מתי נולדת בפעם האחרונה? ומתי נפטרת בפעם האחרונה?
מתי היית הפעם האחרונה שנולדת? ומתי בפעם האחרונה נפטרת? אם חשבת שאדם נולד ומת רק פעם אחת בחייו, אז קרא את המאמר הבא. נתבונן לרגע אחד בעניין החיים והמוות. מהי הפעולה הראשונה שאדם עושה כאשר הוא נולד? ומהי הפעולה האחרונה שאדם עושה לפני שהוא מת?
אז אם נתבונן נראה, כי האדם נושם כל הזמן ובתהליך הנשימה קורות 2 פעולות. פעולה אחת של הכנסת אויר ופעולה שניה של הוצאת אויר. והנה הפעולה הראשונה שהאדם עושה בחייו, היא כמובן הכנסת אויר לראות, כי הרי לא ניתן להוציא אויר לפני שנושמים אויר. ולכן הפעולה הראשונה שתינוק שנולד עושה, היא הכנסת אויר.
לעומת זאת, אדם שמת, הפעולה האחרונה שהוא עושה היא פעולה של הוצאת אויר. כי מאחר שהוא מת, הרי שהוא מפסיק לנשום ומפסיק להכניס אויר, אלא הוא רק מוציא את האוויר בשניה האחרונה ברגע שהוא מת.
ואם נתבונן נראה, כי בעצם בכל פעם שהאדם נושם ומוציא אויר, הוא בעצם עושה פעולה של אדם מת, כי באמת אם לא תכניס אויר חזרה... הרי שבאמת תמות. וכאשר האדם מוציא אויר מהראות, הרי שבאותו הרגע הוא מתקרב למוות, כי הרי אין לו אויר. וכאשר האדם נושם מחדש ומכניס אויר, הוא בעצם עושה פעולה של חיים, כי באותו הרגע הוא בעצם נולד מחדש ומאפשר לעצמו לחיות לעוד כמה שניות, עד הוצאת האוויר הבאה.
נמצא אם כן, כי בעצם האדם נולד בכל נשימה ונשימה מחדש. וכמובן שמכאן יש להבין כי באמת האדם יכול לעשות התחלה חדשה בכל רגע מחדש, דהיינו לבחור מחדש מה לעשות ולא לפעול רק מתוך כוח ההרגל בצורה אוטומטית. וככל שאדם באמת מבין כי הוא נולד בכל רגע מחדש, על ידי זה הוא חי את הרגע הזה בלבד. כי באמת כאשר האדם מוציא אויר, מי ערב לו שהוא גם יוכל להכניס אויר בפעם הבאה?! אין שום חוק פיזיקאלי שקובע שבהכרח שאחרי שתוציא אויר שיכנס גם אויר, ומי יודע אולי זאת הפעם האחרונה שאתה מוציא אויר?! כשם שאין חוק פיזיקאלי שקובע שהעולם כולו יהיה קיים בעוד רגע (ע"ע אפשרי המציאות) !
אז נכון, אתה בכל רגע נושם ומכניס אויר מחדש, אבל זאת פעולה חדשה, שהיא לא מוכרחת המציאות שתקרה בגלל הפעולה הקודמת. וזה שאתה רגיל לנשום כל הזמן בצורה תקינה, עדיין לא זה מה שמחייב את הגוף שלך להמשיך לעשות זאת, כי הרי עובדה שבסופו של התהליך מתים. והחיים הם אינם דבר שברור מאליו. אלא שמקור החיים ושורש היקום נותנים לך לחיות וחיים חדש בכל רגע מחדש. ואתה ממילא יכול להתחיל התחלה חדשה בכל רגע מחדש, כי רק עכשיו נולדת.
ואם נרצה עוד להתבונן בעניין זה נראה משהו נפלא והוא כי כאשר האדם לחוץ ורע לו, הוא מוציא המון אויר וכמעט אינו נושם. ולעומת זאת כאשר טוב לאדם הוא נושם ומכניס לגופו המון אויר. כי כאשר לא טוב לאדם, וכאשר האדם חי לא טוב (= חי ונחשב למת), אדם כזה כל הזמן נאנח על דברים שקורים לו, ואנחה היא בעצם הוצאת אויר של אדם מת. וכן אדם כזה הוא סובל מחוסר סבלנות וקוצר רוח (=חוסר רוח), דהיינו שאין לו אויר ואין לו סבלנות לשום דבר מאחר שלא טוב לו.
אך לעומת זאת, אדם ששם לב לכך שהוא בעצם נולד בכל רגע מחדש, ומתחיל התחלה חדשה בכל רגע מחדש וחי כמה שיותר רק את הרגע הזה, לאדם כזה לעומתו יש המון סבלנות וארך רוח, כי יש לו המון אויר והוא קשור למקור החיים והטוב. וכפי שנראה בחוש, כי כאשר האדם נרגע הוא נושם בצורה עמוקה יותר ומכניס יותר אויר לגופו ויש לו יותר אויר לנשום, ואז גם המוח כמובן חושב יותר טוב וכולי. וזה כמובן לעומת אדם לחוץ שלא נושם בצורה תקינה, ונאנח ומוציא כל הזמן אויר, וזה כמובן סוג של מת חי, כי אומנם הוא ער וחי, אך התודעה מתה וישנה בהקיץ (ומהו מת, אם לא אדם שישן שינה עמוקה שממנה לא יקום)...
ואם נרצה עוד להתבונן בעניין זה, נראה כי באמת כשם שהאדם נולד בכל רגע מחדש, כך גם העולם נולד בכל רגע מחדש. כי כשם שהנשימה הבאה של האדם היא אינה מחויבת המציאות אלא רק אפשרית המציאות כנ"ל, כך גם הרי קיומו של העולם כולו ברגע הבא, הוא רק אפשרי המציאות, כי באמת מי יכול להתחייב כי העולם יהיה קיים כפי שהוא בעוד רגע. אולי חוקי הפיזיקה פתאום יעבדו אחרת וכולי, כי הרי אין שום חוק שקובע שהחוקים עצמם ימשיכו לעבוד בעוד רגע. וכפי שבאמת התברר ע"פ תורת הקוונטים, כי באמת אנחנו יכולים רק לשער מה יקרה ברגע הבא על סמך תצפיות העבר, אך לא ניתן לקבוע בוודאות בשום תחום מה יקרה בעוד רגע. בגלל הקריסה קוונטית כידוע.
וכפי שכבר התבאר, אם אינך יודע ש X קיים / קורה בעולם, הרי שזה לא קורה בעולם שלך. וכל דבר קיים וקורה בעולם שלך, רק אם אתה יודע שהוא אכן קורה וקיים. וגם התודעה של האדם נוצרת בכל רגע מחדש, כי בכל רגע מחדש האדם יודע דברים חדשים ושוכח גם דברים ישנים.
נמצא אם כן כי בכל רגע גם העולם האישי של האדם עצמו משתנה ונוצר מחדש, לפי הדברים שהוא יודע באותו הרגע על העולם ולפי הצורה שבה הוא מפרש ומבין את העולם שגם זה משתנה כל הזמן... ונמצא אם כן, כי גם היקום הפרטי של האדם עצמו, נוצר בכל רגע מחדש, מאחר שהוא בכל רגע יודע ידיעות חדשות ושוכח דברים ישנים ומפרש דברים קיימים בצורה חדשה ושונה...
לסיכום, האדם ועולמו נוצרים ומקבלים חיים חדשים בכל רגע מחדש, ובכל נשימה ונשימה ובכל מחשבה ומחשבה ובכל רגע ורגע האדם ועולמו נוצרים מחדש! וככל שאדם מתבונן בעניין זה, כך הוא חי טוב יותר, כך הוא מתחיל בכל רגע התחלה חדשה ועושה את מעשיו מתוך התחדשות ועירנות ולא בצורה אוטומטית בגלל הרגע הקודם. וככל שאדם מבין טוב יותר שהוא נולד כרגע מחדש, כך הוא זוכה שיהיה לו טוב יותר, שיהיו לו יותר רוגע, סבלנות וארך רוח (הפך הכעס, עצבים והקוצר רוח). בהצלחה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
עַל יְדֵי אֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנַח, נַעֲשֲֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.
אָמַר, לָא מִבָּעֲיָא דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִפִּי בְּלִי הִתְחַדְּשׁוּת, אֶלָּא אֲפִלּוּ הֶבֶל אֵינוֹ יוֹצֵא מִפִּי בְּלא הִתְחַדְּשׁוּת:
בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. וְתֵדַע שֶׁבַּאֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בִּרְיָה חֲדָשָׁה. כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נָח מֵהַנְּשִׁימָה, כִּי בְּכָל עֵת הוּא מַנְשִׁים, הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא הֶבֶל וּמַכְנִיס הֶבֶל וְזֶה עִקַּר חִיּוּתוֹ
וְעַל כֵּן בְּמִצְרַיִם... לא הָיָה לָהֶם מֵהֵיכָן לְקַבֵּל הָרוּחַ חַיִּים, נֶאֱמַר בָּהֶם (שְׁמוֹת ו) : "מִקּצֶר רוּחַ", כִּי לא הָיָה לָהֶם מֵאַיִן לְקַבֵּל הָרוּחַ חַיִּים שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, מַאֲרִיךְ רוּחֵהּ כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בָּהֶם 'מִקּצֶר רוּחַ', שֶׁהוּא הֶפֶךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים
אז אם נתבונן נראה, כי האדם נושם כל הזמן ובתהליך הנשימה קורות 2 פעולות. פעולה אחת של הכנסת אויר ופעולה שניה של הוצאת אויר. והנה הפעולה הראשונה שהאדם עושה בחייו, היא כמובן הכנסת אויר לראות, כי הרי לא ניתן להוציא אויר לפני שנושמים אויר. ולכן הפעולה הראשונה שתינוק שנולד עושה, היא הכנסת אויר.
לעומת זאת, אדם שמת, הפעולה האחרונה שהוא עושה היא פעולה של הוצאת אויר. כי מאחר שהוא מת, הרי שהוא מפסיק לנשום ומפסיק להכניס אויר, אלא הוא רק מוציא את האוויר בשניה האחרונה ברגע שהוא מת.
ואם נתבונן נראה, כי בעצם בכל פעם שהאדם נושם ומוציא אויר, הוא בעצם עושה פעולה של אדם מת, כי באמת אם לא תכניס אויר חזרה... הרי שבאמת תמות. וכאשר האדם מוציא אויר מהראות, הרי שבאותו הרגע הוא מתקרב למוות, כי הרי אין לו אויר. וכאשר האדם נושם מחדש ומכניס אויר, הוא בעצם עושה פעולה של חיים, כי באותו הרגע הוא בעצם נולד מחדש ומאפשר לעצמו לחיות לעוד כמה שניות, עד הוצאת האוויר הבאה.
נמצא אם כן, כי בעצם האדם נולד בכל נשימה ונשימה מחדש. וכמובן שמכאן יש להבין כי באמת האדם יכול לעשות התחלה חדשה בכל רגע מחדש, דהיינו לבחור מחדש מה לעשות ולא לפעול רק מתוך כוח ההרגל בצורה אוטומטית. וככל שאדם באמת מבין כי הוא נולד בכל רגע מחדש, על ידי זה הוא חי את הרגע הזה בלבד. כי באמת כאשר האדם מוציא אויר, מי ערב לו שהוא גם יוכל להכניס אויר בפעם הבאה?! אין שום חוק פיזיקאלי שקובע שבהכרח שאחרי שתוציא אויר שיכנס גם אויר, ומי יודע אולי זאת הפעם האחרונה שאתה מוציא אויר?! כשם שאין חוק פיזיקאלי שקובע שהעולם כולו יהיה קיים בעוד רגע (ע"ע אפשרי המציאות) !
אז נכון, אתה בכל רגע נושם ומכניס אויר מחדש, אבל זאת פעולה חדשה, שהיא לא מוכרחת המציאות שתקרה בגלל הפעולה הקודמת. וזה שאתה רגיל לנשום כל הזמן בצורה תקינה, עדיין לא זה מה שמחייב את הגוף שלך להמשיך לעשות זאת, כי הרי עובדה שבסופו של התהליך מתים. והחיים הם אינם דבר שברור מאליו. אלא שמקור החיים ושורש היקום נותנים לך לחיות וחיים חדש בכל רגע מחדש. ואתה ממילא יכול להתחיל התחלה חדשה בכל רגע מחדש, כי רק עכשיו נולדת.
ואם נרצה עוד להתבונן בעניין זה נראה משהו נפלא והוא כי כאשר האדם לחוץ ורע לו, הוא מוציא המון אויר וכמעט אינו נושם. ולעומת זאת כאשר טוב לאדם הוא נושם ומכניס לגופו המון אויר. כי כאשר לא טוב לאדם, וכאשר האדם חי לא טוב (= חי ונחשב למת), אדם כזה כל הזמן נאנח על דברים שקורים לו, ואנחה היא בעצם הוצאת אויר של אדם מת. וכן אדם כזה הוא סובל מחוסר סבלנות וקוצר רוח (=חוסר רוח), דהיינו שאין לו אויר ואין לו סבלנות לשום דבר מאחר שלא טוב לו.
אך לעומת זאת, אדם ששם לב לכך שהוא בעצם נולד בכל רגע מחדש, ומתחיל התחלה חדשה בכל רגע מחדש וחי כמה שיותר רק את הרגע הזה, לאדם כזה לעומתו יש המון סבלנות וארך רוח, כי יש לו המון אויר והוא קשור למקור החיים והטוב. וכפי שנראה בחוש, כי כאשר האדם נרגע הוא נושם בצורה עמוקה יותר ומכניס יותר אויר לגופו ויש לו יותר אויר לנשום, ואז גם המוח כמובן חושב יותר טוב וכולי. וזה כמובן לעומת אדם לחוץ שלא נושם בצורה תקינה, ונאנח ומוציא כל הזמן אויר, וזה כמובן סוג של מת חי, כי אומנם הוא ער וחי, אך התודעה מתה וישנה בהקיץ (ומהו מת, אם לא אדם שישן שינה עמוקה שממנה לא יקום)...
ואם נרצה עוד להתבונן בעניין זה, נראה כי באמת כשם שהאדם נולד בכל רגע מחדש, כך גם העולם נולד בכל רגע מחדש. כי כשם שהנשימה הבאה של האדם היא אינה מחויבת המציאות אלא רק אפשרית המציאות כנ"ל, כך גם הרי קיומו של העולם כולו ברגע הבא, הוא רק אפשרי המציאות, כי באמת מי יכול להתחייב כי העולם יהיה קיים כפי שהוא בעוד רגע. אולי חוקי הפיזיקה פתאום יעבדו אחרת וכולי, כי הרי אין שום חוק שקובע שהחוקים עצמם ימשיכו לעבוד בעוד רגע. וכפי שבאמת התברר ע"פ תורת הקוונטים, כי באמת אנחנו יכולים רק לשער מה יקרה ברגע הבא על סמך תצפיות העבר, אך לא ניתן לקבוע בוודאות בשום תחום מה יקרה בעוד רגע. בגלל הקריסה קוונטית כידוע.
וכפי שכבר התבאר, אם אינך יודע ש X קיים / קורה בעולם, הרי שזה לא קורה בעולם שלך. וכל דבר קיים וקורה בעולם שלך, רק אם אתה יודע שהוא אכן קורה וקיים. וגם התודעה של האדם נוצרת בכל רגע מחדש, כי בכל רגע מחדש האדם יודע דברים חדשים ושוכח גם דברים ישנים.
נמצא אם כן כי בכל רגע גם העולם האישי של האדם עצמו משתנה ונוצר מחדש, לפי הדברים שהוא יודע באותו הרגע על העולם ולפי הצורה שבה הוא מפרש ומבין את העולם שגם זה משתנה כל הזמן... ונמצא אם כן, כי גם היקום הפרטי של האדם עצמו, נוצר בכל רגע מחדש, מאחר שהוא בכל רגע יודע ידיעות חדשות ושוכח דברים ישנים ומפרש דברים קיימים בצורה חדשה ושונה...
לסיכום, האדם ועולמו נוצרים ומקבלים חיים חדשים בכל רגע מחדש, ובכל נשימה ונשימה ובכל מחשבה ומחשבה ובכל רגע ורגע האדם ועולמו נוצרים מחדש! וככל שאדם מתבונן בעניין זה, כך הוא חי טוב יותר, כך הוא מתחיל בכל רגע התחלה חדשה ועושה את מעשיו מתוך התחדשות ועירנות ולא בצורה אוטומטית בגלל הרגע הקודם. וככל שאדם מבין טוב יותר שהוא נולד כרגע מחדש, כך הוא זוכה שיהיה לו טוב יותר, שיהיו לו יותר רוגע, סבלנות וארך רוח (הפך הכעס, עצבים והקוצר רוח). בהצלחה.
ציטוטים: רבי נחמן מברסלב
עַל יְדֵי אֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנַח, נַעֲשֲֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.
אָמַר, לָא מִבָּעֲיָא דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִפִּי בְּלִי הִתְחַדְּשׁוּת, אֶלָּא אֲפִלּוּ הֶבֶל אֵינוֹ יוֹצֵא מִפִּי בְּלא הִתְחַדְּשׁוּת:
בְּוַדַּאי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. וְתֵדַע שֶׁבַּאֲנָחָה שֶׁנֶּאֱנָח עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ בִּרְיָה חֲדָשָׁה. כִּי הָאָדָם אֵינוֹ נָח מֵהַנְּשִׁימָה, כִּי בְּכָל עֵת הוּא מַנְשִׁים, הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא הֶבֶל וּמַכְנִיס הֶבֶל וְזֶה עִקַּר חִיּוּתוֹ
וְעַל כֵּן בְּמִצְרַיִם... לא הָיָה לָהֶם מֵהֵיכָן לְקַבֵּל הָרוּחַ חַיִּים, נֶאֱמַר בָּהֶם (שְׁמוֹת ו) : "מִקּצֶר רוּחַ", כִּי לא הָיָה לָהֶם מֵאַיִן לְקַבֵּל הָרוּחַ חַיִּים שֶׁהוּא בְּחִינַת אֶרֶךְ אַפַּיִם, מַאֲרִיךְ רוּחֵהּ כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בָּהֶם 'מִקּצֶר רוּחַ', שֶׁהוּא הֶפֶךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים