טאואיזם - דאואיזם - מבוא
טאואיזם (או דאואיזם) היא פילוסופיה או דת הנחשבת לאחת משלוש מערכות האמונה הסיניות העיקריות יחד עם הבודהיזם והקונפוציאניזם. הפילוסופיה הטאיסטית עברה תמורות רבות מאז היווסדה ועקב כך נוצרו זרמים טאואיסטים שונים שכל אחד מהם מתאים לגרסה של הטאואיזם בתקופה אחרת. הזרמים בתוך הטאואיזם שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. מצד שני, מספר יסודות בסיסיים מופעים בכל הזרמים השונים ובהם ההתייחסות לשני הכוחות המשפיעים ביקום, יאנג ויין והמונח "וֵוי ווּ וֵוי" שניתן לתרגם כ"עשייה ללא פעולה". המחקר מזהה את הפילוסוף לאו דזה כמייסד הדאואיזם.
המילה "טאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים טאואיסטים כמעט ולא מופיע מושג הטאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצרוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טיאן זהי טאו" - מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהטאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הטאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין.
הטאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הטאו ביקום. הטאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (בעיקר טאי צ'י וחלק מסגנונות הקונג פו).
מהות הדאו
הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את מושאיה הראשיים לפחות על ידי ייחוס להם של תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו.
החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "אין" (וו), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עיקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש" - ים וה"אין" - ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהי לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא.
אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם.
מערכת הערכים הטאואיסטית
ישנה נטייה להציג את הטאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הטאואיסטים מגלה כי הדבר אינו נכון. בטאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הטאואיסטים (חמלה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות של הטאואיזם כביכול נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בטאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הטאו - טה - צ'ינג ש"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה.
טאואיזם כדת וכפילוסופיה
מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וצ'ואנגדזה של צ'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הטאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו במשך ההיסטוריה. אפשר לחלק אותם לטקסטים פילוסופיים יותר וטקסטים מיסטיים יותר. לסוג הראשון משתייכים טקסטים המנסים לכוון לנקודת מבט נכונה שעל פיה אפשר לחיות את החיים לפי הטאו. לדוגמה: "גינת התענוגות" של ינג צ'ו שמנסה להורות על דרך לחיות את החיים באופן המלא ביותר ביחד עם העקרונות של הטאו.
לצד הפן הפילוסופי של הדאואיזם ישנו גם פן דתי. בדרך כלל מדובר בזרמים שונים שקמו בסין בתקופות שונות, כל אחד עם הקאנון והספרים שלו. זרמים אלה המציאו לעצמם אימונים ומסורות כמו קאנון מסוים, פנתיאון אלים ייחודי לכל זרם, נזירים עוטי גלימות, וויידאן (אלכימיה חיצונית), ניידאן (אלכימיה פנימית), תרגילי מין דמויי טנטרה, יצירת קמעות ועשיית כישופים.
את הטאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר האלמוות, מושג שהיה קיים בסין כנראה עוד לפני התחלת הציוויליזציה הסינית והועבר לשם דרך הדת הסינית המסורתית, שהייתה סוג מקומי של פולחן אבות. אין לבלבל מושג זה עם הנירוואנה הבודהיסטית, שכן כאן מדובר בהמרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים). לפי המסורת, אלכימיה סינית / דאואיסטית היא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבד בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג, אך יש המבקרים את הדאואיזם הדתי ואומרים שאימונים ומסורות אלה לא קשורים לעקרונות ולפילוסופיה אותה מתווה טקסט המקור.
המילה "טאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים טאואיסטים כמעט ולא מופיע מושג הטאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצרוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טיאן זהי טאו" - מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהטאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הטאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין.
הטאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הטאו ביקום. הטאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (בעיקר טאי צ'י וחלק מסגנונות הקונג פו).
מהות הדאו
הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את מושאיה הראשיים לפחות על ידי ייחוס להם של תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו.
החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "אין" (וו), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עיקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש" - ים וה"אין" - ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהי לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא.
אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם.
מערכת הערכים הטאואיסטית
ישנה נטייה להציג את הטאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הטאואיסטים מגלה כי הדבר אינו נכון. בטאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הטאואיסטים (חמלה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות של הטאואיזם כביכול נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בטאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הטאו - טה - צ'ינג ש"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה.
טאואיזם כדת וכפילוסופיה
מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וצ'ואנגדזה של צ'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הטאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו במשך ההיסטוריה. אפשר לחלק אותם לטקסטים פילוסופיים יותר וטקסטים מיסטיים יותר. לסוג הראשון משתייכים טקסטים המנסים לכוון לנקודת מבט נכונה שעל פיה אפשר לחיות את החיים לפי הטאו. לדוגמה: "גינת התענוגות" של ינג צ'ו שמנסה להורות על דרך לחיות את החיים באופן המלא ביותר ביחד עם העקרונות של הטאו.
לצד הפן הפילוסופי של הדאואיזם ישנו גם פן דתי. בדרך כלל מדובר בזרמים שונים שקמו בסין בתקופות שונות, כל אחד עם הקאנון והספרים שלו. זרמים אלה המציאו לעצמם אימונים ומסורות כמו קאנון מסוים, פנתיאון אלים ייחודי לכל זרם, נזירים עוטי גלימות, וויידאן (אלכימיה חיצונית), ניידאן (אלכימיה פנימית), תרגילי מין דמויי טנטרה, יצירת קמעות ועשיית כישופים.
את הטאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר האלמוות, מושג שהיה קיים בסין כנראה עוד לפני התחלת הציוויליזציה הסינית והועבר לשם דרך הדת הסינית המסורתית, שהייתה סוג מקומי של פולחן אבות. אין לבלבל מושג זה עם הנירוואנה הבודהיסטית, שכן כאן מדובר בהמרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים). לפי המסורת, אלכימיה סינית / דאואיסטית היא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבד בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג, אך יש המבקרים את הדאואיזם הדתי ואומרים שאימונים ומסורות אלה לא קשורים לעקרונות ולפילוסופיה אותה מתווה טקסט המקור.