ט ויאמר אלהים, יקוו המים מתחת השמים אל - מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי - כן. י ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים, וירא אלהים, כי - טוב. יא ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו - בו על - הארץ, ויהי - כן. יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה - פרי אשר זרעו - בו למינהו, וירא אלהים כי - טוב. יג ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שלישי.

ישנו מונח אחד שהופיע ביום הראשון ולא ביארתי אותו, פשוט התעלמתי ממנו ועברתי עליו דרך המלך מתוך העצלנות לשמה - מודה ומתוודה. המונח הוא "אחד": ויהי - ערב ויהי - בקר, יום אחד.

בפרק הראשון עברתי על המונח הזה באופן כללי ביותר ופטרתי אותו במספר מילים כלליות... "יום אחד": זו יחידת הזמן הראשונה שנוצרה במרחב התודעה האנושית, ולמעשה זהו היום השלם שמאפיין את השליטה בשרשרת מידע אין סופית, בעלת חוליות מידע רצופות ומחוברות באופן אנלוגי עד לאין סוף. הבנתם?

האמת זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל במונח התנכי הזה, וכבר עמדתי עליו בעבר וראיתי בו יסוד להבנת התורה. התייחסתי אליו במספר הזדמנויות וכתבתי עליו כמעט חיבור שלם "הגירוש מגן עדן", אולי מכאן מקור התעצלותי... כי כבר כתבתי עליו ספרים רבאק - שאחזור על כל זה שוב!!

אבל וכנראה אין מנוס... אי אפשר לברוח מהמונח היסודי הזה, ברחתי ממנו ביום הראשון והתעלמתי מהמקבילה שלו ביום השני, אבל הוא חזר כאן שוב ביום השלישי והתדפק על הדלת כבר בפתח... אז יאללה לעבודה.

אם תרצו בואו נלך מהסוף עד ההתחלה ונתחיל בהגדרה הכללית של המונח הזה. אחד: זו תכונת הרצף בשרשרת מידע.

להבנת התכונה הזאת אשחזר איתכם תרגיל מוצלח שעזר לי מאוד באחד החיבורים... בואו נקח פוסטר מסויים שמודפסת עליו תמונה מוכרת לכם כתמונת המונליזה.

לא יודע כמה שווה תמונת המונליזה אבל בשביל להבין את המונח שלנו עלינו לקרוע אותה! בואו נאזור אומץ ונקרע אותה בידינו הרועדות וללא מספריים לארבע חתיכות, ונחבר את ארבע היחידות האלה על השולחן בלי דבק, אינני חושב שהדבר ישפיע על זיהוי התמונה, כולנו נזהה את המונליזה הקרועה על השולחן.

עכשיו בואו ניגש לשולחן ונרחיק את ארבע החתיכות - האחת מהשניה כשני ס"מ אך באופן יחסי ושווה, ונסתכל שוב על היצירה שלנו... ואף עכשיו אני חושב שכולנו נזהה את אותה המונליזה בלי שום בעיה. הבעיה תתעורר כאשר נרחיק את ארבע החתיכות באופן לא יחסי - או אז נתקשה באמת בפעולת הזיהוי. אותה הבעיה תתעורר גם אם נשמור על המרחק היחסי אך נשים את ארבע החתיכות במרחק של ק"מ האחת מהשניה, העין האנושית חייבת לקלוט את ארבע החלקים ברצף וביחד בשביל לזהות את התמונה המלאה.

אני יודע שהתחלתי לשעמם אותכם, אבל אני מבקש עוד קצת קרדיט וזהו... אשתמש בקרדיט הזה להגדיל את תמונת המונליזה לגודל של 10 מטרים (יש מכונת צילום כזו?), לקרוע אותה למאה אלף חתיכות ולפרוס את 100,000 החלקים במרחק שווה על מגרש של כדורגל. בואו נעלה ביחד ליציע ונביט ביצירה. אין ספק שכולנו נזהה את המונליזה כי כל החלקים סודרו במרחק שווה, הרצף נשמר ורואים את כל החלקים ביחד.

אחד: זה תכונת הרצף בשרשרת מידע, והפוסטר של המונליזה הוא שרשרת מידע. וגם המכונית והשולחן והאטום והכיסא וכל החומר ביקום - כולם ביחד וכל אחד לחוד הוא שרשרת מידע שמשדרת לאדם מידע, ואנו קולטים את המידע הזה בחושינו ומעבדים אותו, או אז מזהים את המונליזה ואת המכונית והשולחן והאטום ואת כל החומר ביקום.

המידע שרוע לפנינו בכל מקום בכל פינה... כל החומר שלפנינו הוא מידע אבל יש לנו בעיה איתו: איננו יכולים לקלוט אותו ללא קיום התנאי הזה: "רצף". שרשרת המידע חייבת להיות בעלת חוליות מידע רצופות בשביל להיקלט על ידינו, שרשרת מידע שהחוליות שלה מפוזרות או בלתי רצופות - אינה נקלטת ע"י חושינו כי המוח שלנו אינו מסוגל לעבד אותה, וכזו אינה נקלטת בתודעתינו.

העולם מלא במידע אבל אנחנו קולטים לכאורה רק חלק מהמידע הזה, רק את שרשראות המידע שאנו מסוגלים להביא את החוליות שלהן לידי רצף מסויים, היינו לסדר הלכה למעשה את החוליות האלה ברצף, או אז נוצרת לפנינו שרשרת מידע בעלת חוליות רצופות ומתרחש זיהוי, בזאת מסתכמת העשייה האנושית.

שני תנאים לכאורה צריכים להתקיים בשביל שהאדם יזהה את שרשרת המידע שלפניו: הרצף - רצף חוליות המידע, וגם את מלוא חוליות המידע, לא יכלנו לזהות את המונליזה אם חלקיה במלואם לא היו בטווח הראייה שלנו, כלומר אנחנו ולכאורה אמורים לראות את כל רצף התמונה בשביל לזהותה, אולם והלכה למעשה התנאי הזה אינו חייב להתקיים בהכרח, כי את רוב שרשראות המידע אנחנו מזהים למרות וחוליות המידע שלהן אינם נמצאות בטווח ראייתנו או בטווח אחד מחמשת חושינו. זהו למעשה ההבדל העקרוני בין האדם לחיה, ואף ההבדל המהותי בין אדם לרעיהו.

גם החיה זקוקה לתכונת הרצף בשביל לזהות את שרשרת המידע אך היא חייבת בשביל זאת לקלוט את חוליות השרשרת במלואן ע"י אחד מחמשת חושיה. לא כן האדם, ובנוסף לחוליות המידע הנקלטות ע"י חושיו, הוא קולט גם את תכונת הרצף שלהן כמידע בפני עצמו, מעבד את המידע הנוסף הזה ומפיק ממנו חוליות מידע שישובצו בשרשרת המקורית, שמתוכה קלט במקור רק חוליות מספר... לדוגמה, המידע המשלים שאנחנו מפיקים בשיטת "ברירת המחדל".

זה גם ההבדל המהותי בין אדם לרעהו... אחד בוחן תכונת הרצף של שרשרת מידע ומפיק ממנה 10 חוליות נוספות, שני מפיק ע"י אותה הבחינה 20 חוליות נוספות, ושלישי יכול להשלים את מלוא חוליות התמונה באמצעות אותה הבחינה. את זה האחרון מכנים כרואה לרחוק...

בכל אופן, אנו חייבים תמיד להתמקד בתכונת הרצף בשביל לקלוט את המידע של התמונה, או בשביל לבחון את תכונת הרצף עצמה ולייצר ממנה חוליות נוספות להשלמת השרשרת... פנינו תמיד לאחד - למקום "האחד" בו חוליות המידע מחוברות, רצופות, מאוגדות... אני חייב להצביע על שרשרת אחת בעלת חוליות רצופות בשביל לזהותה, תהא השרשרת אשר תהיה. אני חייב להביא את שרשרת המידע אל מקום אחד בשביל לזהותה ולהצביע עליה.

ויאמר אלהים, יקוו המים מתחת השמים אל - מקום אחד: אנחנו ביום השלישי...

ביום השני, היינו בתמונה המקורית בשנית, זיהיתי - דרך החופן שחפנתי מערימת המידע את הרקיע שיבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. יוצר הגלגל רקע בעצם יצירתו רקיע בערימת המידע שיבדיל את שרשרת המידע לשניים:

1.מרחב המידע שעתיד להיווצר בעקבות רקיעת הרעיון שלו (הגלגל), זהו המרחב אשר מתחת לרקיע. זהו המרחב שעתיד להיווצר בו המנוע והמטוס והחללית וכל המכניקה של העידן שלנו.

2.זהו מרחב המידע שנוצר הלכה למעשה במרחב עקב רקיעת הרעיון של הגלגל, אך עדיין לא הואר. חוליות המידע המרכיבות את שרשרת המידע של המנוע והחללית נמצאות כבר במרחב, אך האדם עוד לא זיהה אותן, עוד לא אסף אותן למקום אחד וראה אותן ביחד, אבל, הן, החוליות, נמצאות ללא כל ספק במרחב בצירוף שהאדם עוד לא זיהה, לכן זהו המרחב אשר נמצא תמיד מעל לרקיע אך נוצרה עם הרעיון של הגלגל הזיקה אליו, זיקה שתשמש בעתיד כצינור למידע הבלתי מזוהה הנמצא במרחב הזה, מידע שיזרום דרכה בהדרגה אל מתחת לרקיע - אל מרחב המציאות מקום משכנה של התודעה האנושית, מי שתזהה את צירוף החוליות של המידע הזה בהדרגה.

בזאת סיים מחבר התורה את התמונה המקורית בשנית, ביום השני. יש בידי האדם איפוא את השליטה המלאה בחומר, ביקום, בערימת המידע. עם כל רעיון ומחשבה ודיעה אני יוצר יחד איתם זיקה עקרונית לשרשרת המידע המלאה שמקשרת את הרעיון והדיעה והמחשבה שלי לכל שרשרשת המידע של היקום, כאשר החצי הראשון שלה נמצא מעלה והשני מטה. זוהי התמונה השלמה, המלאה.

אבל ברצוני להעמיק אל תוך התמונה הזו ולהתרכז בחלק המעשי שבה, במרחב אשר מתחת הרקיע, ברעיון עצמו, בדיעה בתיאוריה בתורה בגלגל, איך נוצר הגלגל בתודעה האנושית? איך נוצרה המכונית? המנוע... אני יודע מהיכן בא המידע שממנו נוצרה המכונית אבל אינני יודע איך נוצרה המכונית, איך נוצר המנוע, הגלגל, איך נוצר הרעיון הגולמי שקדם לגלגל... איך התודעה האנושית קולטת מהמרחב רעיון תקני שיקשר אותה עם שני חלקי התמונה?

וזו תשובת המחבר:

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל - מקום אחד ותראה היבשה. זו המקבילה של התמונה בראשונה: "ויאמר אלהים, יהי אור" ושל התמונה בשנית: " ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים".

יקוו המים מתחת השמים אל - מקום אחד: אנחנו מדברים על מקבץ המידע אשר מתחת לרקיע, זהו המרחב שעתיד להיווצר בו המנוע והמטוס והחללית וכל המכניקה של העידן שלנו. התודעה במקור נמצאת במבול של מים, של מידע... כל החומר מסביב מקרין מידע אך עדיין אינו בר שימוש עבורה עד שתזהה את צירופי החוליות שלו, היינו עד שתאסוף מקצת מהחוליות הפזורות בו אל מקום אחד, או אז יש לנו זיהוי של שרשרת מידע תקנית.

את תמונת המונליזה יכלנו לזהות כאשר איחדנו את כל חלקיה וסידרנו אותם ברצף. כך זיהה האדם את הגלגל ואת המנוע ואת מכונת הגילוח. כך בנה האדם את הרעיון ואת התיאוריה וההלכה ואת הסברה והוציא אותם לפועל: הוא אסף את חוליות המידע שמרכיבות אותם אל מקום אחד, חיבר ברצף את חוליות המידע שלהם.

אני השתמשתי ברעיון הגלגל והמנוע בשביל לבאר את התמונה, ומחבר התורה השתמש בדוגמת כדור הארץ כרעיון לכל דבר - איך נוצר הרעיון הזה בתודעה האנושית:

ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל - מקום אחד ותראה היבשה:

כך קלט האדם, הלכה למעשה, את רעיון כדור הארץ: הכל מים, מידע פזור ואין סופי לפניו שהתחיל לזהות אותו כאשר אסף חלק מהמידע הזה אל מקום אחד ויצר "צירוף של חוליות מידע", או אז נגלתה לו היבשה, הוא ראה אותה בעיניו, חש אותה בחושיו, נהנה מהרעיון שזה עתה נגלה לעיניו.

ויהי - כן: זו המקבילה של התמונה המקורית "ויהי אור". כך התהווה "החופן" שסימנה לה התודעה האנושית.

ויקרא אלהים ליבשה ארץ: לדבר העגלגל שזיהה קרא "גלגל" ולסמל הקידמה האנושית שיבוא בעקבותיו קרא "מנוע", וליבשה שהתהוותה בתוך מבול המים קרא ארץ.

ומדוע טרח לקרוא להם בשמות מבלי להשאירם ללא שם? כי כל שרשרת מידע שזיהה את צירוף חוליותיה - היוותה לו קרש קפיצה לשרשרת שתבוא אחריה. מהגלגל קפץ אל המנוע וממנו אל המכונית ומהמכונית אל החללית, לכן היה צריך לתת לכל שרשרת מזוהה - תיקיה ושם או אם תרצה נקודת ציון שיחזור אליה בעתיד ויקפוץ ממנה הלאה... בלעדי הסדר והשמות היה הולך לאיבוד בים המידע שאסף...

ולמקוה המים קרא ימים, וליתר החוליות שעוד לא זיהה את צירופן ונותרו מפוזרות במרחב קרא "ימים": זה המידע הזמין שכבר גודר על ידי ועוד אשוב אליו...

וירא אלהים: כי - טוב. זו המקבילה של התמונה בראשונה: "וירא אלהים את - האור, כי - טוב": בזה הרגע חשה התודעה האנושית את ההנאה שברעיון, שבהמצאה, שבתפיסה, שבתאוריה.

כי - טוב: כי זהו מנוע העשייה: תחושת ההנאה ממנה.

ובכל זאת המשבצת הזו עדיין חסרה... הבנתי בשורות המורחבות לעיל איך התודעה האנושית הגיעה אל הרעיון הגולמי ובנתה את הגלגל, אך עדיין חסר לי המנוע... איך התודעה נסעה מהגלגל אל המנוע ואל המטוס והחללית... כי הרי העוקץ לאו דווקא ברעיון כי - אם בהתפתחותו... מה יכלנו לעשות עם הגלגל לבדו ואפילו עם כל הארץ ומלואה...

ובכן, רעיון מתחיל תמיד בדמיון ולא מסתיים בו כי - אם ממשיך ופורח עימו, דהיינו דמיון האדם מלווה את הרעיון בכל שלבי התפתחותו ואף לאחר שיוצא אל הפועל... אם נחזור אל רעיון הגלגל שלנו, אפשר להגיד שהוגה הרעיון ולאחר שיצר את הגלגל בפועל - הדמיון שלו לא עצר לרגע... הוא ראה מולו גלגל רב שימושי ויעיל... זו התמונה הכללית שהתרוצצה בדמיונו, ואם נתקרב עם זווית הראיה ונגדיל את התמונה הזו - נזהה את העגלה בעלת שני גלגלים הרתומה לחמור... ואם נתקרב עוד יותר עם הזום נזהה את המכונה המכנית הבסיסית שממנה יצאו יתר המכונות. באופן הזה מתפתח הרעיון בתודעה האנושית.

וכאמור אישית בחרתי לי את רעיון הגלגל השימושי עד מאוד לביאור העניין הכללי, אך מחבר התורה בחר את רעיון הארץ, אם תרצה את המצאת "הארץ" - אֶם כל ההמצאות בתודעה האנושית.

ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא: אנחנו באותה התמונה בשלישית ובאותה המקבילה של הפתיח שלה "ויאמר אלהים, יקוו המים... ", אנחנו איפוא באותו האזור הגיאוגרפי של המידע אשר מתחת לרקיע, פשוט היגענו שוב לכאן בשביל למלא את אחת המשבצות החסרות בתמונה הזאת: איך מתפתח הרעיון והסברה והדעה הגולמיים...

אם כן נחזור אל הארץ ונבחין בעזרת מצלמת זום איך התפתחה "ההמצאה" של הארץ בתודעה האנושית.

ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא: זו התמונה הכללית והבסיסית שנוצרה ברגע בריאת הארץ בתודעה האנושית. התודעה זיהתה את הארץ כמקום מקסים ירקרק יפה עם דשא ירוק רב שימושי שעוד יצא ממנו הכל...

אם כן, כאשר אמרה התודעה בתמונה המקורית את אימרתה "יהי אור", היינו כאשר רקעה בערימת המידע את החופן שלה ואמרה "יהי רקיע", או ע"פ התמונה המורחבת האחרונה - כאשר אספה את מקצת החוליות הפזורות אל מקום אחד ואמרה "יקוו המים" וזיהתה עקב זאת את היבשה וקראה לה "ארץ", בו ברגע היא ראתה את הארץ כמקור כל החיים והרעיונות וההמצאות והמחשבות וההערכות... היא זיהתה את המקום הנעים הירוק עם דשא ירקרק רב שימושי שממנו יצמח הכל... ואם מדברים בדשא - אזי שהארץ תדשא ממנו דשא... כך קלטה העדשה את התודעה האנושית בזום הרחוק ביותר.

אך לא הסתפקתי בזום הזה וביקשתי להתקרב עם העדשה טיפה יותר... ומזווית ראיה זו נגלית לעיני התמונה הזאת:

עשב מזריע זרע: הדשא שראיתי אותו למעלה מהמטוס שכיסה כמעט את כל עין הארץ - הוא למעשה סוג אחד מסוגי העשב השונים והמגוונים, וליתר דיוק הוא עשב תרבותי ירוק המאופיין בעלים ארוכים וצרים הגדלים ישר מעל האדמה. מאפייני העשב הזה הוא שאם שותלים עשב מסויים - צומח ממנו אותו סוג העשב ולא רק זאת: נובט מהעשב גם את הגרעין שממנו צומח עוד עשב ועוד... כלומר אפשר לשכפל את העשב הזה כיד המלך באופן שלא ייפסק תהליך נביטת העשב לעולם.

אם כן, התודעה האנושית זיהתה את הארץ - המקום הנעים והירקרק הזה עם עשב מיוחד שאפשר לשכפלו ולהגדילו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק עד אין סוף ללא הגבלת זמן או מקום... כך נקלטה התודעה האנושית מקרוב כאשר זיהתה את הארץ.

וגם בזאת לא הסתפקתי והתקרבתי עם העדשה שלי עוד יותר! כה קרוב התקרבתי וזאת התמונה אשר ראיתי:

עץ פרי עשה פרי למינו: גם "עץ" הוא צמח שמזריע זרע ויודע לשכפל את עצמו ללא סוף, אך המאפיין העיקרי של "עץ" הוא הגזע המרכזי שלו אשר ממנו צומחים ענפים ועלים ופירות...

אשר זרעו - בו: וכאמור הגרעין שלו נמצא בו בתוכו, אין צורך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש... אין צורך לחפור או להתאמץ ולהמציא את הגרעין כל פעם מחדש... ולמרות הגזע והשורשים - זרעי העץ נמצאים בתוך פירותיו אשר צומחים על ענפיו.

על - הארץ: זרעים אלה נמצאים "על הארץ" - לא "מעל הרקיע". ניכנס לעובי הקורה בעוד מספר שורות.

כך זיהתה התודעה האנושית את הארץ - מקום מחייתה, עם עצים חזקים ארוכים בעלי שורשים וגזע איתן שישמרו על המשכיותם ולא יתמוטטו בנקל, בעלי ענפים ופירות טעימים ומהודרים שיתנו את פירותם עד אין גבול... כך נקלטה התודעה האנושית עם הזום הקרוב ביותר כאשר זיהתה את הארץ.

ויהי כן: ואכן כך התהווה "החופן" שסימנה לה התודעה האנושית בכל הקשור לארץ ופירותיה.

וכאן אני מתריס ומתעקש ומבקש לרדת אל מקור הטבע, אל עומק המציאות בהתהוותה: מהו יחס הטבע אל התודעה האנושית? ובעצם כיצד מתהווה הטבע? מהי משמעות המשפט הקצר "ויהי כן" שהמחבר חוזר עליו תדירות?

וכך מתהווה המציאות מול התודעה האנושית, וזה טבע הדברים:

המחבר חוזר לבקשתי אל התודעה האנושית - אל הרגע בו זיהתה את הארץ, ומתאר את התהוות הטבע ביחס אליה - צעד אחר צעד, כל צעד והזום שלו כפי שתואר לעיל.

ותוצא הארץ דשא: זה היה הזום הראשון הכללי של התודעה ברגע פגישתה עם הארץ... היא זיהתה את הארץ כמקום ירקרק מקסים עם דשא רב שימושי שעוד יצמח ממנו הכל...

ותוצא הארץ... וכצפוי היה על המחבר להשתמש בפועל "ותדשא", אולם הוא השתמש בפועל "ותוצא" שמשמעותו להוציא דבר קיים ומוכן מתוך הארון החוצה, היינו מתוך ערימת המידע אל הפועל... אלה הם צירופי חוליות המידע שהיו קיימים ומוכנים ומונחים מעל לרקיע ושעמדנו עליהם ביום השני, וברגע חפינת החופן הראשון מתוך הערימה הכללית - נוצרה הזיקה של התודעה אל החוליות האלו - הגם והקשר הישיר אליהם עודינו מתמהמה, כי התודעה עוד לא יכלה לזהות את הצירוף בו מתחברות החוליות הללו מעל הרקיע, היינו מעל לחופן שיצרה בערימת המידע שנקרא "רקיע".

כך נותרו החוליות הבלתי מזוהות הללו מעל לרקיע, עד הרגע בו זיהתה התודעה את צירופן האנלוגי, או אז:

ותוצא הארץ... החוליות יצאו מהמקום בו מונחים (מעל הרקיע) וירדו אל מקומם המיועד - אל מתחת לרקיע, אל הטבע ואל המציאות, אל מקומה הטבעי של התודעה.

עשב מזריע זרע למינהו: נא לזכור שהמחבר חוזר אל התודעה האנושית - אל הרגע בו זיהתה את הארץ, ומתאר לבקשתי את התהוות הטבע ביחס אליה - כל צעד והזום שלו...

וכך אנו מגיעים אל הזום הראשון, כאשר אני מתקרב עם העדשה שלי אל התודעה ובוחן את רצונה בדשא הירקרק הרב שימושי... או אז אני מגלה למעשה עשב ירוק ושמו דשא, שהמאפיין המובהק שלו הוא הגרעין שנובט ממנו ומאפשר להצמיח עוד ועוד עשב... כלומר התודעה האנושית ראתה את הארץ כמקום נעים וירקרק עם עשב שאפשר לשכפלו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק ללא סוף וללא גבולות...

וכך מתהווה הטבע בצמוד לזווית הראיה של התודעה האנושית:

ותוצא הארץ... עשב מזריע זרע למינהו: התודעה האנושית ביקשה לחפון רק חופן אחד אך הטבע סיפק לה את החופן בתוספת כל המשפחה המנויה עליו. התודעה ביקשה לחפון "עשב מזריע זרע" והטבע הוציא "עשב מזריע זרע למינהו" - היינו החופן המבוקש עם כל משפחתו ושורשיו.

כאן המקום לדרג את אחד המונחים הטכניים של התורה הקשור בעניינינו. במקרה או לא, נתקלתי לפני ימים (במסגרת קריאתי לפסק דין שנוי במחלוקת) באחד המונחים המשפטיים שיש לו דירוג דומה למונח הטכני שלנו. המונח המשפטי עוסק בזיהוי עקבות נעל בזירת פשע, וישנן שלוש דרגות לזיהוי המקצועי:

1.אפשרי. (אפשרי שזו היא עקבת הנעל של הנאשם)

2.אפשרי בהחלט.

3.זה הנעל.

וגם למונח התורני שלנו שלוש דרגות לזיהוי המקצועי שלו בשטח, ואלה הם:

1.שינוי אפסי - (כללי).

2.שינוי למינו (למין שלו).

3.שינוי למינהו (למינים שלו).

נחזור איפוא לזירה שלנו ונבחין בעזרת הדירוג המקצועי - מהו החופן שביקשה התודעה לחפון מערימת המידע, כלומר מה הן חוליות המידע שצירופן זוהה ע"י התודעה, ואילו חוליות מידע עברו בפועל מהרקיע העליון אל התחתון בעקבות החופן הזה.

בתמונה הראשונה הכללית שנוצרה ברגע בריאת הארץ בתודעה האנושית, זוהתה הארץ על ידה כמקום מקסים ירוק עם דשא ירקרק רב שימושי שעוד יצא ממנו הכל... הבה נבחן את התמונה הזו בעזרת הדירוג המקצועי:

התודעה האנושית (החופן שחפנה בפועל):

ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא

הטבע (מציאות הדברים בפועל):

ותוצא הארץ דשא

זהו הדירוג הכללי הראשון שכינתי אותו "אפסי", כלומר לא חל שום שינוי בחוליות המידע שהועברו בפועל מהרקיע העליון אל התחתון עקב החופן של התודעה, חפנה דשא ויצא לה דשא. דשא זה ביטא את התמונה הכללית שהתרוצצה בדמיוננו... זיהינו ארץ יפה וירוקה וכל סימן היכר שמעבר לזאת יכל לחבל בתמונה שזיהינו, לכן גם במציאות לא חל שינוי בתמונה שהתקבלה בפועל - היינו בחוליות המידע שעברו מהרקיע העליון אל התחתון, וכך קיבלנו בפועל ארץ ירוקה עם דשא ירוק. תעיף מבט מחלון מטוס על היבשה ותבחין רק בדשא ירוק, וגם העצים והעשבים למינהם ייכנסו לתמונה הזו כשדה גדול עם דשא ירוק.

נעבור מכאן אל הזום הראשון, כאשר התקרבנו אל התודעה וביקשנו לבחון מקרוב את אותה התמונה, כלומר כאשר ביקשנו לרדת אל מעמקי התודעה ולבחון את התמונה תחת זכוכית מגדלת...

התודעה האנושית (החופן שהשתקף בזום הראשון):

עשב מזריע זרע

הטבע (מציאות הדברים בפועל):

ותוצא הארץ... עשב מזריע זרע למינהו

כאן חל שינוי משמעותי וקפצנו ישירות אל הדירוג השלישי... תמונת החופן מקרוב "עשב מזריע זרע" אך חוליות המידע שיצאו בפועל מהרקיע העליון אל התחתון ביטאו תמונה אחרת הרבה יותר גדולה מהמקורית: "עשב מזריע זרע למינהו" - היינו כל העשבים מכל המינים, כל החוליות הללו יצאו מהעליון וירדו מטה.

התודעה האנושית קלטה עשב יפה וירוק מזריע זרע... כלומר התודעה האנושית זיהתה את הארץ כמקום נעים וירוק עם עשב מיוחד שאפשר לשכפלו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק עד אין סוף ללא הגבלת זמן ומקום... אולם חוליות המידע שיצאו בפועל מהרקיע העליון הביאו איתם במציאות את החופן הזה בתוספת כל המשפחות המנויות עליו. התודעה ביקשה לחפון "עשב מזריע זרע" והטבע הוציא לה מהערימה "עשב מזריע זרע למינהו" - החופן שלה על כל משפחותיו ושורשיהם: את כל משפחות העשבים ביקום, את משפחת הדגנים והקטניות והירקות ועשבי התיבול והדשאים...

גולת הכותרת בדינמיקה הזאת של העברת חוליות המידע מהרקיע העליון אל עולמה המציאותי של התודעה - באה לידי ביטוי כאשר נוברים ברמת המיקרו בתמונה המקורית של התודעה, שמים את התמונה תחת המיקרוסקופ ויורדים אל הפרטים הדקיקים שבה... אם כן הבה נשים את התמונה המעודכנת של העשב תחת מיקרוסקופ אופטי, נבחן את הממצאים ואיזו תמונה תשתקף מהם. וזו התמונה הנגלית לעינינו - וכבר עמדנו עליה לעיל:

התודעה האנושית (התמונה העמוקה ביותר שהשתקפה מהזום האחרון, המראה את פרטי החופן ברמת המיקרו):

עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו - בו על - הארץ.

נעמוד לרגע על פרטי התמונה המיקרוסקופית הזאת ששודרה ממעמקי התודעה ונבחן אותה מקרוב... לגלות שהתודעה האנושית והלכה למעשה לא ביקשה - לא את הדשא הירוק גם לא את העשב עם הגרעין שמשכפל את עצמו, אלא את העץ הגבוה העמיד עם גזע חזק המחובר עם שורשים לאדמה אשר ממנו, מהעץ, צומחים ענפים ועלים ופירות ממינו הוא... וזה רק החלק הראשון של התמונה: עץ פרי עשה פרי למינו.

החלק השני והעיקרי של התמונה מצביע על העץ "אשר זרעו בו", העץ הזה כפי שמשתקף במעמקי התודעה האנושית - לא יפסיק לתת את פירותיו לעולם, הוא עץ שזרעו בו - שמשכפל לעולם את עצמו. ועדיין יש המשך לתמונה...

אשר זרעו - בו... על - הארץ: הזרעים האלה שיבטיחו את שיכפולו והמשכיותו נמצאים לצידו "על הארץ" - לא "מעל הרקיע". אינני צריך לנבור בכל פעם בערימת המידע בשביל לזהות מתוכה את "רצף" הזרעים ולהורידם מעל הרקיע אלי, כי המתכון של הרצף האחראי להמשכיות העץ נמצא כאן תמיד על ידי, "זרעו בו" - תמיד יימצא כאן לידי על - הארץ לא על הרקיע.

עד כאן פרטי התמונה המיקרוסקופית המבטא ברמת המיקרו את החופן שחפנה התודעה האנושית מערימת המידע. החופן הוא "הארץ", והתמונה היא השתקפות החופן הזה בתודעה האנושית. הבה נראה אילו חוליות מידע השתחררו עקב החופן הזה מהרקיע העליון.

הטבע (מציאות הדברים בפועל):

ותוצא הארץ... עץ עשה - פרי אשר זרעו - בו למינהו.

עץ עשה - פרי:

התודעה ראתה את "הפרי" וביקשה לעשות ממנו עץ גדול וחזק ושישכפל את עצמו ויתן את אותו הפרי "עץ פרי עשה פרי למינו", אך מהרקיע העליון השתחרר בעקבות החופן הזה - אב טיפוס של "עץ" שעושה את הפרי, היינו את כל סוגי הפרי "עץ עשה - פרי", אב טיפוס של עץ שעושה את האקליפטוס ואת הדקל ואת עצי ההדר והתפוחים והתפוזים והלימון וארז ואשכוליות...

וכמובן "אשר זרעו - בו" - כל סוג של עץ וזרעו בו, ולכן השתמש המחבר בדירוג הגבוה ביותר:

"למינהו": למינים שלו, כל העצים וזרעם בם.

בעוד התודעה הגיעה בתמונה המיקרוסקופית שלה לדירוג השני בלבד "למינו" כי היא ראתה עץ אחד בלבד: "עץ פרי עשה פרי למינו" - זה העץ היחיד של התודעה.

להזכירכם, גם בזום הראשון כאשר ביקשנו לשים את הדשא תחת זכוכית מגדלת רגילה... גם אז התודעה ראתה את "העשב" שאפשר לשכפלו ולהצמיח ממנו עוד עשב ירוק לאין סוף "עשב מזריע זרע", אך מהרקיע העליון השתחרר בעקבות החופן הזה - אב טיפוס של "עשב" שממנו יוצאים כל העשבים שבעולם: "עשב מזריע זרע למינהו": דהיינו גם את הדגנים ואת הקטניות והירקות ועשבי התיבול והדשאים...

תופעה זו של "נדיבות" הטבע מטילה אור על הדינמיקה הפועלת בין המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע, או במילים אחרות בין התודעה למידע.

אני יכול לחפון מערימת המידע חופן כלשהו, עשב או עץ או גלגל או מכונה או תורה או עיקרון, ובו ברגע אקבל את מה שחפנתי לידי, כי הרי זיהיתי את חוליותיו הרצופות של העשב, הגלגל, התורה, המכונה... אבל בזה לא נגמר הסיפור, כי ברגע שקיבלתי לידי את הגלגל, יצרתי בד בבד את הזיקה לכל צירופי המידע של משפחת הגלגל, אומנם עדיין לא גיליתי את המנוע אבל יש לי זיקה אליו - אל המידע הזה, היד שלי מגרדת... קל לי יותר להגיע אל המנוע מכל אדם אחר בעולם וזה היתרון שלי על כל ישות אחרת בעולם.

הסבירות הזו שאגיע אל המנוע גודלת כאשר אני מודע לקיומה, כלומר כאשר אני מודע לעצם קיום הזיקה שלי למידע נוסף שעוד לא הגעתי אליו... זיקה שבזה הרגע יצרתי - בד בבד עם יצירת הגלגל.

זה היתרון שלי על ממציא הגלגל למשל למרות ויכל להיות חכם ממני: הוא לא ידע על קיום הזיקה כהיא זו, לכן הוא הסתפק בגלגל ונשאר עימו עוד מספר אלפי השנים... אבל אני יודע וסמוך ובטוח שיש המשך לגלגל כי אני מודע לקיום הזיקה כהיא זו והרי יצרתי אותה עם הגלגל האישי שלי, מודע אני לקיומה ולכן היד שלי מגרדת... אינני חושב שאישאר כמוהו עם הגלגל לאלפי השנים.

לדוגמה - המידע הזה של היום השלישי שקראנו ביחד לעיל, מידע זה היה רדום ברקיע העליון משך אלפי השנים למרות והזיקה אליו נולדה עם האדם שהזדמן ראשון לתורה ועיין בה, ויכל להיות אדם גדול ודגול אבל הוא לא היה מודע לקיום הזיקה שיצר כאשר החזיק בספר התורה, לכן הוא נותר עם אותה התורה אלפי השנים למרות וצירופי חוליות המידע של היום השלישי זמינים היו ומונחים לפניו...

אבל לי יש יתרון עליו הגם ויכל להיות חכם ממני, זאת כי אני מודע לקיום "הזיקה" לעוד מידע בתורה, אותה יצרתי במו ידי כאשר קראתי על קיומה ביום השלישי הזה, לכן הסבירות שאגיע "לעוד מידע" ואחשוף אותו בעתיד גדולה היא באלפי מונים מכל אדם אחר בעולם. לכן לאחר היום השלישי אגיע לרביעי ולחמישי ולכל פינה בתורה.

הפסוק האחרון יב של היום השלישי - דיבר על הזיקה הזאת, וזו למעשה ירית הפתיחה של הנושא האדיר המסקרן הזה... הזיקה למידע פותחת לך את שער המידע ונותנת בידך את מפתח השליטה בשער הזה, ביום האחד השלם הזה. יום הרביעי יעסוק רובו ככולו בנושא הזיקה למידע ולא במקרה... כי אינני מבין עדיין איך התודעה שלי יכולה לשלוט במלוא סל המידע דרך הזיקה הזאת. אני זועק לעזרה ויום הרביעי נולד.

ולמרות החיסרון שלי... אני יכול לתת כבר משנה תוכן להמשך הפסוק ולבא אחריו.

וירא אלהים כי - טוב: ובזה הרגע חשה התודעה האנושית את ההנאה שברעיון, שבהמצאה, שבתפיסה, שבתאוריה - ברגע שעמדה על קיום הזיקה להמשכיות הרעיון וההמצאה והתפיסה... זיקה זו תימסר בידי המוטב בלבד, היינו בידי מי שמודע לקיומה.

ויהי - ערב ויהי - בקר, יום שלישי: ובידי מפתחות המידע התלויים על אצבעותי בשאננות... באותו הערב התכוננתי היטב ללילה שיבוא והתבוננתי בערימה המסקרנת האין סופית המונחת לפני... מה אני אקטוף ממנה מחר? איזו שרשרת? זו או זו? והינה הגיע הבוקר בו נפלה החלטתי על השרשרת הזו, ובאותו בוקר מתוק התכוננתי למלאכת הקטיפה בפועל. כך עבר עלי היום - בשלישית.

את מפתחות היום השלישי שם בידי המחבר המסור ואסיר תודה אני לו. ואני מתחיל לבקש את קירבתו, ואני מתחיל להבין את הקבוצה הראשונה שכה ביקשה את קירבתו, ואני מתחיל להבין את הזעטוטות שכה ביקשו להחזיק בשימלת אהובתם ולחבק את רגלה, אני מבין את כל האנשים האלה לעומק, כי גם אני מבקש לתרגל את התכונה האנושית שבי - להודות לאהוב להתקרב... פשוט להושיט את היד ולחבק, אך הוא מסיר ברכות את ידי מעליו ומפציר בי: אתה זקוק למידע שלי - לא לקירבתי, בוא ניפגש ביום הרביעי.