אַבּוּלְיָה (לפי מונחי האקדמיה ללשון העברית: רִפְיוֹן הָרָצוֹן, בלועזית: Abulia או Aboulia, ביוונית: - אי רצון), הוא מונח המתאר מצב נוירופסיכיאטרי פתולוגי של שיתוק כוח הרצון, איבוד המוטיבציה, ואיבוד היכולת ליזום פעולות מונחות מטרה, לקבוע מטרות ולהחליט החלטות.

המונח היפרבוליה (Hyperbulia) מציין את המצב ההפוך של אבוליה.

תוכן עניינים:

1 היסטוריה של המונח

2 טיפול

היסטוריה של המונח:

המונח הופיע לראשונה בספרות הפסיכיאטרית ב - 1847 לערך, אז הוגדר כ"היעדר של רצון, סוג של אי - שפיות, שבו התסמין הוא דומיננטי". הפסיכולוג הצרפתי תאודול ריבו תיאר מצב זה במחצית השנייה של המאה ה - 19, כ"מחלה טהורה של רצון, בהּ היכולת של הפרט לעשות מעשה - בוטלה, והוא או היא צומצמו לפרט של 'שכל טהור'". נוירופסיכולוגים רבים באותה תקופה הסכימו על הרעיון של אבוליה, אך הייתה מחלוקת לגבי השאלה אם הפרעה זו נגרמת בשל ליקוי בקוגניציה, כתוצאה של תפקוד לקוי במערכת ספציפית בתוך המוח האחראית על המוטיבציה. בתחילת המאה העשרים היו שהשתמשו במונח זה בהקשר משפחתי, כגון בטענות של הורים כלפי ילדיהם הבוגרים או הסטודנטים באשר ל"אבוליה" שלהם. למרות זאת, המונח הנוירופסיכיאטרי של הפרעות הרצון לא היה בשימוש רב בתקופה זו, ועד סוף מלחמת העולם הראשונה הוא לא הופיע בסיווגים פסיכיאטרים.

לפי ספר הלימוד הנוירופסיכאטרי האמריקני, החל שימוש מחודש במונח זה בסוף המאה העשרים. ב - 1984 השתמש בו אחד מחלוצי הנוירולוגיה, צ'ארלס מילר פישר (Charles Miller Fisher), כתיאור לבעיות של ספונטניות (רצון חופשי) כתוצאה מבעיות מוחיות, הוא הדגים זאת במקרה הקיצוני של אילמות אקינטית (Akinetic mutism - אילמות של חוסר תנועה).

טיפול:

לאחר אבחון מקיף של ההפרעה ובדיקת סטטוס פסיכיאטרי על ידי פסיכיאטר או נוירו - פסיכיאטר, ניתן לרוב טיפול תרופתי להפרעה, בעיקר תרופות נוגדות דיכאון.