הדברים שכתובים כאן נשמעים כל כך נכונים ואמיתיים, וכשאני קורא אותם אני מבין ומרגיש את המשמעות שבהם כלפי החיים שלי, אבל בזמן האחרון נקלעתי לסבך שקוראים לו "החיים". בחיים אנו מגיעים לנקודות שבהן אנו צריכים לבחור בחירה שלא רק נוגעת לנו אלא גם לאחרים.

אני נער בן 17 שמרגיש ריחוק אין - סופי בין האמת הפנימית שלו ובין הדרישה שהצבא דורש. זאת דרישה חסרת כל פשר למי שחושב עליה מן השקפת העולם אשר מוצגת בדברים הכתובים כאן. הדרישה הזו היא לנטוש את המסע הזה, לנטוש את החיפוש אחרי האושר והרגש, לשים את טובת האחר מעל הכל, ולמעשה לשים את ההיגיון כאחראי.

יש כאן שתי גישות, ובשתיהן כל כך הרבה עומק.

אני מרגיש בי שאני צריך לתרום ולכן אני אתרום. אני אוהב לעזור וללמד ולכן אני אעשה מה שאני אוכל בכדי לעזור וללמד כמה שיותר, על פי הלב שלי. אך דברים כאלו לעולם לא ישתוו לכך שבן - דוד שלי, שגדול ממני בשנתיים, נמצא עכשיו שם בעזה, ולא משנה מהי אמונתי - "תחלס", אני יכול להמשיך את החיפוש שלי בחיים בזכותו.

אני לא מאמין בלחימה, למרות החוסר היגיון שבדבר. אני לא מאמין בהרג ואני לא מוכן להאמין בהרג. גם אם אני כותב וחושב זאת תחת היסחפות רגשית ורגעית, זאת האמת לגבי. ובכל זאת אני יודע ואני לא יכול להתכחש לכך שישנו האדם שם, שיכול להיות אדם זר באותה מידה שיכול להיות בן דוד ואח, אשר למעשה מקריב את חייו למען האמונה שלו - שהיא שאני וכל שאר האנשים שחיים כאן צריכים לחיות.

אני מתוך אותה האמונה מרגיש שעצם ההקרבה שלו היא לא נכונה, מכיוון שהיא משקפת אמונה אחרת - שאחדים צריכים לחיות ואחדים לא, ומעבר לכך, שבכדי שאחדים יחיו אחדים צריכים למות. זאת אמונה שאני לא מוכן להאמין בה. ואי המוכנות הזו שלי מבוססת על הלב שלי, לא על היגיון.

אך שוב אני חוזר לנקודת ההתחלה, שהיא: אם אני אפעל על פי הלב שלי, אני למעשה אשאיר אחרים שישמרו על הגב שלי בזמן שאני ממשיך במסע שלי. הלב "שלי", הגב "שלי", המסע "שלי" - קשה להתעלם מהאנוכיות שבזה. בין אם אני מאמין שמה שהם עושים הוא נכון ובין אם לאו, הם ימשיכו לעשות זאת, ואני אהיה כאן ואתלבט.

אני חושב שהשאלה שלי כאן היא: מה עושים כאשר אדם נתקל ב"תחלס" - במציאות אשר דורשת הפעלת היגיון, ובו זמנית כה מנוגדת לרגש? האם תמיד עדיף לבחור על פי הלב, או האם הלב אינו בר - סמך במקרים מסוימים שנוגעים בחיי אדם? ואם כך, האם זה אומר לנטוש את הלב?