רגשות אשמה - ההיגיון שמאחורי רגשות האשם
מאז שגילינו את עולם המודעות כולנו אשמים.
אדם קם בבוקר, הולך לעבודה וחי את חייו. יום אחד הוא מגלה שיש יותר לתמונה ממה שרואים בעין והוא מתחיל לחפש, לשאול ולגלות מה הוא לא רואה וכך, לאט לאט (או במהרה) הוא למד מהי מודעות עצמית, מהן השתקפויות, מה הדרך הטובה ביותר להזין את הגוף והנשמה, כמובן שלא נשכח את הנשמה (שאם לא נדאג לה אז מצבה יהיה רע, אגב, הנשמה אף פעם לא שמעה על זה.. מבחינתה הכל טוב תמיד.. היא אנרגיה).. ואז הוא מגיע למסקנה המתקבלת, שהכל באשמתו, כל שקורה לו זה השתקפות של מצבו הפנימי, כל שקורה לחבריו ומשפחתו משפיע עליו ואם הוא לא יהיה במודעות הוא רק ירגיש יותר אשם..
אני מאמינה שרגש אשם מופיע בתור מניפולציה עצמית, כשאני לא רוצה לקחת אחריות על משהו, כשאני לא רוצה להודות שטעיתי או כשאני רוצה להתכחש למשהו - רגש האשם מופיע ובסופו של דבר, תוצאה טובה למשהו שאני רוצה לא קוראת.
למעשה, רגשות האשם מרחיקים אותנו מדבר שאנו רוצים ויוצרים חוסר תוצאה או תוצאה שלילית. את מהמניפולציה הזו מפעיל המוח האוטומטי, או המוח הילדי. זהו חלק בתוכנו שכשהיינו ילדים אסף לו מסקנות כנגד מצבים שונים שקרו לנו אז ולמרות שמספיק מים עברו בנהר, עד היום, אנחנו פועלים מאותו מקום של מסקנה אוטומטית. העניין הוא שבעוד אנחנו משדרגים את חיינו דרך מותרות, בית גדול יותר, רכב טוב יותר, דווקא את המסקנות הבסיסיות שלנו אנו שוכחים לשדרג.. ואין ספק שגדלנו והתפתחנו, אם כן, מדוע אנו נתקעים על תבניות רגש העבר? זה כבר מקום הפותח נקודת בחירה ויכולת להיות יותר בחופש.
אז איך מסתדרים עם רגשות אלו? הרי אלו רגשות.. ובכן
קודם כל חשוב לדעת לזהות את סוג הרגש הזה.
דבר שני, לגלות מתי ומול אילו נושאים ואנשים הוא צף.
זה כבר ישים את הנושא בפרספקטיבה וכאשר ניתן לקרוא לילד בשמו, הרבה יותר קל לעשות עם זה משהו.
השלב הבא, אז לאחר שהצלחנו לזהות את רגשות האשם, צריך לבחון מה בעצם ניסינו להשיג שגרם לרגש לצוף ולהשיג את הדבר בכל זאת ולא משנה מה.
אם רגש אשם הוא מניפולציה עצמית הגורמת לנו לא להשיג דבר שרצינו, הרי אם נצליח להשיג את שרצינו על אף רגש האשם, הרי ניצחנו את המניפולציה, יצאנו מהלופ והשגנו ניצחון קטן אל מול הפעולות האוטומטיות שלנו ואנחנו בדרך הנכונה.
אולם, לא מספיק לנצח מניפולציה כזו פעם אחת, זוהי התמודדות הדורשת זמן ותרגול, המוח הילדי חייב הוכחה חותכת פעם אחר פעם שלפעול בצורה כזו זה טוב עבורו, אחרת אין סיבה לשחרור המסקנה שהציפה את הצורך ברגשות האשם.
אם בחרתם לתרגל שחרור של רגשות האשם, נסו תרגל זאת בשלשות - התחילו בשלושה ימים, המשיכו בשלושה שבועות ולאחר מכן עברו לפרק זמן של שלושה חודשים. לפני ששלושת החודשים יסתיימו, תשימו לב, משהו בחייכם יפתח.
בהצלחה.
סוג נוסף של רגשות אשם עולה כאשר אנו מאשימים את עצמנו על טעות קשה או, אם היינו עושים כך במקום אחרת, היינו יכולים למנוע ממאורע כזה או אחר לקרות ובכן, היגיון לא מסתדר טוב עם סוג הרגש הזה מה שנקרא, עם רגשות לא מתווכחים ולמרות זאת, יש רק היגיון אחד שיכול לענות על מצבים כאלה והוא, שישנה מטרה ותוכנית הגדולה ממך וממני וישנן סיבות, מעבר למה שאני יכול לראות כרגע, שגרמו לאירוע לקרות. וזו נחמה. הרי בפרספקטיבה של זמן אנחנו לרוב מגלים איך גם האירוע הקשה ביותר תרם לאופי שלנו, לצמיחה שלנו ולהתפתחות שלנו כבני אנוש.
אדם קם בבוקר, הולך לעבודה וחי את חייו. יום אחד הוא מגלה שיש יותר לתמונה ממה שרואים בעין והוא מתחיל לחפש, לשאול ולגלות מה הוא לא רואה וכך, לאט לאט (או במהרה) הוא למד מהי מודעות עצמית, מהן השתקפויות, מה הדרך הטובה ביותר להזין את הגוף והנשמה, כמובן שלא נשכח את הנשמה (שאם לא נדאג לה אז מצבה יהיה רע, אגב, הנשמה אף פעם לא שמעה על זה.. מבחינתה הכל טוב תמיד.. היא אנרגיה).. ואז הוא מגיע למסקנה המתקבלת, שהכל באשמתו, כל שקורה לו זה השתקפות של מצבו הפנימי, כל שקורה לחבריו ומשפחתו משפיע עליו ואם הוא לא יהיה במודעות הוא רק ירגיש יותר אשם..
אני מאמינה שרגש אשם מופיע בתור מניפולציה עצמית, כשאני לא רוצה לקחת אחריות על משהו, כשאני לא רוצה להודות שטעיתי או כשאני רוצה להתכחש למשהו - רגש האשם מופיע ובסופו של דבר, תוצאה טובה למשהו שאני רוצה לא קוראת.
למעשה, רגשות האשם מרחיקים אותנו מדבר שאנו רוצים ויוצרים חוסר תוצאה או תוצאה שלילית. את מהמניפולציה הזו מפעיל המוח האוטומטי, או המוח הילדי. זהו חלק בתוכנו שכשהיינו ילדים אסף לו מסקנות כנגד מצבים שונים שקרו לנו אז ולמרות שמספיק מים עברו בנהר, עד היום, אנחנו פועלים מאותו מקום של מסקנה אוטומטית. העניין הוא שבעוד אנחנו משדרגים את חיינו דרך מותרות, בית גדול יותר, רכב טוב יותר, דווקא את המסקנות הבסיסיות שלנו אנו שוכחים לשדרג.. ואין ספק שגדלנו והתפתחנו, אם כן, מדוע אנו נתקעים על תבניות רגש העבר? זה כבר מקום הפותח נקודת בחירה ויכולת להיות יותר בחופש.
אז איך מסתדרים עם רגשות אלו? הרי אלו רגשות.. ובכן
קודם כל חשוב לדעת לזהות את סוג הרגש הזה.
דבר שני, לגלות מתי ומול אילו נושאים ואנשים הוא צף.
זה כבר ישים את הנושא בפרספקטיבה וכאשר ניתן לקרוא לילד בשמו, הרבה יותר קל לעשות עם זה משהו.
השלב הבא, אז לאחר שהצלחנו לזהות את רגשות האשם, צריך לבחון מה בעצם ניסינו להשיג שגרם לרגש לצוף ולהשיג את הדבר בכל זאת ולא משנה מה.
אם רגש אשם הוא מניפולציה עצמית הגורמת לנו לא להשיג דבר שרצינו, הרי אם נצליח להשיג את שרצינו על אף רגש האשם, הרי ניצחנו את המניפולציה, יצאנו מהלופ והשגנו ניצחון קטן אל מול הפעולות האוטומטיות שלנו ואנחנו בדרך הנכונה.
אולם, לא מספיק לנצח מניפולציה כזו פעם אחת, זוהי התמודדות הדורשת זמן ותרגול, המוח הילדי חייב הוכחה חותכת פעם אחר פעם שלפעול בצורה כזו זה טוב עבורו, אחרת אין סיבה לשחרור המסקנה שהציפה את הצורך ברגשות האשם.
אם בחרתם לתרגל שחרור של רגשות האשם, נסו תרגל זאת בשלשות - התחילו בשלושה ימים, המשיכו בשלושה שבועות ולאחר מכן עברו לפרק זמן של שלושה חודשים. לפני ששלושת החודשים יסתיימו, תשימו לב, משהו בחייכם יפתח.
בהצלחה.
סוג נוסף של רגשות אשם עולה כאשר אנו מאשימים את עצמנו על טעות קשה או, אם היינו עושים כך במקום אחרת, היינו יכולים למנוע ממאורע כזה או אחר לקרות ובכן, היגיון לא מסתדר טוב עם סוג הרגש הזה מה שנקרא, עם רגשות לא מתווכחים ולמרות זאת, יש רק היגיון אחד שיכול לענות על מצבים כאלה והוא, שישנה מטרה ותוכנית הגדולה ממך וממני וישנן סיבות, מעבר למה שאני יכול לראות כרגע, שגרמו לאירוע לקרות. וזו נחמה. הרי בפרספקטיבה של זמן אנחנו לרוב מגלים איך גם האירוע הקשה ביותר תרם לאופי שלנו, לצמיחה שלנו ולהתפתחות שלנו כבני אנוש.