על פי התאוריה הפרוידיאנית, רגשות של תוקפנות בתוך המשפחה הנן דבר טבעי מכיוון שכל סוגי הרגשות והדחפים, החל מאהבה, דרך אשמה, מיניות ואפילו שנאה, מופיעים ומתפתחים במסגרת היחסים הקרובים בתוך המשפחה
התפישה הרווחת כי ארועי רצח אלימים מבוצעים בעיקר על ידי חולי נפש נובעת מסטיגמות חברתיות שאינן נכונות. העובדה הסטיסטית והמדעית היא שמרבית מקרי האלימות הקשים שמתרחשים בתוך המשפחה נעשים על ידי אנשים שבריאים בנפשם כאשר נדירים המקרים שבהם רצח בוצע על ידי חולי נפש. התבוננות חטופה על מקרי האלימות הרבים מהחודשיים האחרונים, הרציחות במועדונים, רציחות בין עבריינים, רציחות בין קרובי משפחה, מלמדת ש מרביתם נעשו על ידי אנשים בריאים שסובלים מהפרעות רגשיות או בעיות אישיות שונות, אך אינם מאובחנים כחולים פסיכיאטרים.
על פי התאוריה הפרוידיאנית, רגשות של תוקפנות בתוך המשפחה הנן דבר טבעי מכיוון שכל סוגי הרגשות והדחפים, החל מאהבה, דרך אשמה, מיניות ואפילו שנאה, מופיעים ומתפתחים במסגרת היחסים הקרובים בתוך המשפחה. הסיבה לכך טמונה בעובדה שהדמויות הראשונות שאנו נמצאים איתן בקשר קרוב הנן הורינו, אחינו ובבגרות ילדנו. אך טבעי הדבר שאנו נפנה כלפי אותן דמויות את עוצמת הרגשות והדחפים העזה ביותר.
זיגמונד פרויד היה אחד המדענים הראשונים שהעלה טענה זו, וכמובן בתחילה הוא זכה להתנגדות עזה מצד כל הקהילה המדעית. במחקר אנתרופולוגי מעמיק בספרות על תרבויות שונות שפרויד ערך, הוא מצא וגילה שבכל סוגי התרבויות מהנאורות ועד הפרמיטיביות ביותר, קיימים טאבו ובעקבותיו סנקציות קשות כנגד הפרה של שני דברים: האחד - גלוי עריות והשני הינו רצח בתוך המשפחה.
בחשיבה הפראדוכסלית של "הפוך על הפוך", האופיינית לפרויד, הוא סבר כי אותן סנקציות קשות שמקובלות בכל חברה אנושית, מלמדות אותנו שאגרסיה ומיניות הנם דחפים טבעים במשפחה, שכן אם הם לא היו טביעים לא היה צריך ליצור מחסומים נוקשים כנגדם. יצר האלימות קיים בכל אדם ובעיקר בין בני משפחה. כך לדוגמא, במחקר שבוצע על ידי סוכנות האף. בי. איי בארצות הברית ב - 1986 נמצא, כי שליש ממקרי הרצח באותה שנה בוצעו בין בעלי קרבת דם או משפחה על רקע של שנאה וסכסוכים במשפחה. התהליך הנפשי במסגרתו נוצר הקונפליקט בין דחפים אלו לבין חוקי המשפחה והחברה הנו מה שפרויד כינה "תסביך אדיפוס".
במהלך שנות הילדות, נתן לראות רגשות עזים של תחרות, צרות עין ועוינת גם בין אחים, מכיוון שבמהות קימת בינהם תחרות על המשאבים החשובים ביותר - האהבה, תשומת הלב והמקום שנותנים להם הוריהם. דוגמאות לכך ניתן למצוא במקורות: סיפור הרצח של קין את אחיו הצעיר הבל, המאבק המריר והקשה בין יעקב ועשו והתנהלותו האכזרית של אברהם שעמד לשחוט את בנו יצחק.
למרות שהדברים קשים לעיכול ומקוממים, כל הורה נורמטיבי שיחשוב לרגע עם עצמו יזהה מצבים שהוא חשש שהאח הבכור יפגע בפעוט או בפעוטה שנולדו לא מכבר. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת במקרה של בן יחיד שלאחר שנים של שלטון יחיד וקבלת תשומת לב בלעדית, זוכה לשמחתו לאח קטן, ומגלה את עוצמת רגשות הקנאה והעוינות שאופיניות לתהליך טבעי זה. במצב זה של דברים הוא בהחלט עלול ללא פיקוח הורי צמוד לפגוע באחיו הקטן.
מרבית ההורים הנורמטיבים חשים לעיתים, לרגע בלהט "הקרב" מול ילדיהם רצון להכות את ילדם וזה בסדר כל עוד זה נשאר ברמת הדימיון של הרגע. יש הורים שיכולים להודות בכך בפני עצמם ולעיתים אף לצחוק על כך באמירות כגון, "לעיתים אני כבר רוצה לצלצל לשרות שאחרי על אימוץ ולשאול האם ניתן להעביר את הילד אליהם בהקדם... "
מתחושות למעשים
כבני אדם אנחנו מפחדים ממילים וכשאנו רוצים לבטא תחושה פנימית חזקה כמו "אני מת לתת לילד שלי סתירה" אנחנו מייד נרתעים מעצמנו ומדחיקים את אותן הרגשות. בפסיכולוגיה יש כלל בסיסי מאוד שאומר שכשמבטאים את הרגש במילים, הסיכוי לפעול את הרגשות קטן. כששומעים חבר שאומר שיש רגעים שהוא רוצה לתת סתירה לילדו, לרוב קטן הסיכוי שאותו חבר יהיה אלים בפועל כלפי ילדיו. בבסיסה של כל משפחה שוכנים גם כוחות הרסניים שכוללים אלמנטים של צרות עין, תוקפנות ותוקפנות כלפי שאר בני הבית ולכן הסיכוי לפריצת אלימות בקרב המשפחה היא גבוה. הדחף הטבעי לאלימות במשפחה מתרחש במלוא עוצמתו כאשר אנחנו לא מצליחים לווסת את מערבולת הרגשות ולהתמקם בצורה נורמלית אל מול יקירנו.
הכותב הוא דוקטור לעבודה סוציאלית ומרצה במרכז להבעה ויצירה בסמינר הקיבוצים