אני מעביר ביקורת על התנהגותם של קבוצת אנשים שמובילה אותי משום מה להנחה שטוענת שיש להן משהו נגדי אבל הן מסתירות את זה ממני וממשיכות להתנהג איתי כרגיל אבל נזהרות מולי.
פירוש: לי יש משהו נגדן ואני מסתיר את זה מהן ומנסה לשדר עסקים כרגיל אבל כמובן שעל ראש הגנב "בוער הכובע". (מה שאני מניח שהן עושות, זה מה שאני עושה בעצמי, כי אחרת לא הייתי מסוגל להבחין במה שהן עושות)
מה יש לי נגד חן וג'ני?
מה שיש לי נגד חן זה שהיא בסדר איתי כשה ג'ני נעדרת, אבל מתי שג'ני בסביבה, אז היא מעמידה פנים שהיא מתעלמת ממני.
מסקנה: אם חן כן מתייחסת אלי טוב בלי ג'ני לידה, אז ההנחה היא שהיא רוצה להתייחס אלי טוב גם מתי שג'ני כן לידה, אבל היא פשוט מפחדת מתרחיש כלשהו שהיא מניחה שיקרה שבגללו היא תבקר את עצמה לשלילה.
מסקנה: אם אני מודע לעובדה שמעשיה של חן הם תוצאה של הגנה עצמית מפניה, שתלויים בתגובותיה של ג'ני, אז אני מודע לעובדה שמעשיה של חן מולי הם על רקע "עסקי" כמו שאומרים.
שאלה: למה זה מפריע לי שחן מפחדת מתגובה של ג'ני?
תשובה: בגלל שאני מפחד מתגובה של ג'ני, ומבקר את זה לשלילה. (ולכן אני מבקר לשלילה גם את חן על אותו הדבר בדיוק וגם מפגין את אותה ההתנהגות כלפי חן ורק עכשיו פיתחתי מודעות לזה בכלל)
תיקון: גם אני וגם חן מפחדים מתגובה שלנו עקב התגובה של ג'ני.
מסקנה: גם אני וגם חן נושאים בתוכנו דעה כלשהי על עצמנו ששתינו מבקרים בנו לשלילה ולכן גם באחרים.
אז יש פה בעצם 2 סוגיות
דבר ראשון אני מבקר לשלילה בן אדם שמחפש להימנע מעימות אפשרי, ולדעתי הוא כביכול "צבוע" מכיוון שהוא מרגיש וגם חושב דבר אחד, אבל מתכחש לזה עקב הפחד מהתגובה של עצמו, ולכן נאלץ להציג את ההפך.
הנחה: יש דבר כזה בן אדם "צבוע".
הנחה: בן אדם "צבוע" זה רע.
ביאור: נניח שאכן יש דבר כזה בן אדם צבוע, ונניח שלהיות בן אדם צבוע זה אכן רע. אבל זו לא באמת הבעיה האמתית, מכיוון שאני גם מניח שיש דבר כזה זונה ושגם להיות זונה זה רע, וזה מכיוון שאם אני הייתי מניח שאני זונה במלוא מובן המילה, אז אני הייתי מעביר עלי ביקורת שלילית, (שזה מעצמו שקר שמומלץ לעבוד עליו) אבל מכיוון שאני יודע בודאות מוחלטת שאני לא זונה, אז זה גם לא מעניין אותי מי זונה, גם אם אני כן מבקר זונה לשלילה, ולכן אין לי שום דבר נגד זונה.. ז"א שאם תופיע מולי זונה, אז אני יותר אחשוב בכיוון שאני רוצה לזיין אותה מאשר בכיוון של לבקר אותה לשלילה, מכיוון שאני מניח שאם יש זונה, ויש לי כסף לשלם לה, אז אני דווקא הולך להרוויח מזה שהיא בחרה להיות זונה, כי אני האנה מהזיון. ז"א מבחינתי האם זונה היא רעה, או טובה זה כלל לא משנה לי, גם אם אני חושב שלהיות זונה זה רע, אני לא מבקר לשלילה אנשים, כל עוד אני מניח שאני יכול להרוויח תועלת מאנשים. (שזה בדיוק המשמעות של להיות צבוע)
אז יהיה חכם קודם כל להבין מה ההגדרה של בן אדם צבוע בכלל לפני שנמשיך.
ההגדרה של בן אדם צבוע: בן אדם צבוע זה בן אדם שכן מבקר לשלילה אנשים אחרים, כל עוד הוא מניח שאין לו תועלת מהאנשים האלה, אבל ברגע שבן אדם שאני קורא לו צבוע כן מניח שיש לו תועלת מהאדם שהוא מבקר לשלילה, אז הוא שם את הביקורת השלילית שלו בצד, על מנת להרוויח את התועלת שהוא מוצא בבן אדם שהוא מבקר לשלילה. (כי בן אדם לעולמים מחויב לעשות את מה שהוא חושב שיעשה לו יותר טוב מאשר רע)
מסקנה: אנשים ביקורתיים שמים את הביקורת השלילית שלהם בצד, כל עוד הם מניחים שהתועלת מזה עולה על העלות של זה. (כל עוד הם חושבים שזה יעשה להם יותר טוב מאשר רע) שזה העיקרון שעל פיו עובד המוח של האדם בשורש של המחשבות שלו.
מסקנה: כל עוד התועלת ממני עבור בן אדם שמבקר אותי לשלילה עולה על העלות ממני, הוא יתעלם מהביקורת שהוא מעביר עלי.
מסקנה: יתכנו מצבים רבים שבהם אנשים מבקרים אותי לשלילה ממילא, אבל אני כלל לא מבחין בזה מכיוון שהם מפסיקים לבקר אותי עקב התועלת שהם מוצאים בי, וברגע שבו הם יניחו שאין להם ממני תועלת יותר, אז הם יתחילו לבקר אותי, ורק אז אני אתחיל לשים לב לביקורת השלילית שהם העבירו עלי ממילא במשך כל הזמן.
מסקנה: אם בן אדם מתנהג כלפיי בהפכפכות, אז זו הוכחה לכך שהאדם הזה מניח שיש לו אינטרס כלשהו ממני.
הרי איך אני יכול לדעת למי אין שום אינטרס ממני? מי שמתנהג איתי כל הזמן באותה הדרך, אז הגיוני להניח שיש לו דעה עלי שהיא קבועה. ז"א שאו שהוא מבקר אותי לחיוב ולכן הוא שואף להתקרב אלי או שהוא מבקר אותי לשלילה ולכן הוא שואף להתרחק ממני וזהו. אבל אם אני מבחין בבן אדם שפעם הוא ככה ופעם הוא ככה אז הרי שהדעות שלו עלי נשארות אותן דעות ומה שמשתנה זו רק ההנחה שלו שיש לו ממני תועלת כלשהי וזה מה שגורם לו להתעלם מהביקורת השלילית שהוא מעביר עלי באופן זמני עד לרגע שבו הוא יניח את ההפך וזה שאין לו תועלת ממני.
אז איך אפשר לבדוק מה הבן אדם באמת חושב עלי? / איך אפשר לבדוק האם הבן אדם אמתי איתי?
אם אני אהנדס סיטואציה שבה אני אגרום לבן אדם להניח בודאות שהוא לא הולך לקבל ממני שום דבר, והוא מכיל את זה, אז הוא באמת מבקר אותי לחיוב, אבל אם ברגע שבו אני מוביל בן אדם לתובנה שהוא לא הולך להרוויח ממני כלום, והוא משנה את ההתנהגות שלו כלפי, אז ממילא זה מעיד על כך שהוא רצה ממני משהו מלכתחילה.
דרך חלופית ומהירה הרבה יותר
אם הבן אדם נמנע מלהביע בפניי את חוסר שביעות הרצון שלו ממני, אז זה מעיד על כך שהוא מניח שיש לו תועלת כלשהי מזה. גם אם התועלת שלו מזה היא להימנע להיפגע עקב ביקורת שאני עלול להעביר עליו.
מסקנה: בן אדם יהיה פתוח וכנה איתי לגמרי במידה והוא באמת מבקר אותי לחיוב / לשלילה, ואין לו שום אינטרס ממני, הוא ידבר איתי בפתיחות ויביע את עצמו לרוכבו ולעומקו.
אז יש פה מסקנה הרבה יותר עמוקה והיא שאם אני אהפוך לבן אדם אמיתי לגמרי, אבל תוך כדי אם אני אמשיך לבקר אנשים אחרים על כך שהם צבועים, אז דבר ראשון זו הוכחה לכך שאני עדיין לא אמיתי לגמרי בעצמי מכיוון שאני מייחס חשיבות לכך שהם צבועים. זה דבר ראשון. כי גם אם אני כן מניח שהם צבועים אז אני לא אמצא משמעות להתעסק בשיפוט של התופעה הזאת וזה מכיוון שהתופעה הזאת לא יכולה לפגוע בי בשום דרך.
ודבר שני גם אם מבחינה תאורטית אני אהיה אמיתי וכן אשפוט אחרים על זה שהם צבועים, אז אני אשפוט 80% מהאנשים מכיוון שרוב האנשים הם לא אמיתיים מכיוון שהם לא מבינים את האמת על המציאות. ולכן ממילא להעביר ביקורת על אנשים צבועים זה "לירות לעצמי ברגל", וזה צבוע לבקר אנשים על כך שהם מחפשים תועלות מכיוון שהמוח של האדם מתוכנת לחפש תועלות, והמשמעות הנסתרת מאחורי כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת היא להגיע לשלמות עצמית שזה אותו דבר כמו להגיד שהכוונה הנסתרת מאחורי כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת היא להבין את האמת על המציאות ולכן המסקנה המוחלטת היא שהאדם מסוגל להיות לגמרי אמיתי אך ורק אם הוא מבין את האמת על המציאות לרוכבה ולעומקה, שזו האמת על עצמו בעצם. ולבקר בן אדם על זה שהוא מחפש תועלות מכל סוג זה כמו לבקר בן אדם על זה שהוא מחפש להבין את האמת על המציאות / לאהוב את עצמו בשלמות. ולכן אין ולא יכולה להיות שום הצדקה להאשים / להעביר ביקורת על בן אדם על כך שהוא כביכול צבוע כי בן אדם הוא לא צבוע אף פעם, האדם ממילא אמיתי מכיוון שהוא בעצמו לא מודע לכך שהוא צבוע בדיוק כמו שאני הייתי צריך להתאמץ על מנת להבחין בצביעות שלי על מנת להשלים איתה. אני גם צבוע בכל רגע ורגע עד שהגעתי לשלמות עצמית.
ועד שאני לא אבין את האמת המוחלטת על כלל האנשים לפחות אז אני עדיין נחשב "לצבוע" ממילא.
ולכן כולם צבועים ממילא, וכולם גם לא צבועים ממילא מכיוון שכולם מחפשים את אותו הדבר והוא שלמות עצמית והם פשוט מחפשים איך להגיע לזה ולא יודעים איך.
מסקנה: הבעיה האמתית היא לא באנשים צבועים, אלה בזה שאני עלול להיפגע מכך שאנשים אחרים הם צבועים. והחשש האמיתי שלי מאנשים צבועים טמון בכך, שאני נפגע בעצמי מכך שאני צבוע ולכן אני מניח שאני אפגע גם מהם. אז אני פוחד בעצם להיפגע מהצביעות שלי. ואם רק אני אפסיק לבקר את עצמי לשלילה על כך שאני בעצמי צבוע מתוך הפנמה שאני לא צבוע אלה אני פשוט מחפש להרגיש שלם עם עצמי, אז אני אפסיק גם לשפוט אנשים אחרים על כך שהם צבועים ואז המילה הזאת ממילא מאבדת משמעות ואין שום אפשרות להתעסק בה בכלל ולכן אני עושה אך ורק את מה שאני רוצה מתוך קבלה עצמית.
וביום שבו אני אשלים עם עצמי לחלוטין אז אני אאבד את האפשרות להיפגע מאנשים ולכן אני אפסיק לפחד מאנשים לצמיתות ולכן אני גם לא אשפוט אותם בכלל בדיוק כמו שאני לא אשפוט את עצמי בכלל.
ולכן אני בכלל לא אמצא את עצמי מתעסק במי בוחר לעשות מה ואיך מישהו בוחר להתנהג, אלה אני פשוט אתנהג כמו שאני רוצה ואם למישהו תהיה בעיה עם מה שאני עושה אז אני אוטומטית אניח שיש לו בעיה עם עצמו ושזה לא אומר עלי שום דבר ולכן אני אוכל להסביר את עצמי בפניו בפתיחות מוחלטת.
וברגע שאני אסביר את עצמי בפני אנשים בפתיחות מוחלטת אז הם יבינו אותי ובכך הם יבינו את עצמם יותר טוב ומכיוון שהם יבינו את עצמם יותר טוב אז הם יאהבו את עצמם יותר ולכן גם אותי ולכן כולנו נאהב את עצמו יותר ונתקדם לעבר שלמות משותפת.
מסקנה: בן אדם אמיתי, מאלץ אנשים אחרים להיות אמתיים, ולכן הם אוהבים את האדם האמיתי. הם אוהבים את האדם אמיתי מכיוון שבגללו הם אוהבים את עצמם יותר.
זה גם מסביר את התופעה שאומרים שהכי חשוב זה פתיחות ותקשורת מכיוון שאם שני אנשים הם פתוחים לגמרי אחד עם השני אז הם אוטומטית אוהבים אחד את השני יותר ולכן הם אוהבים אחד את השני יותר ואם הם אוהבים אחד את השני יותר אז אין שום סיכוי בעולם שהם ישנאו אחד את השני. זה פשוט בלתי אפשרי. אם אני אהיה פתוח לגמרי עם אנשים לגבי הכל כולל הכל כולל הפחדים כולל החששות שלי כולל כל דבר אז אני בעצם בולם בפניהם את האפשרות לבקר אותי לשלילה מכיוון שהרגש שהפתיחות מעוררת בהם הוא רגש של אהבה עצמית ולכן הם נאלצים לבוא לקראתי. וגם אם האדם מסרב להיות פתוח איתי בחזרה אז עדיין כל עוד אני אמיתי אז אני גם לא מצפה מהאדם השני להיפתח אלי לגמרי כי אני מקבל גם את זה שהוא נשאר סגור בפניי. ז"א שהכי חשוב זה שאני אהיה ואשאר אמיתי לחלוטין והכל יהיה בסדר כך או כך.
מסקנה: כשה אני פתוח עם עצמי לגמרי, אז אני בולם בפניי את האפשרות לבקר אותי לשלילה, כי הרגש שאני מעורר בעצמי הוא רגש של אהבה עצמית. וגם להפך אם אני משקר לעצמי ומסתיר מעצמי דברים אז אני מרגיש טינה לעצמי וחשדנות וכל המשתמע מכך. ואם אני סגור בפני בן אדם אז אני בולם בפניו את האפשרות להיות פתוח איתי ואני בעצם מאלץ אותו להיות סגור בפניי גם.
מסקנה: כל דבר אפשרי שבו אני מאשים בו בן אדם אחר אני בעצמי צריך להפסיק לעשות לעצמי בעצמי.
מסקנה: כל דבר שבו אני מאשים אדם אחר, אני מאשים בו את עצמי בעצם.
מסקנה: בכל פעם שהאדם מנסה אז זה מבטל את האמיתיות שלו, ובכל פעם שהאדם פשוט עושה אז הוא אמיתי באמת. ולכן אין טעם לנסות להיות אמיתי כי לנסות להיות אמיתי זה כבר לא אמיתי.
להיות אמיתי זה בא בטבעיות לבן אדם שהגיע לחיבור הזה עם עצמו מבפנים ואז הוא ממילא אמיתי וגם לא יכול להיות אחרת.
עצם הרעיון שבן אדם מנסה להיות אמיתי תמנע ממנו להיות אמיתי לצמיתות ולא משנה כמה הוא ינסה כי ההנחת יסוד שצריכה להיות לאדם כתנאי מקדים לכך שהוא ינסה להיות אמיתי היא שהוא לא אמיתי כרגע. ולכן כל עוד הבן אדם מנסה להיות אמיתי אז הוא לא ירגיש אמיתי ממילא גם אם הוא יגיד את כל האמת.
מסקנה: מה שמשנה זו הכוונה של האדם ולא המעשה עצמו של האדם. כי גם אם האדם עושה את כל הדברים הנכונים בדיוק מוחלט, הוא לא ירגיש את זה ואז בגלל שהוא לא מרגיש את זה אז אין בו בעצם את הרגש מאחורי המעשה, ויהיה לו את הרגש שהוא עדיין לא אמיתי גם אם הוא אמתי והוא עלול להאמין בטעות בזה שהוא שוב משקר לעצמו. ולכן אסור לנסות להיות אמיתי. ואסור לנסות לעשות כלום. צריך פשוט להיות.
כל דבר שאני מנסה, אני יוצא מנק' הנחה שהוא חסר לי ולכן אני ארגיש תלוי בכל דבר שאני מנסה להשיג.
אז בכל פעם שאני מחליט שאני מנסה משהו אז אני מאלץ את עצמי להרגיש את ההפך מזה.
אז בכל פעם שאני אנסה לאלץ משהו, אז אני אאלץ את עצמי להרגיש שהוא חסר לי.
והדרך לצאת מזה היא לא לאלץ שום דבר ופשוט לזרום עם כל מה שקורה.
וגם אם יש לי אמונה שטוענת שכישלון זה רע, אז בכל פעם שבה אני אנסה להוכיח לעצמי שאני מצליחן, אני מאלץ הנחת יסוד שטוענת שאני כישלון ואז גם אם אני משיג הצלחה אני עדיין מרגיש כמו כישלון.
ז"א שכל עוד אני יוצא מנק' הנחה שלהיות כישלון זה רע, אני מאלץ את עצמי לברוח מהנחת היסוד שטוענת שאני כישלון ואז אני מנסה להשיג הצלחה וגם אם אני משיג אותה אז אני עדיין מרגיש שאני כישלון ויוצא שאני רודף אחרי צל שבורח ממני כי למה השגתי את ההצלחה אם אני ממילא לא מסוגל ליהנות ממנה???
ז"א שאין שום טעם לנסות לשנות אמונות בסיס כי זה שווה ערך ללעבור מצד אחד לצד השני והאגו עדיין נשאר והסבל עדיין נשאר. אז בן אדם ירגיש יותר גאווה אם הוא ישנה את כל האמונות בסיס השליליות שלו לחיוביות אבל כל עוד הוא מבקר אחרים על זה שהם ההפך ממנו אז ממילא הוא מעורר בעצמו רגש שלילי.
שאלה: אם כל אמונות הבסיס של האדם על עצמו הן חיוביות, האם הוא ירגיש צורך לבקר לשלילה אנשים שהוא חושב שהם ההפך ממנו?
תשובה: תלוי. למה?
כי יש הבדל בין הבחנה, לבין ביקורת.
הבחנה זה להבדיל בין יש לאין / וגם להבדיל בין טוב / לרע.
ביקורת זה לאלץ את דעתך על מה מבין היש, והאין, והטוב והרע, הוא טוב, או רע.
מסקנה: להיות בעל הבחנה זה בסדר, לקבוע מה טוב, ומה רע ע"פ דעתך האישית, זה לא בסדר, ולא שזה מעצמו לא בסדר, כי לקבוע שזה לא בסדר זה שוב להעביר ביקורת על הטוב והרע, אלה זה מה שגורם להתנגדות, והתנגדות מעוררת רגש שלילי באדם.
ז"א יש 3 תופעות מחשבתיות טבעיות, והאחרונה מסבכת את שתי האחרות, וגורמת לכל הסבל של האדם בחיים.
1.הבחנה - בין יש, לבין אין.
2.הבחנה - בין טוב, לבין רע.
3.קביעה - מי מבין השניים הוא הטוב, ומי מבין השניים הוא רע.
ז"א בן אדם יכול להבחין מה נחשב טוב, ומה נחשב רע, ולקבל את זה, אבל לקחת בחשבון מבחינתו, ששתיהם אחד, כי אחרת הוא נוהג בגאוותנות, מכיוון שעל מנת להחליט שהטוב הוא טוב, והרע הוא רע, או להפך, האדם צריך להניח בתור תנאי מקדים לכך שהוא אלוהים.
פירוש: לי יש משהו נגדן ואני מסתיר את זה מהן ומנסה לשדר עסקים כרגיל אבל כמובן שעל ראש הגנב "בוער הכובע". (מה שאני מניח שהן עושות, זה מה שאני עושה בעצמי, כי אחרת לא הייתי מסוגל להבחין במה שהן עושות)
מה יש לי נגד חן וג'ני?
מה שיש לי נגד חן זה שהיא בסדר איתי כשה ג'ני נעדרת, אבל מתי שג'ני בסביבה, אז היא מעמידה פנים שהיא מתעלמת ממני.
מסקנה: אם חן כן מתייחסת אלי טוב בלי ג'ני לידה, אז ההנחה היא שהיא רוצה להתייחס אלי טוב גם מתי שג'ני כן לידה, אבל היא פשוט מפחדת מתרחיש כלשהו שהיא מניחה שיקרה שבגללו היא תבקר את עצמה לשלילה.
מסקנה: אם אני מודע לעובדה שמעשיה של חן הם תוצאה של הגנה עצמית מפניה, שתלויים בתגובותיה של ג'ני, אז אני מודע לעובדה שמעשיה של חן מולי הם על רקע "עסקי" כמו שאומרים.
שאלה: למה זה מפריע לי שחן מפחדת מתגובה של ג'ני?
תשובה: בגלל שאני מפחד מתגובה של ג'ני, ומבקר את זה לשלילה. (ולכן אני מבקר לשלילה גם את חן על אותו הדבר בדיוק וגם מפגין את אותה ההתנהגות כלפי חן ורק עכשיו פיתחתי מודעות לזה בכלל)
תיקון: גם אני וגם חן מפחדים מתגובה שלנו עקב התגובה של ג'ני.
מסקנה: גם אני וגם חן נושאים בתוכנו דעה כלשהי על עצמנו ששתינו מבקרים בנו לשלילה ולכן גם באחרים.
אז יש פה בעצם 2 סוגיות
דבר ראשון אני מבקר לשלילה בן אדם שמחפש להימנע מעימות אפשרי, ולדעתי הוא כביכול "צבוע" מכיוון שהוא מרגיש וגם חושב דבר אחד, אבל מתכחש לזה עקב הפחד מהתגובה של עצמו, ולכן נאלץ להציג את ההפך.
הנחה: יש דבר כזה בן אדם "צבוע".
הנחה: בן אדם "צבוע" זה רע.
ביאור: נניח שאכן יש דבר כזה בן אדם צבוע, ונניח שלהיות בן אדם צבוע זה אכן רע. אבל זו לא באמת הבעיה האמתית, מכיוון שאני גם מניח שיש דבר כזה זונה ושגם להיות זונה זה רע, וזה מכיוון שאם אני הייתי מניח שאני זונה במלוא מובן המילה, אז אני הייתי מעביר עלי ביקורת שלילית, (שזה מעצמו שקר שמומלץ לעבוד עליו) אבל מכיוון שאני יודע בודאות מוחלטת שאני לא זונה, אז זה גם לא מעניין אותי מי זונה, גם אם אני כן מבקר זונה לשלילה, ולכן אין לי שום דבר נגד זונה.. ז"א שאם תופיע מולי זונה, אז אני יותר אחשוב בכיוון שאני רוצה לזיין אותה מאשר בכיוון של לבקר אותה לשלילה, מכיוון שאני מניח שאם יש זונה, ויש לי כסף לשלם לה, אז אני דווקא הולך להרוויח מזה שהיא בחרה להיות זונה, כי אני האנה מהזיון. ז"א מבחינתי האם זונה היא רעה, או טובה זה כלל לא משנה לי, גם אם אני חושב שלהיות זונה זה רע, אני לא מבקר לשלילה אנשים, כל עוד אני מניח שאני יכול להרוויח תועלת מאנשים. (שזה בדיוק המשמעות של להיות צבוע)
אז יהיה חכם קודם כל להבין מה ההגדרה של בן אדם צבוע בכלל לפני שנמשיך.
ההגדרה של בן אדם צבוע: בן אדם צבוע זה בן אדם שכן מבקר לשלילה אנשים אחרים, כל עוד הוא מניח שאין לו תועלת מהאנשים האלה, אבל ברגע שבן אדם שאני קורא לו צבוע כן מניח שיש לו תועלת מהאדם שהוא מבקר לשלילה, אז הוא שם את הביקורת השלילית שלו בצד, על מנת להרוויח את התועלת שהוא מוצא בבן אדם שהוא מבקר לשלילה. (כי בן אדם לעולמים מחויב לעשות את מה שהוא חושב שיעשה לו יותר טוב מאשר רע)
מסקנה: אנשים ביקורתיים שמים את הביקורת השלילית שלהם בצד, כל עוד הם מניחים שהתועלת מזה עולה על העלות של זה. (כל עוד הם חושבים שזה יעשה להם יותר טוב מאשר רע) שזה העיקרון שעל פיו עובד המוח של האדם בשורש של המחשבות שלו.
מסקנה: כל עוד התועלת ממני עבור בן אדם שמבקר אותי לשלילה עולה על העלות ממני, הוא יתעלם מהביקורת שהוא מעביר עלי.
מסקנה: יתכנו מצבים רבים שבהם אנשים מבקרים אותי לשלילה ממילא, אבל אני כלל לא מבחין בזה מכיוון שהם מפסיקים לבקר אותי עקב התועלת שהם מוצאים בי, וברגע שבו הם יניחו שאין להם ממני תועלת יותר, אז הם יתחילו לבקר אותי, ורק אז אני אתחיל לשים לב לביקורת השלילית שהם העבירו עלי ממילא במשך כל הזמן.
מסקנה: אם בן אדם מתנהג כלפיי בהפכפכות, אז זו הוכחה לכך שהאדם הזה מניח שיש לו אינטרס כלשהו ממני.
הרי איך אני יכול לדעת למי אין שום אינטרס ממני? מי שמתנהג איתי כל הזמן באותה הדרך, אז הגיוני להניח שיש לו דעה עלי שהיא קבועה. ז"א שאו שהוא מבקר אותי לחיוב ולכן הוא שואף להתקרב אלי או שהוא מבקר אותי לשלילה ולכן הוא שואף להתרחק ממני וזהו. אבל אם אני מבחין בבן אדם שפעם הוא ככה ופעם הוא ככה אז הרי שהדעות שלו עלי נשארות אותן דעות ומה שמשתנה זו רק ההנחה שלו שיש לו ממני תועלת כלשהי וזה מה שגורם לו להתעלם מהביקורת השלילית שהוא מעביר עלי באופן זמני עד לרגע שבו הוא יניח את ההפך וזה שאין לו תועלת ממני.
אז איך אפשר לבדוק מה הבן אדם באמת חושב עלי? / איך אפשר לבדוק האם הבן אדם אמתי איתי?
אם אני אהנדס סיטואציה שבה אני אגרום לבן אדם להניח בודאות שהוא לא הולך לקבל ממני שום דבר, והוא מכיל את זה, אז הוא באמת מבקר אותי לחיוב, אבל אם ברגע שבו אני מוביל בן אדם לתובנה שהוא לא הולך להרוויח ממני כלום, והוא משנה את ההתנהגות שלו כלפי, אז ממילא זה מעיד על כך שהוא רצה ממני משהו מלכתחילה.
דרך חלופית ומהירה הרבה יותר
אם הבן אדם נמנע מלהביע בפניי את חוסר שביעות הרצון שלו ממני, אז זה מעיד על כך שהוא מניח שיש לו תועלת כלשהי מזה. גם אם התועלת שלו מזה היא להימנע להיפגע עקב ביקורת שאני עלול להעביר עליו.
מסקנה: בן אדם יהיה פתוח וכנה איתי לגמרי במידה והוא באמת מבקר אותי לחיוב / לשלילה, ואין לו שום אינטרס ממני, הוא ידבר איתי בפתיחות ויביע את עצמו לרוכבו ולעומקו.
אז יש פה מסקנה הרבה יותר עמוקה והיא שאם אני אהפוך לבן אדם אמיתי לגמרי, אבל תוך כדי אם אני אמשיך לבקר אנשים אחרים על כך שהם צבועים, אז דבר ראשון זו הוכחה לכך שאני עדיין לא אמיתי לגמרי בעצמי מכיוון שאני מייחס חשיבות לכך שהם צבועים. זה דבר ראשון. כי גם אם אני כן מניח שהם צבועים אז אני לא אמצא משמעות להתעסק בשיפוט של התופעה הזאת וזה מכיוון שהתופעה הזאת לא יכולה לפגוע בי בשום דרך.
ודבר שני גם אם מבחינה תאורטית אני אהיה אמיתי וכן אשפוט אחרים על זה שהם צבועים, אז אני אשפוט 80% מהאנשים מכיוון שרוב האנשים הם לא אמיתיים מכיוון שהם לא מבינים את האמת על המציאות. ולכן ממילא להעביר ביקורת על אנשים צבועים זה "לירות לעצמי ברגל", וזה צבוע לבקר אנשים על כך שהם מחפשים תועלות מכיוון שהמוח של האדם מתוכנת לחפש תועלות, והמשמעות הנסתרת מאחורי כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת היא להגיע לשלמות עצמית שזה אותו דבר כמו להגיד שהכוונה הנסתרת מאחורי כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת היא להבין את האמת על המציאות ולכן המסקנה המוחלטת היא שהאדם מסוגל להיות לגמרי אמיתי אך ורק אם הוא מבין את האמת על המציאות לרוכבה ולעומקה, שזו האמת על עצמו בעצם. ולבקר בן אדם על זה שהוא מחפש תועלות מכל סוג זה כמו לבקר בן אדם על זה שהוא מחפש להבין את האמת על המציאות / לאהוב את עצמו בשלמות. ולכן אין ולא יכולה להיות שום הצדקה להאשים / להעביר ביקורת על בן אדם על כך שהוא כביכול צבוע כי בן אדם הוא לא צבוע אף פעם, האדם ממילא אמיתי מכיוון שהוא בעצמו לא מודע לכך שהוא צבוע בדיוק כמו שאני הייתי צריך להתאמץ על מנת להבחין בצביעות שלי על מנת להשלים איתה. אני גם צבוע בכל רגע ורגע עד שהגעתי לשלמות עצמית.
ועד שאני לא אבין את האמת המוחלטת על כלל האנשים לפחות אז אני עדיין נחשב "לצבוע" ממילא.
ולכן כולם צבועים ממילא, וכולם גם לא צבועים ממילא מכיוון שכולם מחפשים את אותו הדבר והוא שלמות עצמית והם פשוט מחפשים איך להגיע לזה ולא יודעים איך.
מסקנה: הבעיה האמתית היא לא באנשים צבועים, אלה בזה שאני עלול להיפגע מכך שאנשים אחרים הם צבועים. והחשש האמיתי שלי מאנשים צבועים טמון בכך, שאני נפגע בעצמי מכך שאני צבוע ולכן אני מניח שאני אפגע גם מהם. אז אני פוחד בעצם להיפגע מהצביעות שלי. ואם רק אני אפסיק לבקר את עצמי לשלילה על כך שאני בעצמי צבוע מתוך הפנמה שאני לא צבוע אלה אני פשוט מחפש להרגיש שלם עם עצמי, אז אני אפסיק גם לשפוט אנשים אחרים על כך שהם צבועים ואז המילה הזאת ממילא מאבדת משמעות ואין שום אפשרות להתעסק בה בכלל ולכן אני עושה אך ורק את מה שאני רוצה מתוך קבלה עצמית.
וביום שבו אני אשלים עם עצמי לחלוטין אז אני אאבד את האפשרות להיפגע מאנשים ולכן אני אפסיק לפחד מאנשים לצמיתות ולכן אני גם לא אשפוט אותם בכלל בדיוק כמו שאני לא אשפוט את עצמי בכלל.
ולכן אני בכלל לא אמצא את עצמי מתעסק במי בוחר לעשות מה ואיך מישהו בוחר להתנהג, אלה אני פשוט אתנהג כמו שאני רוצה ואם למישהו תהיה בעיה עם מה שאני עושה אז אני אוטומטית אניח שיש לו בעיה עם עצמו ושזה לא אומר עלי שום דבר ולכן אני אוכל להסביר את עצמי בפניו בפתיחות מוחלטת.
וברגע שאני אסביר את עצמי בפני אנשים בפתיחות מוחלטת אז הם יבינו אותי ובכך הם יבינו את עצמם יותר טוב ומכיוון שהם יבינו את עצמם יותר טוב אז הם יאהבו את עצמם יותר ולכן גם אותי ולכן כולנו נאהב את עצמו יותר ונתקדם לעבר שלמות משותפת.
מסקנה: בן אדם אמיתי, מאלץ אנשים אחרים להיות אמתיים, ולכן הם אוהבים את האדם האמיתי. הם אוהבים את האדם אמיתי מכיוון שבגללו הם אוהבים את עצמם יותר.
זה גם מסביר את התופעה שאומרים שהכי חשוב זה פתיחות ותקשורת מכיוון שאם שני אנשים הם פתוחים לגמרי אחד עם השני אז הם אוטומטית אוהבים אחד את השני יותר ולכן הם אוהבים אחד את השני יותר ואם הם אוהבים אחד את השני יותר אז אין שום סיכוי בעולם שהם ישנאו אחד את השני. זה פשוט בלתי אפשרי. אם אני אהיה פתוח לגמרי עם אנשים לגבי הכל כולל הכל כולל הפחדים כולל החששות שלי כולל כל דבר אז אני בעצם בולם בפניהם את האפשרות לבקר אותי לשלילה מכיוון שהרגש שהפתיחות מעוררת בהם הוא רגש של אהבה עצמית ולכן הם נאלצים לבוא לקראתי. וגם אם האדם מסרב להיות פתוח איתי בחזרה אז עדיין כל עוד אני אמיתי אז אני גם לא מצפה מהאדם השני להיפתח אלי לגמרי כי אני מקבל גם את זה שהוא נשאר סגור בפניי. ז"א שהכי חשוב זה שאני אהיה ואשאר אמיתי לחלוטין והכל יהיה בסדר כך או כך.
מסקנה: כשה אני פתוח עם עצמי לגמרי, אז אני בולם בפניי את האפשרות לבקר אותי לשלילה, כי הרגש שאני מעורר בעצמי הוא רגש של אהבה עצמית. וגם להפך אם אני משקר לעצמי ומסתיר מעצמי דברים אז אני מרגיש טינה לעצמי וחשדנות וכל המשתמע מכך. ואם אני סגור בפני בן אדם אז אני בולם בפניו את האפשרות להיות פתוח איתי ואני בעצם מאלץ אותו להיות סגור בפניי גם.
מסקנה: כל דבר אפשרי שבו אני מאשים בו בן אדם אחר אני בעצמי צריך להפסיק לעשות לעצמי בעצמי.
מסקנה: כל דבר שבו אני מאשים אדם אחר, אני מאשים בו את עצמי בעצם.
מסקנה: בכל פעם שהאדם מנסה אז זה מבטל את האמיתיות שלו, ובכל פעם שהאדם פשוט עושה אז הוא אמיתי באמת. ולכן אין טעם לנסות להיות אמיתי כי לנסות להיות אמיתי זה כבר לא אמיתי.
להיות אמיתי זה בא בטבעיות לבן אדם שהגיע לחיבור הזה עם עצמו מבפנים ואז הוא ממילא אמיתי וגם לא יכול להיות אחרת.
עצם הרעיון שבן אדם מנסה להיות אמיתי תמנע ממנו להיות אמיתי לצמיתות ולא משנה כמה הוא ינסה כי ההנחת יסוד שצריכה להיות לאדם כתנאי מקדים לכך שהוא ינסה להיות אמיתי היא שהוא לא אמיתי כרגע. ולכן כל עוד הבן אדם מנסה להיות אמיתי אז הוא לא ירגיש אמיתי ממילא גם אם הוא יגיד את כל האמת.
מסקנה: מה שמשנה זו הכוונה של האדם ולא המעשה עצמו של האדם. כי גם אם האדם עושה את כל הדברים הנכונים בדיוק מוחלט, הוא לא ירגיש את זה ואז בגלל שהוא לא מרגיש את זה אז אין בו בעצם את הרגש מאחורי המעשה, ויהיה לו את הרגש שהוא עדיין לא אמיתי גם אם הוא אמתי והוא עלול להאמין בטעות בזה שהוא שוב משקר לעצמו. ולכן אסור לנסות להיות אמיתי. ואסור לנסות לעשות כלום. צריך פשוט להיות.
כל דבר שאני מנסה, אני יוצא מנק' הנחה שהוא חסר לי ולכן אני ארגיש תלוי בכל דבר שאני מנסה להשיג.
אז בכל פעם שאני מחליט שאני מנסה משהו אז אני מאלץ את עצמי להרגיש את ההפך מזה.
אז בכל פעם שאני אנסה לאלץ משהו, אז אני אאלץ את עצמי להרגיש שהוא חסר לי.
והדרך לצאת מזה היא לא לאלץ שום דבר ופשוט לזרום עם כל מה שקורה.
וגם אם יש לי אמונה שטוענת שכישלון זה רע, אז בכל פעם שבה אני אנסה להוכיח לעצמי שאני מצליחן, אני מאלץ הנחת יסוד שטוענת שאני כישלון ואז גם אם אני משיג הצלחה אני עדיין מרגיש כמו כישלון.
ז"א שכל עוד אני יוצא מנק' הנחה שלהיות כישלון זה רע, אני מאלץ את עצמי לברוח מהנחת היסוד שטוענת שאני כישלון ואז אני מנסה להשיג הצלחה וגם אם אני משיג אותה אז אני עדיין מרגיש שאני כישלון ויוצא שאני רודף אחרי צל שבורח ממני כי למה השגתי את ההצלחה אם אני ממילא לא מסוגל ליהנות ממנה???
ז"א שאין שום טעם לנסות לשנות אמונות בסיס כי זה שווה ערך ללעבור מצד אחד לצד השני והאגו עדיין נשאר והסבל עדיין נשאר. אז בן אדם ירגיש יותר גאווה אם הוא ישנה את כל האמונות בסיס השליליות שלו לחיוביות אבל כל עוד הוא מבקר אחרים על זה שהם ההפך ממנו אז ממילא הוא מעורר בעצמו רגש שלילי.
שאלה: אם כל אמונות הבסיס של האדם על עצמו הן חיוביות, האם הוא ירגיש צורך לבקר לשלילה אנשים שהוא חושב שהם ההפך ממנו?
תשובה: תלוי. למה?
כי יש הבדל בין הבחנה, לבין ביקורת.
הבחנה זה להבדיל בין יש לאין / וגם להבדיל בין טוב / לרע.
ביקורת זה לאלץ את דעתך על מה מבין היש, והאין, והטוב והרע, הוא טוב, או רע.
מסקנה: להיות בעל הבחנה זה בסדר, לקבוע מה טוב, ומה רע ע"פ דעתך האישית, זה לא בסדר, ולא שזה מעצמו לא בסדר, כי לקבוע שזה לא בסדר זה שוב להעביר ביקורת על הטוב והרע, אלה זה מה שגורם להתנגדות, והתנגדות מעוררת רגש שלילי באדם.
ז"א יש 3 תופעות מחשבתיות טבעיות, והאחרונה מסבכת את שתי האחרות, וגורמת לכל הסבל של האדם בחיים.
1.הבחנה - בין יש, לבין אין.
2.הבחנה - בין טוב, לבין רע.
3.קביעה - מי מבין השניים הוא הטוב, ומי מבין השניים הוא רע.
ז"א בן אדם יכול להבחין מה נחשב טוב, ומה נחשב רע, ולקבל את זה, אבל לקחת בחשבון מבחינתו, ששתיהם אחד, כי אחרת הוא נוהג בגאוותנות, מכיוון שעל מנת להחליט שהטוב הוא טוב, והרע הוא רע, או להפך, האדם צריך להניח בתור תנאי מקדים לכך שהוא אלוהים.
050-3331-331