גיליתי היום שטעיתי. במשך 38 שנה, אני מבססת את חיי על טעות.

והטעות היא, שאני לא אמורה להרגיש כאב, שאני לא אמורה להרגיש פחד, שאני לא אמורה להתנהג כפי שאני מתנהגת שאני אמורה להיות אחרת - טובה יותר, אמיצה יותר, חזקה יותר ועוד ועוד. מילת המפתח כאן היא יותר.

כאילו מה שיש עכשיו לא מספיק טוב. כאילו מי שאני זה לא מספיק.

וכבר שנים אני פועלת על סמך ההנחה הזו. כמו אקסיומה שלא מטילים בה ספק.

ללא הרף, מחפשת דרכים, שיטות, טכניקות, מטפלים, מיסטיקנים, ספרים ואולי עוד כמה אמצעים שכבר הספקתי לשכוח בדרך, שיסייעו לי במטרה האחת והיחידה שהצבתי לעצמי (מבלי משים): לשנות את מי שאני.

במשך הזמן, גם תחושת התסכול והקושי לקבל את עצמי כפי שאני, הפכו גם הם ליעד לשינוי. כי הרי אני אמורה לקבל את עצמי, זה ברור שכך חיי יהיו טובים יותר, קלים יותר, מאושרים יותר.

וגם בהשגת היעד הזה נכשלתי שוב ושוב. פעם אחר פעם לא הצלחתי לקבל את עצמי. לא הצלחתי להביט במראה ולאהוב את הדמות שמשתקפת אליי חזרה, לא הצלחתי לאהוב את עצמי כשצרחתי על הבת שלי בזעם משתולל וחסר שליטה, כשאכלתי יותר מדי וכשהמכנסיים בקושי נסגרו, כשהתאמצתי כל כך להוכיח לאדם שמולי שאני ממש טובה ושכדאי לו לבוא אליי, כי אני יכולה להציל אותו ובעוד אלפי סיטואציות אחרות.

כבר מזמן הבנתי שאני בורחת מלפגוש את עצמי, פוחדת מכאב ומנסה בכל דרך אפשרית להימנע ממנו: לעשות סידורים, לתלות כביסה, לגלוש באינטרנט, לקרוא מיילים, לראות טלוויזיה, לאכול, לדבר עם חברה, לפוצץ חצ'קונים העיקר לא לפגוש, העיקר לא לראות.

זה לא שבאמת ידעתי ממה אני בורחת, אבל עדיין המשכתי לברוח.

את כל זעמי ותסכולי הפניתי אל הפחד, כי הוא אשם, הוא זה שעוצר בעדי ומונע ממני להיות מי שאני. כי אם לא הייתי כל כך פוחדת, הרי הייתי עושה את זה. הייתי עושה מה שמתחשק לי ולא דופקת חשבון לאף אחד ולא היה מעניין אותי בכלל מה יחשבו עלי ואם יאהבו אותי או לא.

ולנגד עיניי עמדה כל העת הדמות של האישה המשוחררת הזו, שאני לא מצליחה להיות כמוה. זו שמקבלת את עצמה לחלוטין ואוהבת את מי שהיא, והיא חיה ומתהלכת בעולם הזה מתוך חופש אמיתי ושמחה.

וכמה שלא רציתי להיות כמוה, שוב לא הצלחתי. שוב נתקלתי בחומה בצורה שדבר לא יזיז אותה. וכל ניסיונותיי לפרוץ דרכה, לשבור אותה, לעקוף אותה (היא אינסופית, אין מעבר) ולטפס מעליה (גבוהה מדי) נידונו מראש לכישלון. והכישלון הזה גרם לי לתחושת יאוש נוראית, ולחוסר אונים מוחלט, כי גזר הדין היה מר אפילו ממוות, או חמור לא פחות ממנו.

גזר הדין היה שנידונתי להיות אני. ולא אף אחת אחרת. בדיוק כפי שאני עכשיו. עם עודף המשקל, והחצ'קונים, ואכילת היתר, והפחדנות והחוכמה והרגישות וכל השאר. ככה. בדיוק.

ואת גזר הדין הזה סירבתי לקבל.

והפרדוקס היה שגם כשהבנתי ששום דבר לא יעזור - אני זה אני זה אני - עדיין המשכתי להילחם ועדיין הרגשתי את הפחד. והמשכתי להלקות את עצמי ולהרגיש לא בסדר כי אני פוחדת להיות אני.

אבל היום, הייתה לי הארה.

היום הבנתי מה הטעות הבסיסית שלי.

הטעות הבסיסית שלי הייתה שהאמנתי שאני אמורה להפסיק לפחד. או שאני אמורה להתגבר על הפחד. ואז - הכל יהיה בסדר.

זהו - שלא!!! ממש ממש לא!!!

אני לא אמורה בכלל להפסיק לפחד. כי זה מפחיד! וזה בסדר שאני מפחדת ומותר לי להרגיש כך!

ואני לא אמורה לקבל את עצמי, כי אני לא מקבלת את עצמי. אז אם הסכמתי שזה בסדר, ואני לא אמורה לקבל את עצמי, הפלא ופלא - קיבלתי את עצמי

וברגע שהבנתי את זה, משהו השתחרר.

לאלה מכם שמכירים את ביירון קייטי זה אולי יישמע מוכר מאוד, אבל אני חייבת לומר שלא הגעתי לזה דרך "העבודה" של ביירון קייטי ושבניגוד לפעמים אחרות, שבהן הבנתי את כל זה ממש טוב בשכל, הפעם הצלחתי לחוות את זה. וזה שונה לחלוטין.

הטעות הבסיסית שלי, ברמה העמוקה ביותר, הייתה שאני אמורה להיות מישהי אחרת. וחיים שמבוססים על טעות נראים בדרך כלל כמו טעות או שלא?

אני יודעת שאני ללא ספק עומדת לאמץ את זה לחיי, להרשות לעצמי לפחד, לכאוב ולהרגיש כל מה שאני מרגישה. מילת המפתח כאן היא להרשות. הרי בכל מקרה הרגשתי, רק לא נתתי לעצמי לראות ולחוות את זה באופן מלא.

רוצה להזמין כל אחד ואחת מכם להתבונן בעצמכם ובחייכם. אם אתם כמוני, ייתכן מאוד שאתם מאמללים את עצמכם בניסיונות עקרים להתנגד למציאות: אם זה בניסיונות לשנות את מי שאתם, להפסיק לפחד, לרדת במשקל ועוד. כל אחד והניסיון העקר שלו.

היום פקחתי עיניים רוצים גם?