כל אחד נתקל בסיטואציה בה הוא מאשים את עצמו או עומד מול אדם המאשים אותו בדבר מה. איך מתמודדים עם מחשבות אלו? איך מתמודדים מול אדם שמאשים אותך?
מצבים רבים של תחושות אשמה מתרחשים בתוך סיטואציה של דחיה, כשמישהו מנתק איתך קשר, לדוגמא. הדייט שלך לא יוצר קשר ואת חושבת שעשית משהו לא תקין. אמרת לחבר שנפגעת ממנו, הוא מחליט להתנתק ממך ואתה מאשים את עצמך שאמרת את הדברים בצורה לא מספיק רגישה. קולגה בעבודה כועס עליך ואת חושבת שזה בגלל משהו שעשית.
תחושת אשמה יכולה לצוץ גם במצבים שאין לך מידע לגבי המתרחש ואתה משער השערות, משלים מידע וקושר את ההתרחשות השלילית למשהו שאולי אמרת. הבוס מתעצבן על התנהלות של חברה עימה עליכם לקשור קשר עסקי ואתה חושב שאותו אדם התנהל כך בגלל משהו שאמרת. חברה אינה עונה להודעות מספר שעות ואת לא יודעת מה קורה, את משלימה את המידע החסר: "היא בטח פרשה לא נכון את דבריי ונעלבה ממני".
בעצם, תחושת אשמה מרימה ראש כאשר ישנה התרחשות אשר מתפרשת כשלילית מבחינתך, ואתה קושר את ההתרחשות הזו ישירות למשהו שעשית, וחושב שמעשיך הן הסיבה היחידה לכך שזה קרה.
בחורה צעירה אומרת לחברתה כי היא נפגעה ממעשה שבצעה. היא לא יכלה לשוחח באותו הרגע כדי להסביר הכל, וביקשה לשוחח בהמשך. החברה החליטה לנתק אתה את הקשר לחלוטין. אותה בחורה מרגישה אשמה על כך שבגלל שאמרה את הדברים בצורה "לא מספיק רגישה" או מאחר שדחתה את השיחה הארוכה יותר, חברתה ניתקה את הקשר. האם זו האמת? האם יתכן מצב שהייתה אומרת את הדברים לחבר או חברה אחרים והם לא היו מנתקים את הקשר? האם ניתוק הקשר הנו מהלך הכרחי וזו האופציה היחידה להתנהל במצב של אותה חברה? האם הסיבה לניתוק הקשר היא המשוב הלא חיובי שקיבלה החברה או המחשבות שלה על המשוב? וודאי שהמחשבות על המשוב. נכון שאנו שואפים להתנהלות רגישה עד כמה שניתן. אך לצד השני יש אחריות על מעשיו.
אשמה באה גם בעקבות נורמות חברתיות, על פיהן אנו "אמורים" לנהוג בצורה מסוימת. אנשים חשים אשמה על כך שיש להם משקל עודף, על כך שלא עומדים בסטנדרטים של רווח כספי המקובלים בעולמנו, על כך שעושים טעויות לעתים ועוד ועוד. הנורמות החברתיות מושרשות בתוכנו, אנו מאמינים בהן בכל ליבנו, גם אם אין להן בסיס הגיוני ורציונאלי. מדוע אדם בעל משקל עודף צריך להרגיש אשמה על כך? מדוע אנשים, שכל כך רוצים לעסוק בספורט, חשים אשמה על כך שאינם עושים זאת? מדוע אנשים חשים אשמה כשהם לוקחים הפסקה ביום עבודה, או מתקשים לקחת יום חופש מאחר שחושבים שזה לא הולם את "מוסר העבודה הגבוה" הנדרש מהם, או בכך שאינם בזוגיות או אינם הורים לילדים? האם עשו דבר רע, הזיקו למישהו?
בואו ננתח את הסיטואציה הבאה: בחור צעיר לקח על עצמו לשמור על חתול של שכן קרוב מספר ימים עד שיחזור מחו"ל. באחד הימים יצא מהבית, כאשר לא ידע שהחתול ברח החוצה דרך פתח בחלון. בסופו של דבר הוא חזר בערב פצוע. אותו צעיר מרגיש אשם במה שקרה, "אם הייתי שם לב קצת יותר, כל זה לא היה קורה".
במצב זה כדאי לשאול מספר שאלות:
האם אתה דחפת במו ידיך את החתול לצאת מביתו?
האם יכולת לחזות את התוצאות בצורה וודאית או שיכולות להיות תוצאות נוספות להתרחשות?
האם אירוע כלשהו יכול היה להתרחש גם אם לא היית משאיר את החלון פתוח? (בתוך הבית עצמו).
השאלה הכי חשובה: מה הם התנאים לכך שהחתול יצא מהבית וחזר פצוע? בואו נשיב על שאלה זו:
אחד החלונות נשאר מעט פתוח
החתול ראה את החלון פתוח והבין שאפשר לצאת
החתול רצה לצאת
החתול החליט לצאת ואכן יצא
החתול הסתובב בחוץ, ורכב נסע על הכביש.
נהג הרכב לא ראה את החתול בזמן, עקב שטח מת או עקב שלא היה מספיק עירני או עקב שהחתול רץ בפתאומיות לכביש. יתכן שהנהג הגיב בצורה אטית מסיבות שונות אחרות.
נראה שישנם אם ככה לפחות ששה תנאים שהובילו לתוצאה הסופית. יכול לקרות מצב שהחתול לא היה רוצה לצאת מהבית ודבר לא היה קורה. כמובן שזה לא אומר שאין לאותו אדם אחריות כלשהי בתוצאות, אך לא הוא לקח את החתול וגרם לפציעתו. עליו לקחת אחריות על דבר אחד בלבד והוא שמירה על כך שהחלונות סגורים. הוא אין לו שליטה על ההתרחשות כולה. לא כל פעם שחתול יוצא מהבית הוא אכן נפצע, אין משוואה כזו. עם זאת, כל חתול שיוצא מהבית וחוצה את הכביש לפני שמכונית מגיעה מבלי שהספיק לברוח או הרכב הספיק לסטות או לעצור, ייפצע. יש מספר תנאים על מנת שהתרחשות כזו תקרה ולא השארת חלון פתוח בלבד.
דוגמא נוספת:
הורים שחתמו לבנם היחיד, לבקשתו, להצטרף לשירות סדיר ביחידה קרבית. בנם נקלע לתקרית ירי ונהרג. הם מאשימים עצמם בכך שמאחר שאפשרו לו לשרת ביחידה הקרבית הוא נהרג.
כדאי לשאול את השאלות הבאות:
האם יתכן מצב שהיו חותמים על גיוס לשירות קרבי ובמצב זה הבן היה בכל זאת נשאר חי? האם יש מצבים כאלה שחותמים והתוצאה היא בכלל הפוכה?
שאלה שנייה - על מה יש להם שליטה? האם על רצונו של הבן להתגייס לקרבי, האם על התעקשותו להתגייס לקרבי, האם הם אלו שביקשו מאותו מחבל להיתקל בבנם ולהרגו?
האם היה יכול לקרות דבר מה לבנם גם במידה ולא היה מתגייס? נאמר היה נקלע לתאונת דרכים?
יש מדינות בעולם שבהן ההורים אינם צריכים לחתום ולאשר לבן יחיד להתגייס לשירות צבאי, או במקרה והיו להם ילדים נוספים והוא היה מתגייס, האם עדיין היו מאשימים את עצמם במותו?
במידה והיו יודעים שזה מה שהולך לקרות, האם היו מאפשרים זאת? וודאי שלא.
בסיטואציות שונות בהן אתה נתקל מומלץ לשאול את עצמך שאלות מעין אלו על מנת להבין איפה מתחילה ואיפה מסתיימת האחריות שלך להתרחשות. זאת לפני שאתה רץ להאשים את עצמך, או אף אחרים, בדבר מה שקרה. לבסוף, כדאי להבין כי רגש האשמה אינו רגש רע, הכל תלוי במינונים ובסיטואציה. האם אתה אכן אשם, לגמרי אשם, רק אתה אחראי למה שקרה? אל לנו לשכוח כי רגש האשמה הוא חלק מהמצפן האנושי שלנו. הוא בעצם הסימן לאנושיות שלנו ומעיד בין היתר, על רצון שלנו להטיב עם הסביבה שלנו ולקחת אחריות על מעשינו.
מצבים רבים של תחושות אשמה מתרחשים בתוך סיטואציה של דחיה, כשמישהו מנתק איתך קשר, לדוגמא. הדייט שלך לא יוצר קשר ואת חושבת שעשית משהו לא תקין. אמרת לחבר שנפגעת ממנו, הוא מחליט להתנתק ממך ואתה מאשים את עצמך שאמרת את הדברים בצורה לא מספיק רגישה. קולגה בעבודה כועס עליך ואת חושבת שזה בגלל משהו שעשית.
תחושת אשמה יכולה לצוץ גם במצבים שאין לך מידע לגבי המתרחש ואתה משער השערות, משלים מידע וקושר את ההתרחשות השלילית למשהו שאולי אמרת. הבוס מתעצבן על התנהלות של חברה עימה עליכם לקשור קשר עסקי ואתה חושב שאותו אדם התנהל כך בגלל משהו שאמרת. חברה אינה עונה להודעות מספר שעות ואת לא יודעת מה קורה, את משלימה את המידע החסר: "היא בטח פרשה לא נכון את דבריי ונעלבה ממני".
בעצם, תחושת אשמה מרימה ראש כאשר ישנה התרחשות אשר מתפרשת כשלילית מבחינתך, ואתה קושר את ההתרחשות הזו ישירות למשהו שעשית, וחושב שמעשיך הן הסיבה היחידה לכך שזה קרה.
בחורה צעירה אומרת לחברתה כי היא נפגעה ממעשה שבצעה. היא לא יכלה לשוחח באותו הרגע כדי להסביר הכל, וביקשה לשוחח בהמשך. החברה החליטה לנתק אתה את הקשר לחלוטין. אותה בחורה מרגישה אשמה על כך שבגלל שאמרה את הדברים בצורה "לא מספיק רגישה" או מאחר שדחתה את השיחה הארוכה יותר, חברתה ניתקה את הקשר. האם זו האמת? האם יתכן מצב שהייתה אומרת את הדברים לחבר או חברה אחרים והם לא היו מנתקים את הקשר? האם ניתוק הקשר הנו מהלך הכרחי וזו האופציה היחידה להתנהל במצב של אותה חברה? האם הסיבה לניתוק הקשר היא המשוב הלא חיובי שקיבלה החברה או המחשבות שלה על המשוב? וודאי שהמחשבות על המשוב. נכון שאנו שואפים להתנהלות רגישה עד כמה שניתן. אך לצד השני יש אחריות על מעשיו.
אשמה באה גם בעקבות נורמות חברתיות, על פיהן אנו "אמורים" לנהוג בצורה מסוימת. אנשים חשים אשמה על כך שיש להם משקל עודף, על כך שלא עומדים בסטנדרטים של רווח כספי המקובלים בעולמנו, על כך שעושים טעויות לעתים ועוד ועוד. הנורמות החברתיות מושרשות בתוכנו, אנו מאמינים בהן בכל ליבנו, גם אם אין להן בסיס הגיוני ורציונאלי. מדוע אדם בעל משקל עודף צריך להרגיש אשמה על כך? מדוע אנשים, שכל כך רוצים לעסוק בספורט, חשים אשמה על כך שאינם עושים זאת? מדוע אנשים חשים אשמה כשהם לוקחים הפסקה ביום עבודה, או מתקשים לקחת יום חופש מאחר שחושבים שזה לא הולם את "מוסר העבודה הגבוה" הנדרש מהם, או בכך שאינם בזוגיות או אינם הורים לילדים? האם עשו דבר רע, הזיקו למישהו?
בואו ננתח את הסיטואציה הבאה: בחור צעיר לקח על עצמו לשמור על חתול של שכן קרוב מספר ימים עד שיחזור מחו"ל. באחד הימים יצא מהבית, כאשר לא ידע שהחתול ברח החוצה דרך פתח בחלון. בסופו של דבר הוא חזר בערב פצוע. אותו צעיר מרגיש אשם במה שקרה, "אם הייתי שם לב קצת יותר, כל זה לא היה קורה".
במצב זה כדאי לשאול מספר שאלות:
האם אתה דחפת במו ידיך את החתול לצאת מביתו?
האם יכולת לחזות את התוצאות בצורה וודאית או שיכולות להיות תוצאות נוספות להתרחשות?
האם אירוע כלשהו יכול היה להתרחש גם אם לא היית משאיר את החלון פתוח? (בתוך הבית עצמו).
השאלה הכי חשובה: מה הם התנאים לכך שהחתול יצא מהבית וחזר פצוע? בואו נשיב על שאלה זו:
אחד החלונות נשאר מעט פתוח
החתול ראה את החלון פתוח והבין שאפשר לצאת
החתול רצה לצאת
החתול החליט לצאת ואכן יצא
החתול הסתובב בחוץ, ורכב נסע על הכביש.
נהג הרכב לא ראה את החתול בזמן, עקב שטח מת או עקב שלא היה מספיק עירני או עקב שהחתול רץ בפתאומיות לכביש. יתכן שהנהג הגיב בצורה אטית מסיבות שונות אחרות.
נראה שישנם אם ככה לפחות ששה תנאים שהובילו לתוצאה הסופית. יכול לקרות מצב שהחתול לא היה רוצה לצאת מהבית ודבר לא היה קורה. כמובן שזה לא אומר שאין לאותו אדם אחריות כלשהי בתוצאות, אך לא הוא לקח את החתול וגרם לפציעתו. עליו לקחת אחריות על דבר אחד בלבד והוא שמירה על כך שהחלונות סגורים. הוא אין לו שליטה על ההתרחשות כולה. לא כל פעם שחתול יוצא מהבית הוא אכן נפצע, אין משוואה כזו. עם זאת, כל חתול שיוצא מהבית וחוצה את הכביש לפני שמכונית מגיעה מבלי שהספיק לברוח או הרכב הספיק לסטות או לעצור, ייפצע. יש מספר תנאים על מנת שהתרחשות כזו תקרה ולא השארת חלון פתוח בלבד.
דוגמא נוספת:
הורים שחתמו לבנם היחיד, לבקשתו, להצטרף לשירות סדיר ביחידה קרבית. בנם נקלע לתקרית ירי ונהרג. הם מאשימים עצמם בכך שמאחר שאפשרו לו לשרת ביחידה הקרבית הוא נהרג.
כדאי לשאול את השאלות הבאות:
האם יתכן מצב שהיו חותמים על גיוס לשירות קרבי ובמצב זה הבן היה בכל זאת נשאר חי? האם יש מצבים כאלה שחותמים והתוצאה היא בכלל הפוכה?
שאלה שנייה - על מה יש להם שליטה? האם על רצונו של הבן להתגייס לקרבי, האם על התעקשותו להתגייס לקרבי, האם הם אלו שביקשו מאותו מחבל להיתקל בבנם ולהרגו?
האם היה יכול לקרות דבר מה לבנם גם במידה ולא היה מתגייס? נאמר היה נקלע לתאונת דרכים?
יש מדינות בעולם שבהן ההורים אינם צריכים לחתום ולאשר לבן יחיד להתגייס לשירות צבאי, או במקרה והיו להם ילדים נוספים והוא היה מתגייס, האם עדיין היו מאשימים את עצמם במותו?
במידה והיו יודעים שזה מה שהולך לקרות, האם היו מאפשרים זאת? וודאי שלא.
בסיטואציות שונות בהן אתה נתקל מומלץ לשאול את עצמך שאלות מעין אלו על מנת להבין איפה מתחילה ואיפה מסתיימת האחריות שלך להתרחשות. זאת לפני שאתה רץ להאשים את עצמך, או אף אחרים, בדבר מה שקרה. לבסוף, כדאי להבין כי רגש האשמה אינו רגש רע, הכל תלוי במינונים ובסיטואציה. האם אתה אכן אשם, לגמרי אשם, רק אתה אחראי למה שקרה? אל לנו לשכוח כי רגש האשמה הוא חלק מהמצפן האנושי שלנו. הוא בעצם הסימן לאנושיות שלנו ומעיד בין היתר, על רצון שלנו להטיב עם הסביבה שלנו ולקחת אחריות על מעשינו.
050-3331-331