ממה נובעת תחושת בדידות? האם פניה למערכת יחסים רומנטית או התרועעות עם אנשים בהכרח מפיגה תחושת בדידות או שמה אלו רק דוחות אותה מעט הצידה עד שתחזור? - חלק 2
את המאמר הקודם סיימתי ברעיון כי קבלת הרגש השלילי כבר עשוי להקל על התחושות הקשות. פעמים רבות דווקא הדחקה, הניסיון להתנגד, להתעלם או לברוח מהרגש, הם שמכניסים אותנו לתחושה קשה יותר של בדידות וחוסר אונים כבדים יותר. בהמשך לכך, אמשיך לסקור פה את המחשבות שמובילות לתחושת בדידות.
המחשבה ש"אני חייב לבצע את התפקיד בצורה טובה וללא רבב, כדי לעשות זאת אני זקוק לאחרים כדי לבצע את העבודה והם אינם איתי". אם אסור לך לבצע טעויות, ישנה וודאי הבנה שזה כמעט בלתי אפשרי. מאחר שעקב אנושיותנו, אנחנו עלולים לעשות טעויות. הרצון לעשות דברים בצורה מושלמת ללא טעויות, מובילה לעשייה מוגברת לטובת העניין. פעמים רבות, כובד המשקל עולה עליך, כאשר אין לך שליטה גם על אחרים, שלא תמיד ישתפו פעולה עם התנהלות אינטנסיבית מידי. בתום כל זה, תחושת הבדידות לבסוף תגיע.
במצבים של קבלת החלטות ולקיחת אחריות - כשאני לוקחת אחריות ומקבלת החלטות בכוחות עצמי ולבד וזה החלטות כבדות משקל מבחינתי, בצירוף המחשבה ש"אני לא מסוגלת להחליט אותן לבד ובכוחות עצמי" ו"זה יהיה נורא אם אכשל, יאשימו אותי". ישנו פחד להיכשל ושהאשמה תיפול עליי. הדבר מוביל לתחושת בדידות, לפחד לקבל החלטה בכוחות עצמי ולתלות בסביבה שלי. על כן, יש לבחון האם ההחלטות אכן כבדות משקל בעצמה שנדמה לך.
המחשבה ש"אנשים אחרים שנמצאים איתי הם נגדי ולא בעדי, ובעצם לא מבינים אותי" - בסיטואציה לדוגמה של שימוע לפני פיטורים במקום עבודה. הפרשנות בסיטואציה זו, היא במידה מסוימת נכונה, אך רק במידה מסוימת. מי שמולך בעת שימוע יתכן כי מתנגד לחלק מהרעיונות שלך, מתנגד לא להיותך אתה, אלא להתנהגויות ספציפיות שהצגת מול אותם אנשים ספציפיים. לא לכל כולך, לא לכל ההתנהגויות, לא לכל המאפיינים. בנוסף לכך, זכור, גם כשיש תחושה של אפליה על בסיס מאפיין כלשהו שיש לך (בין אם זה מין, נטייה מינית, נכות או מגבלה כלשהי) זה תמיד עקב מחשבותיו של אותו אדם על אותו מאפיין ספציפי. מחשבותיו הם שלו בלבד ואינן בהכרח מעידות על האמת.
כשמישהו מאשים אותי או כשאני חושבת שאני אשמה בדבר מסוים שלקחתי אחריות עליו. בעצם, קרה משהו שאני מפרשת כלא טוב או כשלילי, בגלל שאני חושבת שאני בלבד אחראית להתרחשות, מגיעה תחושה של בדידות. כאשר פעמים רבות יתכן כי איננו לוקחים בחשבון אחריות של אנשים אחרים בדבר ההתרחשות עצמה. יש לחזור לתרגיל בנושא אשמה - לבחון את הנסיבות של האירוע, האם יש לך שליטה על כל השתלשלות האירועים כולה? אתה היחידי שאחראי על המתרחש?
את הנושא הזה אסגור, בכך שלעתים בדידות יכולה להוביל אותנו לשיתוף, להשתתפות, כאשר מבינים כי היא אינה לגמרי אמתית, לא תמיד לא בכל מקום. תחושה של בדידות יכולה להסתיים בהתנהלות שהיא מקרבת, אינטימית יותר, בהתלכדות לאחר שמכירים בה ולא מנסים להתנגד לה.
"לא תיארת לי שבדידות היא שער, חשבתי שקיר" \ יהודה עמיחי
המחשבה ש"אני חייב לבצע את התפקיד בצורה טובה וללא רבב, כדי לעשות זאת אני זקוק לאחרים כדי לבצע את העבודה והם אינם איתי". אם אסור לך לבצע טעויות, ישנה וודאי הבנה שזה כמעט בלתי אפשרי. מאחר שעקב אנושיותנו, אנחנו עלולים לעשות טעויות. הרצון לעשות דברים בצורה מושלמת ללא טעויות, מובילה לעשייה מוגברת לטובת העניין. פעמים רבות, כובד המשקל עולה עליך, כאשר אין לך שליטה גם על אחרים, שלא תמיד ישתפו פעולה עם התנהלות אינטנסיבית מידי. בתום כל זה, תחושת הבדידות לבסוף תגיע.
במצבים של קבלת החלטות ולקיחת אחריות - כשאני לוקחת אחריות ומקבלת החלטות בכוחות עצמי ולבד וזה החלטות כבדות משקל מבחינתי, בצירוף המחשבה ש"אני לא מסוגלת להחליט אותן לבד ובכוחות עצמי" ו"זה יהיה נורא אם אכשל, יאשימו אותי". ישנו פחד להיכשל ושהאשמה תיפול עליי. הדבר מוביל לתחושת בדידות, לפחד לקבל החלטה בכוחות עצמי ולתלות בסביבה שלי. על כן, יש לבחון האם ההחלטות אכן כבדות משקל בעצמה שנדמה לך.
המחשבה ש"אנשים אחרים שנמצאים איתי הם נגדי ולא בעדי, ובעצם לא מבינים אותי" - בסיטואציה לדוגמה של שימוע לפני פיטורים במקום עבודה. הפרשנות בסיטואציה זו, היא במידה מסוימת נכונה, אך רק במידה מסוימת. מי שמולך בעת שימוע יתכן כי מתנגד לחלק מהרעיונות שלך, מתנגד לא להיותך אתה, אלא להתנהגויות ספציפיות שהצגת מול אותם אנשים ספציפיים. לא לכל כולך, לא לכל ההתנהגויות, לא לכל המאפיינים. בנוסף לכך, זכור, גם כשיש תחושה של אפליה על בסיס מאפיין כלשהו שיש לך (בין אם זה מין, נטייה מינית, נכות או מגבלה כלשהי) זה תמיד עקב מחשבותיו של אותו אדם על אותו מאפיין ספציפי. מחשבותיו הם שלו בלבד ואינן בהכרח מעידות על האמת.
כשמישהו מאשים אותי או כשאני חושבת שאני אשמה בדבר מסוים שלקחתי אחריות עליו. בעצם, קרה משהו שאני מפרשת כלא טוב או כשלילי, בגלל שאני חושבת שאני בלבד אחראית להתרחשות, מגיעה תחושה של בדידות. כאשר פעמים רבות יתכן כי איננו לוקחים בחשבון אחריות של אנשים אחרים בדבר ההתרחשות עצמה. יש לחזור לתרגיל בנושא אשמה - לבחון את הנסיבות של האירוע, האם יש לך שליטה על כל השתלשלות האירועים כולה? אתה היחידי שאחראי על המתרחש?
את הנושא הזה אסגור, בכך שלעתים בדידות יכולה להוביל אותנו לשיתוף, להשתתפות, כאשר מבינים כי היא אינה לגמרי אמתית, לא תמיד לא בכל מקום. תחושה של בדידות יכולה להסתיים בהתנהלות שהיא מקרבת, אינטימית יותר, בהתלכדות לאחר שמכירים בה ולא מנסים להתנגד לה.
"לא תיארת לי שבדידות היא שער, חשבתי שקיר" \ יהודה עמיחי