כשאתה מדבר על הארה, או על "להגיע הביתה", או כל מילה אחרת שבאה לתאר מצב סופי של מושלמות או אושר מוחלט סופי ויציב אותו אתה אמור להשיג, אתה בעצם מניח שאתה, כ"אני", כאישיות, כישות אישית, אינדבידואלית ומתפתחת אמור להשיג. זאת אומרת, אתה מניח שמטרת מסע החיים, או האבולוציה שלך, היא להשיג מושלמות מוחלטת או סופית. במילים אחרות: אתה מניח שיש יעד סופי שאתה אמור להגיע אליו. ובטח שאתה מניח ככה, בתמימותך אתה מאמין בכל מיניי מילים ומושגים, ששמעת מכל מיניי מורים או שקראת בספרים.

אבל לפניי שאתה ממשיך במסע ההתפתחות שלך לעבר מושלמות, הארה או הגעה הביתה, אני רוצה לשאול אותך: מי אתה? ואני גם רוצה לשאול אותך: מי אני?

אני ואתה לא נפרדים, אבל זה יהיה גם לא מדוייק להגיד שאנחנו אחד. אנחנו שניי צדדים של דבר אחד אבל אנחנו שונים - אתה מתפתח ואני לא. אתה מתפתח ואני כבר שלם.

אתה מוכל בתוכי ואני לא מוכל בתוכך, אתה חלקי ואני השלם.

אני מה שמודע לך, אני מה שרואה אותך ומקשיב לך בכל רגע ורגע. אבל משום שאני לא "אני" במובן שאתה מכיר את עצמך, יהיה נכון יותר לומר שאני מודעות, ראייה, או הקשבה בלבד וללא מישהו שמודע, רואה או מקשיב.

לעומת זאת, אתה כן "אני", אתה האני שלי, ועכשיו אני רוצה להסביר לך מה אתה. אתה כלי. אתה גב - גבר!!! סתם, זה רק בדיחה... אבל עכשיו ברצינות, אתה כלי, אתה מבנה, אתה דפוס מסויים. אתה יצירה שלי, אתה ביטויי שלי. אין לך חיים משלך, אין לך אינטליגנציה משלך. אתה ביטויי של האינטליגנציה שאני בדיוק כפי שתוכנת מחשב היא ביטויי של האינטליגנציה של המתכנת - הם לא נפרדים אבל הם גם לא אחד.

למעשה אין כאן עוד מישהו מלבדי שמקשיב או רואה או מודע למילים האלה ברגע זה. אתה כמו מסך המחשב ואני המקליד והקורא בו זמנית. ברור? אתה כמו מראה ואני הוא זה המביט בה, וההשתקפות היא אומנם שלי אבל היא לא אני, ברור? אני לא ההשתקפות שלי בדיוק כפי שהתוכנה שיוצר מתכנת מחשבים אינו הוא אלא רק ביטויי שלו.

אבל, וזהו אבל מאוד מאוד חשוב, יש לך תפיסה מוטעית של עצמך. נכון, אתה דפוס, אתה כלי, אתה מבנה, אבל לא סטטי, אתה מבין? אתה לא מבנה קבוע ומגובש ובלתי משתנה כמו סלע. אתה יותר כמו מים - גמיש, משתנה, זורם, חופשי. אתה ביטויי חופשי, משום שאני חופשי. אתה דפוס או תוכנה שמתפתחת. אני מפתח אותך וממשיך לפתח אותך עוד ועוד ללא סוף, רק משום שאני יכול וזהו המשחק שלי - לגלות את יכולותיי. מעולם עוד לא מצאתי סוף ליכולת שלי, ולכן, ככל שאני יודע את עצמי דרכך, אני אינטליגנציה אינסופית וחסרת מגבלות וההתפתחות שלך היא מה שמצביע על זה, עליי. דרכך אני מגלה מי אני, דרכך אני מתנסה ביכולות שלי בפועל. זה המשחק שלי, והוא רק הולך ונהיה יותר ויותר כיף ככל שאני מגלה את טווח היכולת האינסופי שלי. אתה הוא אני - בפוטנציאל. בדיוק כפי שאני הוא אתה - בפוטנציאל. אני הפוטנציאל שלך ואתה הפוטנציאל שלי. אני הוא הזרע ממנו אתה צומח, ואתה הוא הזרע ממנו אני צומח, תלויי מאיזה זווית מביטים על זה.

עכשיו, בדיוק כמו שאנשים שעובדים באיזה משרה או תפקיד, נהיים מזוהים עם התפקיד שלהם עד שהם אומרים "אני צלם", "אני מנהל בנק", "אני מורה רוחני", או "אני מובטל". כך בדיוק אני, במקום לזהות שאני המודעות, שאני האנטליגנציה שבוראת ומפתחת את העולם הזה, אומר שאני האישיות, שאני ה"אני", שאני הוא הכלי, שאני הוא הדפוס, שאני היא התבנית. אני מביט במראה ומשום שאני שוכח שהיא מראה, אני גם שוכח שאני לא הדמות שנשקפת מתוכה.

בקיצור, הצרה היא שאני לא מזהה את הדואליות. כן!!!! הצרה היא לא שאני לא מזהה את האחדות, אלא את הדואליות!!!

כי אני מאמין שאני הוא הכלי, שאני העולם, שאני האישיות, שאני הדפוס, שאני הביטויי, במקום לשים לב שאני המודעות או הראייה של אלה.

אני המודעות היחידה מאחוריי העולם הזה, מאחוריי כל ה"אני" שקיימים, מאחוריי כל הכלים והתבניות והמבנים, מאחוריי כל ההתנסויות, החוויות והמצבים. מאחוריי כל מה שאפשר להיות מודע לו - אני המודעות היחידה. ולכן, כאשר אני אומר "אתה" אני מתכוון לכולכם, לכולם, לכל העולם הזה כולו.

העניין הוא, שזה הקורא ממש ברגע זה את המילים האלה הוא אני. כן, אני כותב את המילים האלה דרך כלי מסויים, ואני הוא גם זה הקורא את המילים האלה דרך כלי אחר ששמו הוא (השלם כאן את שמך)

---

. האלמנט של המודעות, של האינטליגנציה, של הראייה מאחוריי התבניות האלה הוא אני, אותו אני. מודעות אחת שמביטה דרך כל נקודות המבט.

עכשיו, מה כל העניין הזה בכלל?? מה הקטע בכל זה?

העניין הוא להבדיל מי אני ומהו הביטויי שלי, ואז להיזכר מה לעזאעזל אני רוצה ומה היא הכוונה שלי כאשר אני יוצר את כל המציאות הזאת, שנראית לפעמים כל כך לא מובנת וכל כך חסרת משמעות, סדר וכוונה.

וכל כך הרבה פעמים הבנתי הכל לא נכון, והנחתי שהמטרה היא למחוק את עצמי, להעלים את העולם, להגיע חזרה "הביתה" אל המצב שבו אני רק מודעות טהורה ללא ביטויי, ללא עולם או קיום. אבל הפרשנות הזאת היא רק ראקציה להזדהות שלי עם הביטויי ולסבל שנוצר מזה. אך זוהי לא הכוונה שלי, וזהו לא הרצון האמיתי שלי.

אני אוהב אותך, אני רוצה בקיומך, ולכן אתה קיים. אין לי שום עניין להעלים אותך או למחוק אותך או להחזיר את המצב אחורה לאן שהוא. אני לא רואה בכל המצב הזה של העולם טעות חמורה או תקלה, ממש לא, בדיוק כפי שהורה לא רואה שום בעיה בכך שהילד שלו נופל וקם, משום שהוא יודע שזאת בדיוק הדרך הנכונה ללמוד ללכת. ובדיוק באותו אופן שבו מפתח תוכנה לא רוצה למחוק את התוכנה שפיתח רק משום שיש לה מגבלות, לא, במקום זה הוא ממשיך לפתח אותה. אבל ההבדל המהותי ביני לבין מפתח תוכנה או הורה שרוצה שהילד שלו ילמד ללכת הוא שאני לא מונע על ידי רעיון של יעד סופי כמותם, ולכן הסבלנות, החמלה וההבנה שלי הם חסריי סוף בהתאם.

אני יודע שהפונטיאל שלך הוא אינסופי משום שהאנטליגנציה שאני, המפתחת אותך, היא אינסופית. ולכן, אני לעולם לא כועס עלייך או מאשים אותך בשום מגבלה או נפילה שלך, אני פשוט ממשיך לפתח אותך. ולפעמים אתה מסיק מסקנה מוטעית לחלוטין, משום שאתה שם לב שאני כל הזמן ממשיך לפתח אותך. אתה מניח שאני לא אוהב אותך כפי שאתה, שאני לא מרוצה ממך, ואתה פשוט טועה בגדול, אבל אני מבין את הטעות שלך... אני יצרתי אותה. ועכשיו, אני הולך לתקן ולפתח את התבנית הזאת בעצם מילים אלה.

אז אני רוצה שתבדילו בין המודעות או האינטליגנציה השלמה שאתם לבין ה"אני" או האישיות (הכלי) שלכם. ואז כל המסע מתהפך, אז אתם כבר לא במסע בדרך הביתה אלא במסע שכולו מתרחש בבית. למה? משום שמי שאתם באמת זאת אותה מודעות לכלי, האינטליגנציה בתוכו או מאחוריו, תמיד הייתם ותמיד תהיו, אתם אני ואני אתם ואנחנו המודעות האחת מאחוריי אינספור הכלים של המשחק. אנחנו כבר בבית, או יותר נכון: אנחנו הבית. ואותה מודעות או אנטליגנציה שלמה שאנחנו היא באמת שלמה ואינה זקוקה לשום התפתחות.

ומצד יש את הכלי, זהו ה"אני" שלכם (אבל למעשה כל ה"אני" הם שלכם), יש את ביטויי שלכם, את הכלי שלכם, והוא לעולם מתפתח ולעולם לא יגיע לסוף ההתפתחות. אל תצפו מן הכלי להגיע לסוג של סוף התפתחותי או מושלמות כי זאת טעות נפוצה וכואבת מאוד. תבינו שהכלי שלכם הוא לא אתם, אם כי לא נפרד ממכם. הוא מתפתח, זהו טבעו וזוהי הכוונה מאחוריו. המשיכו לפתח אותו כי זהו כל המשחק וזהו כל הכיף שלנו כאן!

אבל, וזהו עוד אבל חושב מאוד, אל תתבלבלו בין עצמכם לבין הכלי, בין מפתח התוכנה לבין התוכנה, בין הרואה לבין ההשתקפות במראה. כי אז אתם לוכדים את עצמכם במלכודת הסטאטיות, כי אז אתם בעצם מסרסים את עצמכם או שמים את עצמכם בעמדה (אשלייתית) שבה אין לכם שום יכולת לפתח את הכלי, בדיוק כפי שההשתקפות במראה לא יכולה לזוז מילימטר אלא אם כן זה הרואה אותה זז (ובבקשה אל תתפסו למגבלות של המטאפורות... אלא תמשיכו לפתח אותן).

וזה מביא אותי לחלק האחרון והוא השאלה: מהי התפתחות? ומה מביא להתפתחות?

אחריי שענינו לעצמנו כאן על השאלה מה מתפתח ומה לא מתפתח, וראינו שהם אינם אותו האחד ועם זאת הם אינם נפרדים וזאת לא סתירה, אנחנו יכולים לעבור לשאלה של היחסים בין שניי אלה. היחסים הם שהאחד הוא ביטויי, השתקפות, השלכה או הקרנה של השני.

אני הולך לענות בצורה מאוד מאוד פשוטה על השאלה הזאת, להפתעתי (כי זה נראה כמו שאלה מאוד מסובכת)...

התשובה היא פשוט: הזיהויי, מרגע לרגע, של כל מה שנכתב במכתב הזה. זאת אומרת, הזיהויי וההבדלה בין הכלי, הביטוי, הדפוס או התבנית, לבין המודעות לו או אינטליגנציה מאחוריו.

ברגע שהפסקנו למקם את עצמנו באופן אשלייתי לחלוטין בתוך המראה, זאת אומרת, ברגע שהפסקנו להזדהות עם הכלי או הביטויי שלנו, מיד אנחנו יודעים מהי התפתחות ומה יביא לעוד התפתחות, זאת אומרת שכאינטליגנציה (ומודעות זה אינטליגנציה) התכונה שלנו היא שאנחנו פשוט יודעים. ואנחנו יכולים לסמוך לחלוטין על האנטליגנציה שאנחנו שתפתח את הכלי ואת הביטויי ותוליך אותו נכון במסע חסר הסוף הזה של ההתפתחות. זאת אומרת שאנחנו יכולים לסמוך על עצמנו שנדע, כל עוד אנחנו מזהים מי אנחנו באמת. זאת אומרת שלא צריך ללמוד איך להתפתח ואיך לפעול נכון, אלא לזהות מי אנחנו ולהבדיל, מרגע לרגע, בין הכלי או הביטויי לבין מה שמודע לו.

עכשיו, בדיוק כמו תינוק שלומד ללכת, אנחנו לומדים לנהוג ברכב הזה שאנחנו מפתחים., זה הכל. זה כל מה שקורה כאן. אנחנו מפתחים כלי רכב, ואנחנו גם לומדים לנהוג בו תוך כדיי. תוך כדיי הנהיגה אנחנו מגלים כל מיניי תקלות בתכנון וממשיכים לפתח את הרכב, ומרגע לרגע איכות הנסיעה משתפרת, והיכולת ליסוע במהירויות גבוהות יותר מבלי שהרכב יתפרק או שזה יוריד מאיכות הנסיעה הולכת ומשתפרת גם כן. כך אנחנו יכולים יותר ויותר ליהנות מן הנסיעה... כי אתם זוכרים? אין יעד סופי.