להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 3
* להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה / אסתר פלד - חלק 2.
ה"אני" והסביבה
בתפיסה המערבית, התלות איננה נתפסת כדבר טוב. היא מתחילה, לפי פרשנויות פסיכולוגיות, בתלות של הילד בשד אמו. זו, לפי מלאני קליין, תחילת רגש האהבה, הכרת הטובה לגורם ההנאה הראשונית. אם האם תאחר להאכיל את תינוקה, הוא ירגיש זנוח ומשם - סובל וכואב. תינוק שהיחס אליו טוב, יידע שבסופו של דבר תבוא הנחמה והגמול. האחר המפתח חוסר סובלנות לתסכול, מפתח אי אמון בטענה לפיה בסופו של דבר הטוב קיים. רבים אינם מצליחים לעבד את חווית "חסר לי", או "אני זקוק ואין לי", והופכים אותה מאוחר יותר ל"אינני זקוק לדבר מאיש, אני יכול לספק את עצמי". כלומר, המלחמה בתלות הראשונית משנה רק את ההגדרה אך לא את המהות.
בבסיס קשרים רומנטיים עומדת תשוקה. התשוקה, כמו כל אנרגיה, מכלה את עצמה. מה שנוצר בין זוג הוא סוג של תלות הדדית, חוסר היכולת לקבל תלות חסרת תשוקה היא המביאה לפירוק הקשרים. זו התפישה המערבית, לכאורה. אך גם הבודהה מדבר על אי תלות, ואי היאחזות. הפרשנות שתינתן להגדרות במסגרת קשר בין אישי תהיה שונה. פרשנות כזו מנוגדת לאמת הפנימית של הבודהה. הוא איננו מטיף לחופש מהכרה בתלות ההכרחית באחרים.
כך, הפסיכולוגיה מגדירה נרקיסיזם כהכחשה של תלות, ראשיתה בהיפרדות מהאם בהבנה שהיא איננה חלק ממני. לפי בודהה, "הכל מצוי בתלות גומלין. אם תעניק טוב, תקבל טוב.. אם תימנע מלהעניק טוב, אל תתפלא אם אינך מקבל אותו". אחד מהנדרים שהבודהיסטים נודרים מדי יום אומר: "הברואים רבים מספור. אנו נודרים לסייע לכולם". כך הופך כל אחד לכלי המסייע להתפתחות העולם. כך הוא מוותר ביודעין על הנרקיסיזם ומוצא את ההתחברות וחוסר ההפרדה בין ה"אני" לעולם. מי שמיטיב את מצבו על חשבון אחרים, אינו מגיע לשמחה של ממש. זו תחילת הבנת דרך ההתהוות ואי ההתהוות. לנטוש את התשוקה, אין פירושו לנטוש עונג וכאב אלא את הניסיונות להשיג עונג ולהימנע מכאב. הבודהיזם אינו מנסה להביא להתרוקנות מתוכן פנימי, אינו מעוניין לגרום לחוסר רגשות שמחה. הוא מבקש להביא לחוסר הרגלים קבועים לחוסר עמדות קבועות. להיות פתוח אל המפגש עם העולם שמסביב.
נסה להרגיש כמו מים במדיטציה, הם אינם נעלבים כששוטפים בהם לכלוך או כששותים אותם. הם ממשיכים להיות מים. האדמה אינה נחרדת כשזורקים עליה מה שנקי ומה שאינו נקי. היא איננה מושפלת, נחרדת או נגעלת. היעדר התנגדות ופתיחות מוחלטת פירושם אהבה. לנו נדמה שהאהבה איננה באה משלווה מוחלטת, שהיא ניכרת בסערת רגשות. הבודהה אומר שאהבה היא הביטוי הממשי של אותה צלילות שאין בה משיכה או דחייה.
הקארמה: גורל או חוק?
אחרי סיור מסביב לדברים הגענו למושג הקארמה. זה שאומר בפשטות שאם תזרע תות תקבל תות ולא אבטיח. על בסיס הקארמה בנויה כל התפישה המוסרית של הבודהיזם. אין רשות חיצונית עליונה שופטת, הגמול היחידי הוא זה שמה שתעשה יחזור אליך. הטוב לטוב והרע לרע. אין גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. מוסריות המעשה אינה נפרדת ממנו עצמו. היא גלומה בתוכו. נכון שבעולמנו המערבי, הפוסט - מודרני, עשויה להישאל השאלה "מה הם 'טוב' ו'רע' כשאין אמת מוחלטת? ", והתשובה פשוטה: מה שטוב לאחר, טוב לך. מה שרע, גם אם הוא נראה טוב לך כרגע, הוא רע. אין גורם מתווך. הערך המוסרי איננו נתון בידי גורם עליון. הבודהיזם מכיר ב"דהרמה", החוק הטבעי, אופן התנהלותו הנכון של העולם. היא מתממשת כשהאדם לוקח אחריות על מעשיו. אין צורך להסתתר מפני אל מעניש אך גם אין לאן לברוח. בכל מקרה אתה הוא הנושא בתוצאות. כמו אפשט הפרפר במערב, לתנודה קטנה בצד אחד של העולם יש תהודה בצדו השני. הבודהיזם טוען שתוצאות מעשיך נשארות בעולם, יש להן נוכחות פעילה.
חוק הקארמה הוא חוק חסר פשרות. פעולה הנובעת ממקור אנוכי תביא לתוצאה אנוכית ואנוכיות זו תכה שורש בעולם ותוביל לפעולות אנוכיות אחרות. חוק הקארמה קשור בטבורו לשלושת שורשי הסבל, אך לכל אדם - בכל רגע נתון - האפשרות להביא להפסקת מעגל הסבל.
הקארמה ושלושת שורשי הסבל מתאחדים ומגיעים להלכי הרוח הנכונים: אהבה שאין בה חמדנות ותשוקה, חמלה שאין בה סלידה ושמחה לאיד וצלילות - דעת שאין בה כתם בורות.
לכל אחד משלושת הרעלים יש כוח לחזור ולהוליד את עצמו מחדש. המתרגל אמור להגיע לנירוונה. המשמעות הפנימית של הנירוונה היא "היכולת לבחור את הבחירה שלך בלא שזו תהיה מותנית בדבר, לא בתמורה". הנירוונה היא הדעיכה של שלושת מקורות הסבל. השחרור מסבל מותנה בבחירה שלא לפעול מתוך תשוקה המביאה לסבל. התודעה הצלולה ערה לכך שמרגע לרגע יש ביכולתה להכריע מתוך מה היא פועלת.
אחת הנקודות שקשה להסביר אותה בבודהיזם היא עניין גלגול הנשמות. הבודהיזם הרי אינו מכיר כלל בנשמה, או ב"אני". הגלגול מייצג את המעשה. הפעולה. כל דבר המקיים את אי הקביעות. רעיון שנמצא בתודעה אין לו אחיזה בממשות. הבודהיזם מתעסק בממשות, המלים מייצגות את המחשבה. כשאדם נמצא במחשבה, או המחשבה בו, הוא איננו במציאות הממשית. התשובות הלא מובנות, לכאורה, בזן בודהיזם מטרתם להחזיר את השואל לממשות, לא לרעיונות. כששאלו חכם זן, "מהו ה'אני'? ", ענה החכם: "אכלת דייסה הבוקר? "
אנשים מקיימים חיים כפולים: הם במציאות אך באותו זמן הם בעבר או בעתיד או בשלושתם יחד. הקביעות יוצרת את אשליית ה"אני". פירוק הקביעות מביא להיעלמות ה"אני". להגיד, "אני מסתכל בירח", מחלק אותך. אך במצב בו אתה מביט בירח כל - כולך, או - אז הירח ממלא את התודעה. אין חלוקה ל"אני" וירח. אתה הירח, והירח - אתה. אם מישהו טוען, "אני מסתכל בירח", המורה יאמר: "אתה צריך להגיד, 'אני מסתכל בעצמי מסתכל בירח'". אין לתת למלים לתווך בין האדם לחוויה. מלים משאירות את הרעיון כרעיון. חיים מלאים הם חיי הרגע הזה.
כשהנזיר נשאל "מהו הבודהה? ", ענה: "וכי מה אתה? " לבודהה אין מהות, הוא רעיון מופרך. הבודהה הוא השתנות בלתי פוסקת, ללא התערבות התודעה. הזן מכוון אל הפעולה הנכונה בכל רגע ופעולה נכונה יכולה להתרחש רק כשיש ראייה נכונה, מבלי לערב שום מחשבת שווא. בודהה נמצא תמיד היכן שאנו נמצאים: אנחנו והוא אחד. אין מקום אחר, אין זמן אחר, העבר והעתיד הם תודעה מסכסכת.
הגעה דרך הבודהה לנירוונה היא דרך הראייה הנכונה, כוונה נכונה. דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון. זו הדרך הגדולה שסופה הארה ונירוונה.
כל מי שקרא אי פעם ולו טקסט אחד קצר בענייני פסיכולוגיה, יזהה את דרך הכתיבה של אסתר פלד. כבר ברמת הכתיבה הראשונית, עוד לפני שפלד מגיעה לניתוח את הדומה והמבדיל בין הבודהיזם לבין והפסיכולוגיה, פלד מקרבת אותם בניסוח. אך באופן ברור למדי, יש בה העדפה לכיוון הבודהיזם אם כי היא מביאה בספר סיפורי טיפולים ממשיים או מדומיינים המסבירים את כוונותיה, הן הפסיכולוגיות והן הבודהיסטיות.
מהר מאוד מתברר שמה שמקשר את שתי התורות הוא הסבל. שתיהן עוסקות בסבל האנושי ובדרך לצמצמו. לצמצם ולא לבטל. פרויד אמר על הפסיכולוגיה שהיא לא באה לבטל את הסבל, משום שזה בלתי אפשרי, אלא להביא את הסובל אל מעבר לגבולות הבלתי אפשרי, למידת סבל כזאת בה כל האנושות סובלת ממנו ומצליחה להתקיים עמו. נראה שהבודהה מנסה ללמד לחיות ללא סבל ורק מי שאמון על חיים בודהיסטיים יוכל להעיד אם אכן סבלותיו חלפו מהעולם, או שגם בחיים הללו מצליחים אך ורק למזער את המידה.
האם הבנתי מהספר משהו על הבודהיזם? מובן שלא. תורה שהתפתחה אלפי שנים ויש בה עשרות אלפי ספרי פרשנות, הרחבה ושינוי אינה יכולה להיות מובנת מספר אחד שמטרתו העיקרית היא השוואה בין גישות. קבלתי גרגיר חול אחד, שגם הוא חצוי לחצי. אך הברור הא שכמו כל הדתות הגדולות, מטרת הדת היא להיות מעין "שוטר תנועה" עבור החיים על פני האדמה, להקל מעט מהסבל ולהוריד מעט מחרדת המוות, המובן המפריד בין האדם לחיה: ידיעת הסוף. הפולחן יכול להיות שונה וייתכן שמדיטציה, כשמתאמנים בה, אכן עוזרת בדברים שהפסיכולוגיה מגיעה אליה לאחר זמן רב, אם בכלל. בימינו, הפסיכולוגיה מחפשת קישור לרוחניות, כמו שהיא נקראת במערב, רוחניות שמצויה מעבר לטיפול הנפשי, הפנימי, של היחיד. אלו הם בני האדם המחפשים תשובות ומכריחים את התיאוריות לתת להם תשובות.
את ה"כאב" אפשר, אולי, לרפא בכל אותם תרופות חדשות אך על הקשר הרוחני יצטרך האדם לעשות לעצמו, כמו שהיה תמיד. במערב נולדה הפילוסופיה שהייתה מנותקת מהרפואה והיא שעסקה בנפש הרחבה, הרוחנית, הקוסמית. הבודהיזם הכניס את הפילוסופיה לחיי היום יום והביא את הרוח לכדי שיג ושיח יומיומי. ואולי זו נקודת המשיכה שלו מבחינת אנשים מערביים שנתקלו בתורה הזו, חיפשו לעצמם תשובות, ובעיקר תרו אחר מילוי לסוג של ריקנות פנימית.
ה"אני" והסביבה
בתפיסה המערבית, התלות איננה נתפסת כדבר טוב. היא מתחילה, לפי פרשנויות פסיכולוגיות, בתלות של הילד בשד אמו. זו, לפי מלאני קליין, תחילת רגש האהבה, הכרת הטובה לגורם ההנאה הראשונית. אם האם תאחר להאכיל את תינוקה, הוא ירגיש זנוח ומשם - סובל וכואב. תינוק שהיחס אליו טוב, יידע שבסופו של דבר תבוא הנחמה והגמול. האחר המפתח חוסר סובלנות לתסכול, מפתח אי אמון בטענה לפיה בסופו של דבר הטוב קיים. רבים אינם מצליחים לעבד את חווית "חסר לי", או "אני זקוק ואין לי", והופכים אותה מאוחר יותר ל"אינני זקוק לדבר מאיש, אני יכול לספק את עצמי". כלומר, המלחמה בתלות הראשונית משנה רק את ההגדרה אך לא את המהות.
בבסיס קשרים רומנטיים עומדת תשוקה. התשוקה, כמו כל אנרגיה, מכלה את עצמה. מה שנוצר בין זוג הוא סוג של תלות הדדית, חוסר היכולת לקבל תלות חסרת תשוקה היא המביאה לפירוק הקשרים. זו התפישה המערבית, לכאורה. אך גם הבודהה מדבר על אי תלות, ואי היאחזות. הפרשנות שתינתן להגדרות במסגרת קשר בין אישי תהיה שונה. פרשנות כזו מנוגדת לאמת הפנימית של הבודהה. הוא איננו מטיף לחופש מהכרה בתלות ההכרחית באחרים.
כך, הפסיכולוגיה מגדירה נרקיסיזם כהכחשה של תלות, ראשיתה בהיפרדות מהאם בהבנה שהיא איננה חלק ממני. לפי בודהה, "הכל מצוי בתלות גומלין. אם תעניק טוב, תקבל טוב.. אם תימנע מלהעניק טוב, אל תתפלא אם אינך מקבל אותו". אחד מהנדרים שהבודהיסטים נודרים מדי יום אומר: "הברואים רבים מספור. אנו נודרים לסייע לכולם". כך הופך כל אחד לכלי המסייע להתפתחות העולם. כך הוא מוותר ביודעין על הנרקיסיזם ומוצא את ההתחברות וחוסר ההפרדה בין ה"אני" לעולם. מי שמיטיב את מצבו על חשבון אחרים, אינו מגיע לשמחה של ממש. זו תחילת הבנת דרך ההתהוות ואי ההתהוות. לנטוש את התשוקה, אין פירושו לנטוש עונג וכאב אלא את הניסיונות להשיג עונג ולהימנע מכאב. הבודהיזם אינו מנסה להביא להתרוקנות מתוכן פנימי, אינו מעוניין לגרום לחוסר רגשות שמחה. הוא מבקש להביא לחוסר הרגלים קבועים לחוסר עמדות קבועות. להיות פתוח אל המפגש עם העולם שמסביב.
נסה להרגיש כמו מים במדיטציה, הם אינם נעלבים כששוטפים בהם לכלוך או כששותים אותם. הם ממשיכים להיות מים. האדמה אינה נחרדת כשזורקים עליה מה שנקי ומה שאינו נקי. היא איננה מושפלת, נחרדת או נגעלת. היעדר התנגדות ופתיחות מוחלטת פירושם אהבה. לנו נדמה שהאהבה איננה באה משלווה מוחלטת, שהיא ניכרת בסערת רגשות. הבודהה אומר שאהבה היא הביטוי הממשי של אותה צלילות שאין בה משיכה או דחייה.
הקארמה: גורל או חוק?
אחרי סיור מסביב לדברים הגענו למושג הקארמה. זה שאומר בפשטות שאם תזרע תות תקבל תות ולא אבטיח. על בסיס הקארמה בנויה כל התפישה המוסרית של הבודהיזם. אין רשות חיצונית עליונה שופטת, הגמול היחידי הוא זה שמה שתעשה יחזור אליך. הטוב לטוב והרע לרע. אין גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. מוסריות המעשה אינה נפרדת ממנו עצמו. היא גלומה בתוכו. נכון שבעולמנו המערבי, הפוסט - מודרני, עשויה להישאל השאלה "מה הם 'טוב' ו'רע' כשאין אמת מוחלטת? ", והתשובה פשוטה: מה שטוב לאחר, טוב לך. מה שרע, גם אם הוא נראה טוב לך כרגע, הוא רע. אין גורם מתווך. הערך המוסרי איננו נתון בידי גורם עליון. הבודהיזם מכיר ב"דהרמה", החוק הטבעי, אופן התנהלותו הנכון של העולם. היא מתממשת כשהאדם לוקח אחריות על מעשיו. אין צורך להסתתר מפני אל מעניש אך גם אין לאן לברוח. בכל מקרה אתה הוא הנושא בתוצאות. כמו אפשט הפרפר במערב, לתנודה קטנה בצד אחד של העולם יש תהודה בצדו השני. הבודהיזם טוען שתוצאות מעשיך נשארות בעולם, יש להן נוכחות פעילה.
חוק הקארמה הוא חוק חסר פשרות. פעולה הנובעת ממקור אנוכי תביא לתוצאה אנוכית ואנוכיות זו תכה שורש בעולם ותוביל לפעולות אנוכיות אחרות. חוק הקארמה קשור בטבורו לשלושת שורשי הסבל, אך לכל אדם - בכל רגע נתון - האפשרות להביא להפסקת מעגל הסבל.
הקארמה ושלושת שורשי הסבל מתאחדים ומגיעים להלכי הרוח הנכונים: אהבה שאין בה חמדנות ותשוקה, חמלה שאין בה סלידה ושמחה לאיד וצלילות - דעת שאין בה כתם בורות.
לכל אחד משלושת הרעלים יש כוח לחזור ולהוליד את עצמו מחדש. המתרגל אמור להגיע לנירוונה. המשמעות הפנימית של הנירוונה היא "היכולת לבחור את הבחירה שלך בלא שזו תהיה מותנית בדבר, לא בתמורה". הנירוונה היא הדעיכה של שלושת מקורות הסבל. השחרור מסבל מותנה בבחירה שלא לפעול מתוך תשוקה המביאה לסבל. התודעה הצלולה ערה לכך שמרגע לרגע יש ביכולתה להכריע מתוך מה היא פועלת.
אחת הנקודות שקשה להסביר אותה בבודהיזם היא עניין גלגול הנשמות. הבודהיזם הרי אינו מכיר כלל בנשמה, או ב"אני". הגלגול מייצג את המעשה. הפעולה. כל דבר המקיים את אי הקביעות. רעיון שנמצא בתודעה אין לו אחיזה בממשות. הבודהיזם מתעסק בממשות, המלים מייצגות את המחשבה. כשאדם נמצא במחשבה, או המחשבה בו, הוא איננו במציאות הממשית. התשובות הלא מובנות, לכאורה, בזן בודהיזם מטרתם להחזיר את השואל לממשות, לא לרעיונות. כששאלו חכם זן, "מהו ה'אני'? ", ענה החכם: "אכלת דייסה הבוקר? "
אנשים מקיימים חיים כפולים: הם במציאות אך באותו זמן הם בעבר או בעתיד או בשלושתם יחד. הקביעות יוצרת את אשליית ה"אני". פירוק הקביעות מביא להיעלמות ה"אני". להגיד, "אני מסתכל בירח", מחלק אותך. אך במצב בו אתה מביט בירח כל - כולך, או - אז הירח ממלא את התודעה. אין חלוקה ל"אני" וירח. אתה הירח, והירח - אתה. אם מישהו טוען, "אני מסתכל בירח", המורה יאמר: "אתה צריך להגיד, 'אני מסתכל בעצמי מסתכל בירח'". אין לתת למלים לתווך בין האדם לחוויה. מלים משאירות את הרעיון כרעיון. חיים מלאים הם חיי הרגע הזה.
כשהנזיר נשאל "מהו הבודהה? ", ענה: "וכי מה אתה? " לבודהה אין מהות, הוא רעיון מופרך. הבודהה הוא השתנות בלתי פוסקת, ללא התערבות התודעה. הזן מכוון אל הפעולה הנכונה בכל רגע ופעולה נכונה יכולה להתרחש רק כשיש ראייה נכונה, מבלי לערב שום מחשבת שווא. בודהה נמצא תמיד היכן שאנו נמצאים: אנחנו והוא אחד. אין מקום אחר, אין זמן אחר, העבר והעתיד הם תודעה מסכסכת.
הגעה דרך הבודהה לנירוונה היא דרך הראייה הנכונה, כוונה נכונה. דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה וריכוז נכון. זו הדרך הגדולה שסופה הארה ונירוונה.
כל מי שקרא אי פעם ולו טקסט אחד קצר בענייני פסיכולוגיה, יזהה את דרך הכתיבה של אסתר פלד. כבר ברמת הכתיבה הראשונית, עוד לפני שפלד מגיעה לניתוח את הדומה והמבדיל בין הבודהיזם לבין והפסיכולוגיה, פלד מקרבת אותם בניסוח. אך באופן ברור למדי, יש בה העדפה לכיוון הבודהיזם אם כי היא מביאה בספר סיפורי טיפולים ממשיים או מדומיינים המסבירים את כוונותיה, הן הפסיכולוגיות והן הבודהיסטיות.
מהר מאוד מתברר שמה שמקשר את שתי התורות הוא הסבל. שתיהן עוסקות בסבל האנושי ובדרך לצמצמו. לצמצם ולא לבטל. פרויד אמר על הפסיכולוגיה שהיא לא באה לבטל את הסבל, משום שזה בלתי אפשרי, אלא להביא את הסובל אל מעבר לגבולות הבלתי אפשרי, למידת סבל כזאת בה כל האנושות סובלת ממנו ומצליחה להתקיים עמו. נראה שהבודהה מנסה ללמד לחיות ללא סבל ורק מי שאמון על חיים בודהיסטיים יוכל להעיד אם אכן סבלותיו חלפו מהעולם, או שגם בחיים הללו מצליחים אך ורק למזער את המידה.
האם הבנתי מהספר משהו על הבודהיזם? מובן שלא. תורה שהתפתחה אלפי שנים ויש בה עשרות אלפי ספרי פרשנות, הרחבה ושינוי אינה יכולה להיות מובנת מספר אחד שמטרתו העיקרית היא השוואה בין גישות. קבלתי גרגיר חול אחד, שגם הוא חצוי לחצי. אך הברור הא שכמו כל הדתות הגדולות, מטרת הדת היא להיות מעין "שוטר תנועה" עבור החיים על פני האדמה, להקל מעט מהסבל ולהוריד מעט מחרדת המוות, המובן המפריד בין האדם לחיה: ידיעת הסוף. הפולחן יכול להיות שונה וייתכן שמדיטציה, כשמתאמנים בה, אכן עוזרת בדברים שהפסיכולוגיה מגיעה אליה לאחר זמן רב, אם בכלל. בימינו, הפסיכולוגיה מחפשת קישור לרוחניות, כמו שהיא נקראת במערב, רוחניות שמצויה מעבר לטיפול הנפשי, הפנימי, של היחיד. אלו הם בני האדם המחפשים תשובות ומכריחים את התיאוריות לתת להם תשובות.
את ה"כאב" אפשר, אולי, לרפא בכל אותם תרופות חדשות אך על הקשר הרוחני יצטרך האדם לעשות לעצמו, כמו שהיה תמיד. במערב נולדה הפילוסופיה שהייתה מנותקת מהרפואה והיא שעסקה בנפש הרחבה, הרוחנית, הקוסמית. הבודהיזם הכניס את הפילוסופיה לחיי היום יום והביא את הרוח לכדי שיג ושיח יומיומי. ואולי זו נקודת המשיכה שלו מבחינת אנשים מערביים שנתקלו בתורה הזו, חיפשו לעצמם תשובות, ובעיקר תרו אחר מילוי לסוג של ריקנות פנימית.