אני רוצה לצעוד קדימה ולא להביט לאחור מוזכר בתנ"ך בפרשת "וירא" שכאשר אשתו של לוט הסתכלה לאחור היא הפכה לנציב מלח משום שהונחתה להסתכל רק קדימה.

למעשה אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט, לא רוצה מלחמות כמו שאומרת לאה שבת: אך רק החיים לוקחים אותי... ואני נאלצת לחזור לעיתים לאחור... לפצעי העבר... לטראומות... לכאב... לפעמים אני חושבת שנהיגה היא כמו החיים: לא משנה עד כמה תהיה בסדר תמיד יכול להגיע אדם אחר שינהג כל כך גרוע ולא תקין ויפגע בך... למרות שאתה הקפדת על כל הכללים.

העולם הפך לעולם של אינטרסים ותככים וכדי לא להידרס צריך להיות כל כך עירני ולהפעיל כל חוש אפשרי כל הזמן ובכל מקום.

הבעיה שלפעמים אתה נפגע מהאנשים בהם הכי בטחת, אלו שנראה לך שאין סיכוי שיפגעו בך.

אז מה בעצם עדיף כמו ששאלה חנה הנערה המתבגרת מהסדרה "מחוברות": לאהוב ולהיפגע או לא לאהוב בכלל? אני מניחה שישנם הרבה אנשים בדרך שבגלל ניסיונות העבר הקשים עם אנשים ייבחרו לא לאהוב בכלל.

לאהוב רק את עצמך כביכול זה הפתרון הכי בטוח ומגונן מפגיעה אפשרית מצד מישהו אחר.

בכל אופן אני אישית לא יכולה לוותר על אהבת אדם.

בסולם הצרכים שלי אהבה נמצאת במקום הראשון, ואני לא מוכנה לוותר על הזכות לאהוב למרות שנפגעתי כבר בחיי ואני ממשיכה להיפגע וסביר להניח שעוד אפגע בעתיד! אני בוחרת לאהוב, לזכות להרגיש את ההרגשה הנפלאה הזאת כמה שיותר בחיי! ולקחת את הסיכון שאפגע.

ומתוך זאת לצמוח וללמוד עוד על עצמי, על החיים, על תקשורת בין אישית... ובעיקר להפיק לקחים להמשך... אדם בשם דוד בן יוסף, סופר ואיש חינוך ישראלי אמר: שהוא מאמין באמונה שלמה בכח ההבראה האדיר הטמון באהבה, ומאמין באמונה שלמה באוצר הרפואי המסתורי שקוראים לו אהבה, "זה האוצר אשר אנשים משתוקקים אליו כל כך כי הם יודעים במעמקי נפשם שהוא יכול להציל אותם.

" בנוסף שמעתי פתגם ספרדי שאומר: שלהציע ידידות למי שחפץ באהבה, כמוהו כלתת לחם למי שגווע ברעב.

אולי... אפילו בטוח שאם הייתי פחות "אמוציונלית", ופחות מרגישה ורגישה בחיי, הייתי חיה חיים רגועים יותר.

השאלה אם לא הייתי מסתכלת אחרי הרבה שנים על חיי ומרגישה שבעצם לא חווייתי אותם... ויתרתי על הזכות לאהוב... אני אישית מעדיפה לחיות חיים מלאי רגש ולפעמים כיוצא בזאת פחות רגועים... אבל באמת לחיות את החיים... ולא רק לעבור על ידם...

"בחרתי באהבה. השנאה היא משא כבד מכדי לשאת. " מרטין לות'ר קינג