ידי אבולוציה של רעיונות שהשתנו עם הזמן ממעבר מדור לדור ואדם לאדם. על פי טיעון זה, אם אכן אלוהים היה קיים אזי הוא היה מעביר את הידיעה על קיומו לאדם הראשון, והאמונה בו הייתה קיימת מראשית הזמן. אך לדברי ארכאולוגים מסוימים, רעיון האל המונותאיסטי הופיע פורמאלית לראשונה במהפכה הדתית של אחנתון.

טיעון הדתות המרובות: לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום דרך לבחור תפיסה אחת על תפיסה אחרת, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה. כשם שאין לנו סיבה להאמין בזאוס או בהורוס, אין לנו סיבה להאמין באלוהיי אברהם. המצב בעייתי עוד יותר כאשר דת תאיסטית מסוימת, עוברת פיצול במהלך ההיסטוריה, ופיצול זה לוט בערפל. דוגמה לכך היא העובדה שיש שתי קבוצות הטוענות להיותן עם ישראל. אלו הן העברים, והשומרונים. כל אחת מן הקבוצות טוענת שהיא עם ישראל המקורי ושספר התורה שלו הוא מסמך שמקורו אלוהי. אמנם, ספרי התורה של שתי קבוצות אלה שונים זה מזה בנוסחם. מפרך ואף מיותר לברר, מי משתי הקבוצות האלה צודקת בטענתה, אם בכלל.

טיעון האנתרופומורפיזם (או "טיעון ההאנשה"): לפי טיעון זה אנחנו יכולים לראות שבכל מיתולוגיה מיוחסות לאלים תכונות אנושיות רבות כמו: כעס, זעם, קנאה, חרטה, אהבה, שנאה ועוד. תכונות אנושיות מיוחסות באופן גורף לכל דמות של אל שקיימת במיתולוגיות השונות ובהם נכלל גם האל המקראי. האדם יצר את אליו בצלמו ובדמותו שלו עצמו, ולכן הם כל כך דומים אליו.

טיעונים הקשורים לטיעון הטלאולוגי

טיעון המורכבות: תאיסטים רבים מצדדים בטיעון הטלאולוגי, לפיו לא ייתכן כי מורכבות וסדר יופיעו ללא מתכנן, ולפיכך מורכבותו של העולם מוכיחה את קיומו של אלוהים. אתאיסטים משיבים לטיעון זה בטענה שאלוהים הוא ישות על - טבעית בעלת תודעה, ולפיכך הוא מורכב, ולפי הטיעון הטלאולוגי מצריך יוצר משלו. אך קו מחשבה זה מחייב שרשרת אינסופית של בוראים, ומסבך את העולם במקום להסביר את היווצרותו. לכן, אומרים האתיאיסטים, הטיעון הטלאולוגי אינו קביל.

תכנון לקוי: הטיעון מניח שאלוהים שהוא כל - יכול וכל - יודע אמור היה ליצור יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו נבראו באופן ישיר על ידי מתכנן - על, הרי שהתכנון שלהם היה מושלם באופן שאינו משתמע לשני פנים. לעומת זאת, יש מי שטוען שאיברים ומצבים פיוזולוגיים מסוימים בגוף, הם מיותרים ומהווים עדות לפגמים גלובליים בגנום האנושי, אשר מערערים את הטענה התאיסטית לפיה המין האנושי נברא ישירות על ידי מתכנן כזה: תוספתן, שקדים, "עור הברווז", שיני בינה עקומות אצל 30% מהאוכלוסייה

ליקוי במבנה העין הגורם כתם עיוור בשדה הראיה, קנה קרוב מדי לוושט הגורם לחנק, עצם זנב (שריד אבולוציוני), שרירי אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים - כל אלה הם כביכול פגמים בתכנון שיכולים להיווצר רק על ידי תהליך "עיוור" - והוא תהליך האבולוציה, ולא מאפיינים שהיינו מצפים לקבל מידיו של מתכנן - על מסוים. יש המיישמים טיעון זה גם לבעלי חיים.

טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי הטבע הפיזיקליים, וכן, מדע הביולוגיה מדגימים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר כתוצאה מתנאי התחלה שאינם מכילים סדר כזה, על סמך עקרונות מתמטיים. דוגמה לכך היא תורת הגרביטציה שיכולה להסביר את היווצרותם של כוכבים, כוכבי - לכת וגלקסיות שלמות מתוך ערפיליות, או תורת האבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות החיים.

טיעונים על סיבות מטעות שגורמות לאמונה

ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה - משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס לטבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי הפיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות הבורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי לרעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים, בעל אל הגשם והסערות מהמיתולוגיה הכנענית, דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של המיתולוגיה היוונית, אייגיר (אל הים) מהמיתולוגיה הנורדית, ורע (אל השמש) מהמיתולוגיה המצרית, ואלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את האמונות הפולחניות, כולל העידן החדש של ימינו, כמו פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.

הטיעון הפסיכולוגי: הפסיכולוגיה של הדת טוענת כי האמונה באל, לפחות כמו שהוא מוצג בדתות האברהמיות, עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל, במתכונות דתיות כאלה, מפני שהם מחפשים אחר דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול, מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים, משהו שעוצר מבעד המוות להיות סוף הדרך, משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. כמו כן, הגישה יוצאת מנקודת הנחה שקיום האל וודאי כולל מערכת מטא - פיזית של ששכר ועונש.

חיי נצח: דוגמה למילוי דחפים פסיכולוגיים על ידי הדת. המכנה המשותף כמעט לכל הדתות המונותאיסטיות והפוליתאיסטיות, ואפילו דתות נטורליסטיות כמו הבודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת בעלי החיים אשר יודע ומצפה את מותו. משחר ההיסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו בחיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם בעולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות בגן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו בגיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.

טיעון הפחד: טיעון זה מבוסס על כך שכוהני דת מעודדים את "יראת השמיים" כבסיס למוסריות, אתיאיסטים שוללים טענות אלו וטוענים כי פחד הוא דרך קלה לתעתע בהמונים, והמוסריות אינה צריכה לנבוע מהדת או מדברים שליליים כמו פחד.

הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי - תלוי בהיגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים, הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי, היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים, היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית, היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בעל פה או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על - טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדרך כלל אלוהים.

הברון ד'הולבאך היה המנסח הראשון של טענות האתיאיזם, הוא טען כי העולם נוצר ללא התערבות אלוהית, המוסריות הדתית מעוותת, והפחד גורם לילדים להאמין באלוהים. ספריו נשרפו בפומבי על ידי הכנסייה. - אתיאיזם

טיעונים התלויים בהגדרות מסוימות של אלוהים

הוספת תכונות לא הכרחיות: רבים מהטיעונים התומכים בקיומו של אל מצביעים על מורכבות היקום ומציגים את האל כבוראו של עולם זה. עם זאת, אין צורך לייחס לבורא עולם תכונות של טוב ורוע, ידיעת כל וכו'. מכיוון שאל הוא לרוב ישות על - טבעית בהגדרתו, אין טעם לכנותו אלוהים ומספיק להניח שהיקום "פשוט קיים" (כלומר, קיומו הוא בגדר אקסיומה), או ישות פשוטה מההגדרה הקונבנציונלית של אלוהים "פשוט קיימת", במקום שהאל קיים. טיעון זה שייך גם לדוגלים בפנתאיזם, אך יש הסבורים שהפנתאיזם הוא בעצמו השקפת עולם אתיאיסטית.

בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל - יכול, יודע הכל ומקור הטוב, נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל - יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה, ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו - מדוע אינו עושה כן? אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול - אזי אינו כל - יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה - אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה - מאין נובע הרוע? אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אין סיבה לקרוא לו אלוהים. יוצא מכך שאלוהים טוב באופן מוחלט וכל - יכול אינו יכול להתקיים. בני הדתות האברהמיות יעידו כי הפריבילגיה שיש לרוב האנשים, היא בחירה חופשית, אשר ניתנה כביכול על ידי האל, היא מקור הרע, ולא האל עצמו, ולכן, יש להאשים את האדם כמקור רצוני בפני עצמו, בעשיית רוע.

פרדוקס הכל - יכול: תכונת האומניפוטנטיות (יכולת - כל) שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהגדרה נאיבית שלה (שאיננה מתייחסת במפורש להיעדר התייחסות עצמית) אינה קוהרנטית מבחינה לוגית. אלוהים כל - יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי - אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל - יכול ממנו? זו סתירה, ולכן אלוהים אינו כל - יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי חוקי הלוגיקה עצמם נוצרו על ידי אלוהים, אשר אינו כבול אליהם. תשובה אחרת היא שטענות המכילות סתירה הן חסרות משמעות ולפיכך אינן תיאור של יכולת.

טיעון חוסר האמונה: הוא טיעון בעל הנחת - יסוד מאנישה, הטוען שאם אלוהים קיים (והיה "רוצה" שהאנושות תדע על כך), הוא היה גורם למצב שבו כל האנשים הספקניים יאמינו בו, או במילים אחרות, לא היה מאפשר קיומן של פילוסופיות שאינן תאיסטיות. אבל מכיוון שיש אנשים שאינם מאמינים בקיומו, או שאינם בעלי דעה מוצקה בנושא, הרי שלפי הטיעון, או שהוא לא קיים או שהוא לא מתעניין בנעשה בעולמנו. אם אלוהים מסוגל לתקשר עם האינדיבידואל האנושי לשם העברת דבריו בכתבים שונים (כפי שטוענות דתות רבות לגבי כתבי הקודש שלהן והדרך בה הם נכתבו), מדוע הוא אינו מתקשר עם כל המין האנושי באופן ישיר וגורם לכולם להאמין בו?

טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל - יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים - הוא אינו כל - יכול. אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום - לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים - לכן הוא לא מושלם.

בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכל אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו בעתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל. אם הוא יכול לשנות אותן, אזי הוא לא יכול לדעת מה יהיו החלטותיו בעתיד, ולכן הוא לא כל - יכול.

יחסי אלוהים - זמן: אלוהים לא "מעל הזמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים וסיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך - משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.

טיעונים שונים

טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל המרחב - זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית, אין לו מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.

טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (בניגוד, למשל, למשפט "למרובע יש ארבע צלעות"). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים מכיוון שכביכול אין שום דרך פיזיקלית לבדוק את קיומו, אלא רק דברים אשר מיוחסים לכך שהם נבראו על ידיו (וכמו כן ניתנים להסברה באמצעות דרכים אחרות).

טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על - טבעית - וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה, וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית - ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ למציאות הפיזיקלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "פיזיקאליים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על - טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.

טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות, מדענים פיתחו הסברים מדויקים יותר אשר הפריכו

במישרין או בעקיפין, טענות דתיות מסוימות שנקשרו באלוהות.

לרוב, הסברים אלה נתמכו אמפירית. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום בצורה יעילה יותר מאנקדוטות המערבות כוחות על - טבעיים, עד כדי ייתור האחרונים בראי הטיעון. יתרה מזאת, הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים

(בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה וגיל היקום) מערערת על תקפותן של דתות אלה.

הטיעון המטריאליסטי: דתות רבות טוענות שהחיים הם יותר מהחומר שאנחנו רואים בסביבתנו הדוממת. בנוסף הן טוענות שמאחורי החיים עומד עולם רוחני או על - טבעי כלשהו ושה"אני" האמיתי שלנו הוא באופן כזה או אחר רוחני ולא חומרי. בניגוד לטענות הללו, טוענים מצדדי הטיעון המטריאליסטי שהידע המדעי שנצבר בתחום מדעי החיים והחברה מעיד שהחיים הם תופעה טבעית, שמה שעושה אותנו אנושיים הוא חומרי, וכי מקור ההתנהגות הוא מוחנו - מבנהו, המידע המאוחסן בו ותפקודו, אם אכן ההוויה האנושית מסתכמת בכך, ואין שיקוף רוחני כל שהוא לחיינו, הרי שאותן דתות שוגות בהנחתן.

אי אמינותן של אמונות שונות: מאפיין משותף לתאיזם ולדתות הוא הסתמכותם על האמונה, לדעת הטוענים כך, אמונה בקיום האלוהים ובאמיתותן של דוקטרינות דתיות - אינה מבוססת על היגיון, הוכחות או מדע. במקום זאת מצפים מאנשים פשוט להאמין אמונה עיוורת, דבר שלא מצפים מהם בכל עניין ונושא אחר. יתרה מזאת, עוד הופכים את האמונה בדבר חסר הוכחות לדבר "אצילי" ומבורך. האמונה לשמה אינה אמינה בבואנו להבין את המציאות או לחקור אותה. באותה מידה ניתן להשתמש באמונה כדי להגן על כל דבר שניתן להעלות על דעתנו, החל מפיות ורוחות, ועד למפלצת הספגטי המעופפת.

יחס כלפי אתיאיזם

מדליין מוריי אוהיי'ר מחתה על היחס כלפי אתיאיסטים בארצות הברית. - אתאיזם

במדינות עם משטר בעל אופי דתי, אתיאיסטים המביעים את דעתם עלולים ליפול קורבן להתנכלות, חרם ואפליה כנגדם. ישנם אנשים המחזיקים בדעות דתיות הסבורים כי מי שאינם מאמינים באלוהים הם בלתי - מוסריים או בלתי אמינים - לפחות בכל הנוגע לחברותם בקהילה. בפי חז"ל מכונה האתאיסט "כופר בעיקר". דתות אחרות מוקיעות בדרכים דומות את הלא - מאמינים.

עד העת החדשה האתאיזם נחשב לבלתי לגיטימי לא רק מסיבות דתיות, אלא גם מסיבות חברתיות, שכן הוא נחשב לחריגה מהנורמה. גם הוגים שהתייחסו בחיוב לחופש דת, כמו ג'ון לוק, לא קיבלו את הרעיון של חוסר אמונה. מהצד השני, אתאיזם זכה להיות הגרסה הרשמית של כמה מדינות, כמו למשל ברית המועצות, מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות והרפובליקה העממית של סין. קרל מרקס, אתאיסט, כתב כי "הדת היא אופיום להמונים" והיא מזיקה לחברה. בשל הדוקטרינה המרקסיסטית המדינות הקומוניסטיות לא עודדו דתות, בין היתר גם כדי להחליש את האופוזיציה למדינה. אף על פי שהיו מדינות אתאיסטיות באופן רשמי, התקיימו במדינות הקומוניסטיות ובסין כנסיות שהיו בשליטת המדינה. הגישה האתאיסטית של המשטר בברית המועצות לא מצאה אחיזה בלב כל האזרחים, ועם נפילת המשטר הקומוניסטי זכתה הדת לתחייה מחודשת.

במהלך המלחמה הקרה, העובדה שהאויבים הקומוניסטים של ארצות הברית היו אתיאיסטים באופן רשמי ("קומוניסטים חסרי אלוהים"), תרמה לנקודת המבט שאתאיזם הוא לא אמין ולא פטריוטי. במרוץ הבחירות לנשיאות שהתקיימו ב - 1988 במדינה החילונית באורח רשמי - ארצות הברית, הנשיא ג'ורג' בוש האב אמר: "אינני חושב שאתיאיסטים צריכים להיחשב כאזרחים, ובוודאי לא פטריוטים. זוהי אומה אחת תחת האל". הצהרות דומות נעשו במהלך הוויכוח על המשפט "תחת האל" כאשר נכתב לראשונה בהצהרת האמונים האמריקנית. מילים אלה התווספו להצהרה בתחילת המלחמה הקרה.

בלי קשר לענייני המלחמה הקרה, בארצות הברית אתאיסטים מוגנים באופן רשמי מפני אפליה. הם גם היו המגנים הראשיים של ההפרדה בין המדינה והכנסייה, דוקטרינה שבמקור דווקא באה להגן על מאמינים.

בתי משפט בארצות הברית, גם אם הדבר היה שנוי במחלוקת, פירשו את הדרישה החוקתית להפרדה בין הדת והמדינה כהגנה על הלא מאמינים, כמו גם כמונעת השתלטותה של אמונה דתית זו או אחרת על כל המדינה. המצב החוקי מוגדר על ידי המונח: "חופש הדת פירושו גם חופש מדת".

החוק במדינת ישראל אינו מפריד בין דת ומדינה. דתם של התושבים כפי שהיא רשומה במרשם האוכלוסין משפיעה על הדין שיחול עליהם, בייחוד בכל הנוגע לנישואים וגירושים שנרשמו לראשונה בישראל. לכן ייתכנו מצבים שבהם המדינה תכוון אתאיסטים לנוהג דתי. אתיאיסט יכול לבקש לשנות את הגדרת דתו ל'חסר דת' באמצעות פנייה לבית המשפט, אולם אם לפי ההלכה הוא יהודי, נישואיו וגירושיו בישראל יישארו בסמכות הרבנות הראשית.

חופש הביטוי של האתיאיסטים לרוב מקובל כלגיטימי בישראל, ולהבדיל מארצות הברית אתאיסט מוצהר כמו טומי לפיד כן יכול להיבחר לכנסת, אך חוקי מדינת ישראל מגבילים טכנית את חופש הביטוי של האתיאיסטים במדינת ישראל (ראו ערך פגיעות ברגשי דת ומסורת), וייתכנו מקרים ספורים של פגיעה בזכויות האתיאיסטים לחופש ביטוי.

בשנת 2003 נוסדה בארצות הברית תנועת הברייטס, שבין השאר שמה לה למטרה לקדם בחברה את ההכרה בזכותם של פרטים לדגול בהשקפת עולם אתיאיסטית (או בהשקפות עולם דומות לה) ואת קבלתם כחברים שווי ערך בחברה.

הדיון הפילוסופי באתאיזם

לאורך ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים, ואף יותר מכך, בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בעימותים סביב נושא זה מראה לרוב, כפי שממחישים אחדים מהקישורים שבסוף ערך זה, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי - ניתן להכרעה: אלוהים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפש בחושי בני האדם ובשכלם, ולכן ייתכן שלא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו.

זיגמונד פרויד, אשר כינה את עצמו "יהודי חסר אל", תרם רבות לטיעונים הפסיכולוגים כנגד מהות ההנחה בדבר קיום האל. - אתיאיזם

פעמים רבות, נפתח העיסוק הפילוסופי בשאלת האמונה באלוהות, בשאלה "על מי חובת ההוכחה - על זה הטוען שמשהו שאי - אפשר למדוד אותו קיים, או על זה שמבקש להניח לפי כלל תערו של אוקאם שיצור כזה אינו קיים?".

על - פי האמונות הדתיות הנפוצות, דוגמת חלקים מהנצרות, האסלאם והיהדות, קיומו של האל הוא בגדר אקסיומה, שאולי ניתנת להוכחה אך אינה דורשת אותה. מחשבה זו מודגמת בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". כך מתחיל ספר בראשית. כלומר - התנ"ך מתחיל בהנחה כי האלוהות קיימת. זו אקסיומה שאתאיסט יעדיף שלא לכלול באוסף האקסיומות שלו (אף על פי שעבור חלק מהאתאיסטים, אין זה פוגע בזכותו של המאמין לנהוג אחרת).

הטענה כי האקסיומה הדתית דווקא דורשת הוכחה, באה לידי ביטוי בכך שבלעדיה היא ארעית, כלומר - ניתנת להחלפה בכל אקסיומה דתית אחרת, בלא שיהיה ניתן להשוות בין התוקף הלוגי של האקסיומות השונות. על - פי טענה זו, כל אמירה דתית היא הדורשת הוכחה, שכן היא שקולה ליציר הדמיון האנושי שאינו נובע מחוויה אמפירית של המציאות.

עוד דוגמה לקיום האל כאקסיומה ניתן למצוא במסורת החשיבה הרציונליסטית המוקדמת. דוגמה אחת היא הטיעון האונטולוגי, הקובע שמושג האל כולל בתוך עצמו קיום ולכן האל חייב להיות קיים (טיעון שהציג רנה דקארט ב"הגיונות של הפילוסופיה הראשונית"), או טיעונים המסתמכים על האקסיומה שהאל הוא סיבת - עצמו. אלו טיעונים המעניקים בסיס רציונלי יותר לרעיון האלוהים, אך הם אקסיומטיים ותלויים באמונה באותה מידה.

גם קרל מרקס ניסה להתייחס לאמונה באל. הוא טען כי הדת היא השתקפות של החברה האנושית. לדעת מרקס, שיוצא מתוך נקודת הנחה כי מעשי האדם הם הקובעים את ההיסטוריה, האדם משייך את תוצאות פעולותיו לאל. כך, לדוגמה, אישרה החברה הימי - ביניימית את השיטה הפאודלית, בכך שמקור ההירארכיה והסדר החברתי באל, על - אף שהם נובעים מפעולתם ההכרחית של יחסי הייצור האנושיים. תשובה דומה ניתנה על ידי החוקר מאקס ובר, שהראה את התפתחות הנצרות הפרוטסטנטית, על רקע המעבר לשיטה קפיטליסטית. על פי מרקס, הדת תיעלם בחברה הקומוניסטית, בה ישיג האדם את פעולות החברה ויבין את משמעויותיה. לדוגמה, לדעת מרקס, האדם לא יזדקק לשאלה "מי ברא את העולם", ברגע שיבין כיצד העולם בורא עצמו מחדש בכל רגע נתון, מכוח יצירתם של החיים בו. הוגים מאוחרים יותר, שנשענו על תורתו של מרקס, לא פסלו את האמונה באל, אך המשיכו להחזיק בטענה כי חוסר אחריות של האדם על החברה הוא המקור למרבית האמונות הדתיות.

זיגמונד פרויד היה מהראשונים להתייחס לכל דת כנגזרת רחוקה של מאבקים תוך - נפשיים. במסגרת חקר הנפש והאנושות, הגיע פרויד למסקנה כי מקור הדת בטוטם, שהוא התקת משמעותו של אב קדמון שנרצח על ידי בניו. על - פי פרויד, שבטים אנושיים קדומים (קלאן) אימצו טקסים ומשמעויות דתיות - למחצה בעקבות התמרדות בני השבט נגד אביהם, וכל דת היא גלגול מאוחר של משמעות זו. פרויד מביא דוגמות רבות להוכחות דבריו, ביניהם האמונה הנוצרית בדבר חטא קדמון של פשיעת הבן (אדם) כנגד אביו (האל), חטא העובר בירושת הדורות. במובן מקביל, מתאר פרויד את התפתחות הדת כתוצר של יראת האב של התינוק, המתעוררת בעקבות תסביך אדיפוס (רצונו לרצוח את אביו ולנכס את אימו, ואי היכולת להגשים רצון זה). על - פי תיאור זה, אימוץ דמות האב על ידי התינוק הינה, לימים, המקור לאמונתו הדתית, המהווה תחליף לאביו.

בדרך כלל, הדיון הממשי מתחיל בשאלות הנובעות מהאקסיומות. האם יש השגחה אלוהית על העולם? האם ניתן להוכיח השגחה זו באופן אמפירי? האם כדאי להסביר תופעות פיזיקליות וביולוגיות בעולמנו כנובעות ממעשי האל, או להעדיף את התפיסה המדעית, לפיה ניתן להסביר תופעות אלה ללא קיומו של אלוהים?

תשובה לאחרונה בשאלות אלה נתן האסטרונום פייר סימון לפלס כאשר הסביר את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש: "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?", שאל נפוליאון. "אין לי צורך בהיפותזה הזו", ענה לפלס. במאה העשרים המשיך הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל את דרכו של לפלס, והיה לדוברו הגדול של האתיאיזם. ראסל ראה באלוהים היפותזה מיותרת ומפריעה להבנת העולם, משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שאינו קשור למציאות.

אלברט איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה, תאיסטי, או אתיאיסטי: "לדעתי הרעיון של אלוהים אישי הוא ילדותי. יכולים לכנותי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתיאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם", וכן תקף: "... יש עדין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם", אך גם לא חסך את שבטו מאלו המאמינים שניסו לגייס את דבריו למטרותיהם: "מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר - שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי ההערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו." (מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי")

ספרות

אליסטר מקגרת' (Alister McGrath), איש דת אנגליקני ופרופסור לתאולוגיה כתב ספרי תשובה, דוגמת "אשליית דוקינס?" (אשר נכתב אפולוגטית לספרו הפרו - אתיאיסטי של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?"). gk-

ספרו של הרב מיכאל אברהם - "אלוהים משחק בקוביות", שבו טוען המחבר כי תמונת עולם רציונלית מוליכה לאמונה, עד כדי כך שלא ניתן להיות אתאיסט ורציונלי. וכן שהאמונה בתורת האבולוציה לא סותרת את האמונה באלוהים בורא וגם לא פוגעת בראיות לקיומו.

"האינקוויזציה החדשה" מאת רוברט אנטון וילסון, המבקר את גישתם השלילית של חלק מאנשי המדע כלפי האמונה באלוהים ובדת, הספר "אם יש אלוהים, מדוע יש אתאיסטים?" מאת התאולוג רוברט ספרול, וכן "אמונתו של חסר האב", מאת הפסיכולוג פול וייץ, המציע, בין היתר, בחינה פסיכואנליטית כלפי האטיולוגיה של האתיאיזם. וייץ טוען כי חוץ מנקיטת עמדה אתאיסטית בהיעזר בחשיבה והיגיון פרטי, גם קשר גרוע עם האב, שאתיאיסטים מסוימים מזהים באופן לא מודע, לשיטתו, עם אלוהים, גורם לאתיאיזם משום הסלידה החזקה מדמויות האב הללו. הספר מזכיר אתאיסטים מפורסמים רבים, שדיווחו על קשרים כאלה, דוגמת זיגמונד פרויד או לודויג פוירבאך.

נושא האתיאיזם שימש גם כנושא מרכזי בכתבי עת מסוימים, וביניהם כתב העת הישראלי אפיקורוס וכתב העת היידי - סובייטי דער אפיקוירעס.

ביקורת

הביקורת על אתיאיזם מגיעה על פי רוב מדתות, בעיקר אלו התאיסטיות, וכן מן הדאיזם, האגנוסטיות, האיגנוסטיות, וכן מן הפסיכולוגיה וזרמים פילוסופיים שונים, הקוראים תיגר על השרירותיות לכאורה שבהנחת היסוד של האתאיזם החזק או על עצם קיומה של ההנחה ממש. הן מבקרות אותו בשלושה נושאים עיקריים: מהות האתאיזם, כלומר הטענה עצמה שאין אלוהים, נגזרות מוסריות שלו, והשלכותיו על האתאיסט.

ביקורת על הטענה שאין אלוהים

הביקורת העיקרית היא על דחיית האתאיזם את קיום האלוהות, שלטענת רוב המבקרים הנון - אתיאיסטים יש טיעונים מבוססים לקיומו. ביקורת נוספת היא של אגנוסטים כלפי האתיאיזם החזק, שסבורים שאין סיבה מספקת לדחות את קיום האל נחרצות, ומאיגנוסטים, הדוגלים באי - קוגניטיביות תאולוגית (Theological noncognitivism), לפיה דיון על קיום האלוהות או על מהותה הוא בעייתי כיוון שלשיטתם המונח תמיד אינו מוגדר היטב ולא ניתן לתפישה במסגרת של קוגניטיביות אנושית.

נטען כי ההשקפה האתאיסטית פונדמנטליסטית והיא למעשה בבחינת אמונה (דתית או שאינה), ולא עובדה, אף שהיא כביכול מוצגת כך בידי אתיאיסטים מסוימים, וכי האתיאיזם הוא בפועל דוגמה דתית. בטענה זו עסק האגנוסטיקן רוד לידל, במאי ומבקר אתאיזם, הטוען בסרטו "הבעיה עם אתיאיזם", כי אתאיזם אבסולוטי הוא דוגמטי בדיוק כמו עמדות אבסולוטיות אחרות (אודות רעיון האלוהות), ומכאן הבעיה עמו. האקטיביסט האתאיסטי - אגנוסטיקני ריצ'רד דוקינס דרש אף הוא בסוגיית הפונדמנטליזם הקשור הן באתאיזם והן בתפיסות השונות לאלוהות. הוא כתב כי בבחינה זו הוא פונדמנטליסטי בעמדתו האתאיסטית כמעט כמו שכל נוצרי אוונגליסטי הוא כזה בהקשר של אמונתו הנוצרית. עם זאת, דוקינס אמר שישנו הבדל בין דוגמטיות שמבוססת על אמונה מסוג דתי לבין אמונה שבסיסה ראיות מדעיות, והוא שאדם דתי לא ישנה את דעתו גם אם ייחשף לראיות הסותרות אותה באופן מוחלט, בעוד שהחושב באופן מדעי כן ישנה את דעתו. הסבר פסיכולוגי זה מצד דוקינס הוא אמנם כללי, אך הוא מתיימר לנגוע ספציפית במחלוקת תאיזם - אתאיזם).

בספרו "אין הרואה את אלוהים", הפילוסוף הנוצרי מייקל נובאק, מבקר את האתיאיסטים ריצ'רד דוקינס, סם הריס, ודניאל דנט. לטענתו:

"כל השלושה מניחים שאתאיסטים 'מפקפקים בכל', או, 'שואפים לביקורת עצמית חסרת - מעצורים ועד עייפות', ועדיין, בשלושת ספריהם לא הביאו ראייה לפקפוק מצידם באתאיזם שלהם".

הפילוסוף והמתמטיקאי בלז פסקל גרס כי אתאיזם היא אמנם עמדה חד - משמעית, אך כזו שלא מאפשרת ביקורת - עצמית אודותה, באומרו: "האתאיזם מביא עמו חשיבה איתנה, אך עד לנקודה מסוימת".

ההימור של פסקל

בנוסף, טען פסקל, כי ניתן להתייחס לשאלת קיום האלוהים (כפי שהוא מוצג בנצרות) גם כבעיית ניתוח סיכון - תועלת רציונלית. פסקל מציע להעמיד את ההסתברות לקיום האל לעומת התגמול או העונש שיקבל האדם אם ההימור יצליח. פסקל טוען כי גם אם ההסתברות לקיום האל היא נמוכה עדיין כדאי להאמין באל (ולהיות נוצרי), מכיוון שהתגמול או העונש הם לנצח. זאת לעומת העדר תגמול, לטוב ולרע אם אין אלוהים. כלומר, תחת תוחלת אינסופית האמונה באלוהים משתלמת. הטיעון כפוף לתורת הגמול, ולכן, אפשר שגם לא - נוצרים (כגון יהודים, מוסלמים, ואף אנשים שאינם דתיים) שעמדותיהם בנושא התגמול דומות, יעשו שימוש בטיעון זה.

נגזרות מוסריות

אתיאיסטים מואשמים לעתים בהיעדר מוסר או במוסריות פחותה מזו של תאיסטים. מבקרים טוענים שללא אמונה באלוהים, לאתיאיסטים אין דרך קבועה לבסס עליה את המוסר שלהם. לטענתם, הם יכולים לקבוע לעצמם אמות מידה מוסריות על פי דעתם, באופן שעלול להתנגד עם מוסר "אמיתי". טיעון זה זוכה בעצמו לביקורת: יש טוענים שקיים בסיס רציונלי מאחורי מערכות המוסר האנושיות, ושהתפתחות אמות מידה מוסריות אוניברסליות בתרבויות שונות (לדוגמה, כמעט כל תרבות אוסרת לרצוח) היא עדות לכך.

לפי טענה אחרת, ללא אל המשגיח על המתרחש בעולם, גומל למוסריים ומעניש את החוטאים, לאתיאיסטים אין סיבה או יש פחות סיבות להיות מוסריים, והם ייטו או יעדיפו לפגוע באחרים למען רווחתם האישית כאשר אינם חשים שהם עלולים להיתפס. ג'ון לוק טען דברים דומים בהקשר הבטחות, בריתות, ושבועות, לגרסתו, ניתוק הקשר בין מושגים כאלה לאלוהים, מבטל את ערכם. מערכת המשפט בארצות הברית, נקטה בעבר בעמדה כזו ואסרה על אתאיסטים להעיד בבתי משפט, בטענה ש"אין לאתיאיסט שום סיבה להגיד את האמת".

אתאיזם 2.0

הסופר האתאיסט אלן דה בוטון מגנה את האתיאיזם הקלאסי ומציגו כמונע מהאדם להחכים מבחינה אתית / מוסרית, חברתית ואפילו רוחנית. הוא גורס שאתאיזם קלאסי חוצץ בין אדם לסלקציה אפשרית בבחינת רעיונותיה של דת מסוימת. בוטון מדגיש את הצורך באיכויות טרנאסצנדנטאליות, בריטואל, וב"חיבור אנושי", הקשורים לרוב בדתות, וקורא לאתיאיסט המודרני לא לזלזל בערכים אלה ואף לברור ולאמץ אותם. בוטון מכנה השקפתו "אתאיזם 2.0".