מאפיינים של הטקסטים הבודהיסטים

הכתבים הבודהיסטיים בעלי מאפיינים כה בולטים עד שנראה כי הדבר נעשה במכוון לשם קלות שינון וזכירה. רייס דיוויס ציין לפני כמאה שנה מספר מאפיינים אשר ככל הנראה תרמו לשינון הכתבים הבודהיסטים:

1. פורמולות - תבניות בהם מחליפים רק פרטים נרטיביים כגון מקום, זמן ומשתתפים שמתחלפים.

2. פסקאות שגורות - פסקאות של נוסחים קבועים, אשר ברגע שיש את תחילתן ההמשך הופך מייד ידוע.

3. חזרתיות - חזרות על משפטים שלמים, פסקאות שלמות, ועל שיחות שלמות, אשר בתרבות המערבית היו מובנים כהיקשים ולא היו מבוטאות שוב ושוב.

לשלושת המאפיינים של רייס דיוויס נוכל להוסיף מספר מאפיינים נוספים:

4. מיון על פי אורך וכמות - הטקסטים ממוינים על פי אורכם.

5. רשימות ממוספרות - בדרך כלל של מאפייני הדרך והמציאות כפי שהבודהה לימד אותם.

6. חלוקה לקבוצות - הלימוד מאורגן בשיטתיות מורכבת ומדורגת של קבוצות ותתי - קבוצות.

7. ניתוח הדרגתי - הצגת נושא מורכב בתמצות וניתוח מפורט בשלבים.

8. שאלות ותשובות - הבודהה הציג נושא באמצעות שאילה מנוסחת היטב ומענה תואם.

9. חריזה ומשקלות שיריים - שימוש בכלים פיוטיים במידה מסויימת כדי להקל על הזכירה וליופי פואטי, אשר מופיעה בעיקר בטקסטים קצרים.

ניתן למצוא דוגמאות רבות בטקסטים של מאפיינים אלו, להלן מספר דוגמאות. רוב הסוטות פותחות בפורמולותשל פסקאות כמעט זהות למעט פרטים נראטיביים. הנוסח הכמעט אחיד של פתיחות הסוטות מאפשר למשנן לזכור תבנית קבועה של פתיחה בה קיימים מספר משתנים כגון מיקום האירוע, הזמן והמשתתפים (מסומנים בקו תחתי):

כך שמעתי. בפעם אחת הבודהה שהה בחורשת המנגו של גִ'יוָאקַה קוֹמָארַבְּהַצַ'ה אשר ברָאגַ'גַהָא. אז הלך ג'יואקה קומארבהצ'ה אל הבודהה ולאחר שסיים לברך את הבודהה בכבוד, התיישב במקום ראוי. לאחר שהתיישב, פנה אל הבודהה במילים אלו... (שוורץ, 2006, 79) [26]

כך שמעתי. בפעם אחת הבודהה שהה בְּרָאגַ'גַהָא בחורשת וֶלוּבַנַה, אזור האכילה של הסנאים השחורים. באותה עת המכובד רַאהוּלַה שהה במנזר אַמְבַּלַטְהִיקַה. ערב אחד, הבודהה חזר מהתבודדות והלך אל המכובד ראהולה במנזר אמבלטהיקה... (שוורץ, 2006, 71) [27]

כך שמעתי. בפעם אחת הבודהה שהה במנזר נִיגְרוֹדְהַרְמָה בקַפִּילַבַטְהוּ בארץ בני השַקְיָאן. באותה עת, היה שם אולם אסיפות של השקיאנים מקפילבטהו אשר נבנה לא מזמן אך עדיין לא היה בשימוש על ידי פרוש, ברהמין או כל אדם אחר. השקיאנים מקפילבטהו ניגשו אל הבודהה, הביעו מחוות כבוד והתיישבו במקום ראוי, לאחר שהתיישבו, פנו אל הבודהה בדברים אלו... (שוורץ, 2006, 64) [28]

הפסקאות השגורות מופיעות לאורך כל הטקסטים, אלו בדרך כלל תיאורים בעניין הלימוד אשר חוזרים בנוסח מדוייק. כאשר משבחים את הבודהה קיימים מספר נוסחאות לתיאור סגולותיו שהידועה ביניהם היא:

"כך הוא הנעלה - ראוי להערכה, מואר בשלמות בזכות עצמו, בעל הבנה ומוסר, הנעלה אשר הלך מעבר, יודע את העולמות, הטוב במאמנים את אלו הראויים לאימון, מורה בני האדם והישויות השמימיות, מואר וטהור מעבר לכל ספק. " (שוורץ, 2008, 7)

כאשר משבחים את הדהמה, תורת הלימוד של הבודהה, הנוסח הידוע הוא:

"הדהמה מוצגת כראוי על ידי הבודהה, לראותה כאן ועכשיו, חסרת זמן, מזמינה לבוא ולראות, מובילה פנימה, להבנה על ידי החכם בעצמו. " (שוורץ, 2008, 7)

כאשר הבודהה מתאר אדם שמגשים שחרור הוא משתמש בנוסח הקבוע הבא:

"עם השחרור המלא מופיעה הידיעה: 'שחרור מלא'. הוא מבין ש'הלידה מוצתה, החיים הרוחניים הושלמו, מה שהיה לעשות נעשה, לא נותר דבר נוסף לעשות מעבר לכך. " [29] (שוורץ, 2004, 7)

בסיום השיחות של הבודהה עם הנזירים הסוטה מסוכמת במשפט:

"כך אמר הבודהה. והנזירים היו מרוצים ושמחים מדבריו. " (שוורץ, 2004, 26)

בסיום השיחות של הבודהה עם אנשים מהשורה שאינם נזירים, לעיתים הם הופכים להיות חסידיו ולעיתים הם מבקשים ממנו אף להצטרף לקהילת הנזירים בנוסח קבוע:

מעולה, גוטמה! מעולה, גוטמה! הדהמה הובהרה בדרכים רבות על ידי המכובד גוטמה כאילו מה שהונח הפוך יושר, כאילו מה שהוסתר נחשף, כאילו הוצגה הדרך הנכונה למי שאבד, כאילו הודלקה מנורה בעלטה כך שבעלי ראיה יוכלו לראות צורות. אני לוקח מחסה בבודהה, אני לוקח מחסה בדהמה, אני לוקח מחסה בסנגהה. יזכור נא אותי המבורך כתלמידו, בעל - בית שלוקח מחסה בו מעתה ועד סוף חייו. (שוורץ, 2004, 177)

גם כאשר הטקסט עוסק בחלק לימודי ופחות נראטיבי נמצא הרבה מאוד פסקאות בנוסח אחיד וקבוע, שיצרו הוראה קוהרנטית ומובנית. אחת הדוגמאות היא תיאור הג'האנות (jhna), מצבי התודעה הגבוהים יותר הנולדים מתוך ריכוז ושלווה:

התלמיד האצילי, מנותק מתאוות חושים, מנותק ממצבים מנטליים מזיקים, נכנס ושוהה בג'האנה הראשונה, בה יש חשיבה (vitakka) והרהור (vicra), הנולדת מניתוק, בה יש התעלות (pti) ושמחה (sukkha). ועם הדממת החשיבה וההרהור, בהשגת שלווה פנימית ואחדות התודעה, הוא נכנס ושוהה בג'האנה השנייה, בה אין חשיבה והרהור, הנולדת מריכוז, בה יש בתחושת התעלות ושמחה. ועם התפוגגות תחושות ההתעלות והתשוקות הוא שוהה באיזון נפשי, מודע וערני הוא חווה בגופו את השמחה אשר עליה מספרים הנאצלים: "מאושר הוא זה אשר חי באיזון נפשי ומודע", וכך הוא נכנס ושוהה בג'האנה השלישית. ולאחר שויתר על הנאה וכאב ועם העלמות שמחה ועצבות קודמת, הוא נכנס ושוהה בג'האנה הרביעית, אשר מעבר להנאה וכאב, מטוהרת באיזון נפשי ומודעות. (שוורץ, 2004, 103)

מאפיין החזרתיות מאוד בולט בטקסטים הבודהיסטים שלעיתים נראים כעמוסים בפסקאות זהות. לעומת הברהמינים אשר נטו לשנן רשימות מילים מתוך הריגוודה בתבניות שונות, החשיבות בטקסטים הבודהיסטים היא של המשמעות ולא הצליל או הפואטיקה, לכן הייתה משמעות קריטית לסדר הדברים. מאפיין החזרתיות יכול להתבטא במספר אופנים, קיימת חזרתיות של משפטים ופסקאות זהות, אם זה דבר מה שנאמר או תיאור של מקום או סיטואציה כלשהי. קיימת חזרתיות חלקית, כגון פסקה בה מוסברים מעשיו של אדם טוב ומייד אחר כך מעשיו של אדם רע באותו אופן רק בשינוי מילים במשמעות הפוכה, אשר בפאלית בדרך כלל מתווספת באות התחילית 'א' (לדוגמה מועיל - kusala, מזיק - akusala) כדי לציין את התואר הנגטיבי. כך על המשנן לזכור רק סט אחד של ביטויים והדבר מקל על הזכירה. לדוגמה, חזרתיות חלקית אם שינוי של מילה או ביטוי יופיעו במשפטים עוקבים:

מתוך חיבה צומח צער, מתוך חיבה צומח פחד. כי לזה החופשי לחלוטין מחיבה אין צער, ומהיכן יגיע פחד? (שוורץ, 2008, פסקה 213, ע. 161)

מתוך היקשרות צומח צער, מתוך היקשרות צומח פחד. כי לזה החופשי לחלוטין מהיקשרות אין צער, ומהיכן יגיע פחד? (שוורץ, 2008, פסקה 214, ע. 161)

"כל הדברים המותנים ארעיים" - כאשר אדם רואה זאת מתוך תובנה, הוא מתפכח מהסבל. זו הדרך לטיהור. (שוורץ, 2008, פסקה 247, ע. 183)

"כל הדברים המותנים כואבים" - כאשר אדם רואה זאת מתוך תובנה, הוא מתפכח מהסבל. זו הדרך לטיהור. (שוורץ, 2008, פסקה 248, ע. 161)

"כל הדברים המותנים חסרי עצמיות" - כאשר אדם רואה זאת מתוך תובנה, הוא מתפכח מהסבל. זו הדרך לטיהור. (שוורץ, 2008, פסקה 249, ע. 161)

חזרתיות מלאה מופיעה לאורך כל הטקסטים. בדברי הבודהה אין ניסיונות לתמצות כאשר מגיעים להסברים היכולים להתפרש על טקסטים נרחבים וכוללים חזרות שנראות לעיתים גם מתישות. בשיחה "רשת כל הדעות" [30] הבודהה מסביר על אמונות שונות של משוטטים שונים ומציג קבוצות של אמונות שונות והאופן בו הגיעו אליהם (הקטעים החוזרים מסומנים בכתב תחתי):

נזירים, ישנם כמה פרושים וברהמינים שמאמינים בנצחיות, אשר על סמך ארבע עילות טוענים שהעצמי והעולם נצחיים. על סמך מה, ביחס למה, הפרושים והברהמינים המכובדים האלו טוענים את השקפותיהם?

במקרה הראשון, נזירים, פרוש או ברהמין כלשהו, באמצעות ערנות, מאמץ, התמדה, שקדנות, וחשיבה נכונה, מגיע לרמה כזו של ריכוז מנטלי כך שבתודעתו המרוכזת, [מטוהרת, בהירה, ללא דופי, חסרת שחיתות], הוא נזכר במספר רב של חיים קודמים: כלומר

[הוא נזכר ב] לידה אחת, שתים, שלוש, ארבע, או חמש לידות, עשר, עשרים, שלושים, ארבעים או חמישים לידות, מאה, אלף, או מאה אלף לידות, הרבה מאות לידות, הרבה אלפי לידות, הרבה מאות אלפי לידות. [הוא נזכר: ] 'אז היה לי שם כזה, הייתי שייך לשבט הזה, כך היה המראה שלי, כך היה האוכל שלי, כאלו היו החוויות שלי של הנאה וכאב, כך היה אורך החיים שלי. לאחר מותי עברתי משם, והופעתי מחדש כאן. ' כך הוא נזכר בחיים קודמים רבים על צורותיהם ופרטיהם.

כך הוא אומר: 'העצמי והעולם הם נצחיים, עקרים, איתנים כפסגת הר, עומדים ביציבות כמו עמוד. ולמרות שהיצורים החיים משוטטים ונודדים [במעגל החיים והמוות], מתים ומופיעים מחדש, עדיין העצמי והעולם נותרים זהים בדיוק כמו הנצח עצמו. מהי הסיבה לכך? משום שאני, באמצעות ערנות, מאמץ, התמדה, שקדנות, וחשיבה נכונה, הגעתי לרמה כזו של ריכוז מנטלי כך שבתודעתי המרוכזת, נזכרתי במספר רב של חיים קודמים שלי על צורותיהם ופרטיהם. מסיבה זו אני יודע זאת: 'העצמי והעולם הם נצחיים, עקרים, איתנים כפסגת הר, יציבים כמו עמוד. ולמרות שהיצורים החיים משוטטים ונודדים [במעגל החיים והמוות], מתים ומופיעים מחדש, עדיין העצמי והעולם נותרים זהים בדיוק כמו הנצח עצמו'. נזירים, זה המקרה הראשון.

במקרה השני, על סמך מה, ביחס למה, פרושים וברהמינים מכובדים מאמינים בנצחיות, אשר טוענים שהעצמי והעולם נצחיים?

הנה, נזירים, פרוש או ברהמין כלשהו...

כלומר, [הוא נזכר בחיים קודמים במשך] עידן אחד של התכווצות והתרחבות של היקום, במשך שניים, שלושה, ארבעה, חמישה או עשרה עידנים של התכווצות והתרחבות של היקום.

[הוא נזכר: ] 'אז היה לי שם כזה, הייתי שייך לשבט הזה...

וכך הוא אומר: "העצמי והעולם הם נצחיים...

נזירים, זהו המקרה השני. (שוורץ, 2004, 44-46)

לעיתים נוכל למצוא אפיזודות שלמות שחוזרות בשינוי פרטים מינוריים במקומות שונים בקאנון על אף שקשה להניח שהייתה כזו מקריות של דמיון בין סיטואציות, ולעיתים אפילו סוטה שלמה תהיה זהה לאחת אחרת מלבד המקום והמשתתפים. נורמן (Norman, 1997) מצא מקרים של חזרתיות בהן דיווחו קבוצת נזירים לבודהה על ארוע שקרה להם בפירוט כה רב וחזרו על המקרה כ - 12 פעמים באופן מדוייק לחלוטין. הוא מציין כי החזרתיות הקיימת בטקסט משרתת פעמים רבות את החניכים שלומדים לשנן את הסוטות, מאחר שבתחילה אוצר המילים שלהם מוגבל עצם השינון של קטעים כה נרחבים באופן רפטיטיבי של התוכן, נותן להם תחושה של הבנת הנאמר מצד אחד ותרגול נוסף מצד שני.

חלוקה על פי אורך מתבטאת בקאנון המורכב מאלפי שיחות שרובן מקובצות על פי אורכן. אין הקפדה מוחלטת על עניין האורך ולעיתים ניתן למצוא גם חריגים, כמו כן, בתוך כל קובץ פעמים רבות המיון והסדר הם הרבה על פי הקשר תוכני. בתוך סל הסוטות (suttapitaka) נמצא את קובץ השיחות הארוכות, אחר כך את הבינוניות ולאחר מכן עוד שלושה אוספים של סוטות קצרות שחלקם אוספים של פיוטים מלודיים. כמו כן קיימות סוטות בגרסאות שונות לפי אורכים וכך נוכל למצוא את 'הסוטה הארוכה על קאמה' ((Mahkammavibhanga, ו - 'הסוטה הקצרה על קאמה' (Cakammavibhanga), והרבה זוגות שיחות נוספות בדומה. מנקודת מבט של ביצוע הופעה בפני קהל שומעים, ניתן לראות את היתרון שבחלוקה על פי אורך, שכן ניתן להזמין נזיר מקבוצה מסויימת של שינון על פי אורך המזמור הדרוש לארוע מסויים. עדיין, אין נזירים שמתמחים רק בשינון סוטות קצרות אך על כל נזיר לדעת לפחות מספר סוטות קצרות לשם טקסים רשמיים, כגון קבלת ארוחה, או ביקור אדם חולה. הסוטות הקצרות מאורגנות בדרך כלל על פי הקשר כמותי של רשימות מספריות כפי שנמצא בקובץ האנגוטרניקאיה (anguttaranikaya). בקובץ הסמיוטניקאיה (samyuttanikaya) נמצא לעומת זאת ניסיון לקבץ שיחות על פיהקשרים תוכניים יותר, כאן החלוקה היא לחמישה חלקים בעלי משמעות משותפת או קשר אסוציאטיבי.

רשימות ממוספרות משובצות לאורך כל הלימוד של הבודהה. אופן ההצגה האנליטי - מתמטי מאפיין את התרבות הפילוסופית - דתית ההודית בכלל ובאופן ייחודי גם את הלימוד של הבודהה. כל יסודות הלימוד מוצגות כקבוצות של חלקים, תכונות, מאפיינים, יכולות, תופעות וכו'. יותר מכך ניתן לומר שכל חלק בלימוד מסווג בדרך כלל ברשימה מסויימת. רשימות אלו הן בעלות ערך פדגוגי כמו גם מסייעות לשינון וזיכרון. אחד היסודות החשובים והידועים בלימוד אשר הבודהה הכריז עליהם בשיחה הראשונה שהעביר לחמשת תלמידיו הראשונים הוא 'ארבע אמיתות האציליים' (Ariya-sacca): (1) אמת הסבל, (2) אמת מקור הסבל, (3) אמת קץ הסבל, (4) אמת הדרך האצילית בעלת שמונה האיברים. הדרך המובילה לשחרור וקץ הסבל מכונה 'הדרך האצילית בעלת שמונה האיברים' (ariyo ahagiko maggo): (1) הבנה נכונה, (2) כוונה נכונה, (3) דיבור נכון, (4) עשייה נכונה, (5) אורח חיים נכון, (6) מאמץ נכון, (7) מודעות נכונה, (8) ריכוז נכון. על פי הלימוד לכל התופעות במציאות יש שלושה מאפיינים (מלבד אלמנט הניבאנה שאינו חולק מאפיינים אלו), שלושת מאפייני המציאות האלו הם: (1) סבל (dukkha), (2) ארעיות (annica), (3) חוסר עצמיות (anatt). הבודהה מתאר אדם כ'חמישה מצרפים', חמישה קבוצות של תופעות פיזיות ומנטאליות: (1) גוף (kya), (2) הרגשה (vedan), (3) זיהוי, פיסה או היזכרות (sa), (4) תצורות מנטליות (sankhra), (5) הכרה (via)

קיימות עוד רשימות רבות מעין אלו אשר הבודהה מציג אותם בשיחותיו וחוזר עליהם פעם אחר פעם כגון: 2 ההשקפות הקיצוניות, 5 היכולות, 5 הכוחות, 5 ההפרעות, 10 התכונות האציליות, 4 המשכנים הנשגבים, ועוד.

חלוקה לקבוצות: מאחר והלימוד כולל רשימות של תופעות פיזיות מנטאליות רבות מסוגים שונים אשר לעיתים מגיעים למאות, הבודהה ולאחר מכן המסורת נהגו לקבצם לתתי - קבוצות בשיטתיות כדי ליצור סדר וארגון. אם ניקח לדוגמה את 'הדרך האצילים בעל שמונה האיברים', גם כאן יש תת - חלוקה ל - 3 קבוצות:

1. חוכמה (הבנה נכונה, כוונה נכונה)

2. מוסר (דיבור נכון, עשייה נכונה, אורח חיים נכון)

3. ריכוז (מאמץ נכון, ריכוז נכון, מודעות נכונה)

בדומה נמצא רשימות הרבה יותר מורכבות ומסועפות גם ב'סל הסוטות' ו - 'סל הוינאיה' אך בייחוד ב'סל האבהידהמה' בו מפורטים כל תופעות המציאות ברשימות ארוכות ביותר הכוללות תהליכים קוגניטיביים, תהליכים תפיסתיים, הכרתיים, רגשיים וקרמתיים מאוד מורכבים. תופעה דומה נוכל לראות גם בחלוקה והקיבוץ של השיחות עצמן לקבצים, פרקים ותתי - פרקים. כך המסורת הבודהיסטית יצרה בהשפעת הלימוד של הבודהה ארגון שיטתי וחלוקות מורכבות של כל הלימוד הן מבחינה תוכנית והן מבחינה מבנית.

אחת הסוטות שמדגימות היטב את השימור באמצעות הספרות האוראלית היא סוטת 'סנגיטי' [31] (sangitisutta), המיוחסת דווקא לסריפוטה (Sariputta), תלמידו הבולט של הבודהה. השיחה כוללת רשימות מקובצות בסדר עולה מאחת עד עשר הכוללת סיכום של רוב המושגים הנכללים בלימוד של הבודהה. סוטה זו מיועדת לשינון ומזמור כפי ששמה מרמז הנגזר מהמילה 'סנגהה'. מבנה הסוטה והמספריות מראים על כוונה להוות אינדקס להיבטי הלימוד השונים וכך הופך נוח לזכירה ומהווה מזמור מרכזי באסיפות קהילת הנזירים.

"ישנם דברים שהבודהה הכריז עליהם... לכן עלינו לדקלם אותם יחדיו... למען טובת ואושרם של האנשים והיצורים השמימיים... מהי הקבוצה של דבר אחד? מהם הקבוצות של שני דברים...? (1) תופעות מנטאליות ופיזיות (2) בורות ותשוקה לקיום (3) האמונה בהמשך קיום, ובהפסקת הקיום (4) חוסר בושה מהתנהגות לא וחוסר פחד מהתנהגות לא מוסרית... (33) ידיעת השמדת הזיהומים וידיעת אי הופעתם. מהם הקבוצות של שלושה דברים? (1) השורשים הרעים של: תשוקה, שנאה ואשליה...

ניתוח הדרגתי: הבודהה לימד תורת לימוד להבנת המציאות. תורה זו בוחנת את המציאות בצורה חדה וישירה ודורשת ניתוח חווייתי כמו גם אינטלקטואלי. כדי להסביר את התובנות האלו הבודהה היה פורש אותן בשלבים, וכך הוא הציג ניתוח מדורג של המציאות אשר בכל מקרה היה מתאים את מידת העומק שלו לזמן, לאירוע ולמשתתפים בו. באחת השיחות הנקראת "המשל אודות אכילת בשרו של הילד" [32] בה הבודהה מסביל במשל את האופן בו יש להתייחס למזון נמצא דוגמה לניתוח בשלבים:

"נזירים, ישנם ארבעה סוגים של מזונות להזנת יצורים חיים שכבר נולדו ולהזנת יצורים חיים העומדים להיוולד. מהם הארבעה? [ראשית] מזון הגוף של אוכל גס או מעודן, שנית, מזון המגע, שלישית, מזון הרצון, רביעית, המזון ההכרה. נזירים, אלו ארבעת הסוגים של מזונות להזנת יצורים חיים שכבר נולדו ולהזנת יצורים חיים העומדים להיוולד.

נזירים, כיצד יש להתייחס אל מזון הגוף? נניח שזוג נשוי היה יוצא למסע מפרך דרך שטח פראי, כשהוא נושא עמו מלאי מצומצם של אספקה... (שוורץ, 2006, 52)

במקרה זה, הבודהה מציג 4 סוגי מזון ולאחר מכן מפרט את ההתייחסות הראויה לכל אחד מהם. הפירוט יכול להמשיך גם בארבע או חמש רמות והופך מורכב למדי, משימה לא פשוטה כאשר זוכרים שכל הלימוד נעשה בעל - פה. לכן החזרתיות שהוצגה קודם לכן תומכת בהצגת הניתוחים המורכבים וגם אם נראה על פניו שהיא מתישה ומפרכת כאשר היא מוצגת בכתב, כאשר הלימוד הוא אוראלי בלבד, ללא חזרתיות יש סיכוי גדול הן מצד המורה והן מצד התלמיד לאבד את חוט המחשבה.

שאלות ותשובות: השיחות של הבודהה היו עם נזירים ותלמידים אחרים אשר לעיתים הגיעו ושאלו אותובעניין בסויים והוא השיב להם. אך כאשר הבודהה היה מעוניין להסביר דבר מה, הוא נהג להעלות שאלות ולהשיב להם בעצמו, כמתודה פדגוגית. לעיתים רבות הוא הציג זאת בגוף שלישי, כאילו הנזיר מנהל את החקירה בעצמו, ולכן הנוסחים הם: 'כיצד עליו לפעול', 'כיצד הדבר קורה' וכו'. באחת השיחות שנקראת "השיחה על החקירה היסודית" [33] הבודהה מסביר על הסבל וסיבותיו, ועל הדרך בה על החניך לבצע את החקירה:

בשיטת לימוד זו, נזיר עורך את חקירתו היסודית באופן הבא: סבל בצורות שונות ומגוונות [כמו] הזדקנות ומוות קורה בעולם הזה, מה התנאי להופעת הסבל הזה, מה המקור שלו, מה הראשית שלו, מה המוצא שלו? כאשר איזה גורם מתקיים, הזדקנות ומוות מופיעים? כאשר איזה גורם לא מתקיים, הזדקנות ומוות לא מופיעים? ' כאשר הוא חוקר באופן זה, הוא מבין: 'סבל בצורות שונות ומגוונות [כמו] הזדקנות ומוות קורה בעולם הזה, לידה היא התנאי להופעת הסבל הזה, היא המקור שלו, הראשית שלו, המוצא שלו. כאשר יש לידה, הזדקנות - ומוות מופיעים, כאשר אין לידה, הזדקנות ומוות לא מופיעים. (שוורץ, 2006, 44)

בדומה לטקסטים גם הפרשנות הבודהיסטית הקדומה והמודרנית שאלה את אופן הלימוד המתבסס על הצגת בעייה וחקירתה דרך שאלות ותשובות.

הפורמולציה של הקאנון מצביעה על לימוד מתודולוגי שיצר הבודהה ששיחותיו היו עם אנשים רבים בארועים שונים ועדיין המסרים אחידים ונבדלו בהתאמת הלימוד לתלמיד ולסיטואציה. כתוצאה מאחידות התכנים היו ניסיונות רבים במסורת ליצור טקסטים תמציתיים שכוללים את כל הלימוד אך עדיין במקביל קיים ניסיון עיקש לשמור על זמינות טקסט המקור מאחר והנארטיב בא נאמרו הדברים הנו בעל ערך פדגוגי לכשעצמו, וכן האופן בה נאמרו הדברים פועל כמורה כפי שהבודהה ציין זאת.

מערכות דיוק, בקרה ואותנטיות

המסורת הבודהיסטית יצרה מנגנונים לשימור הטקסטים כדוגמת האסיפות הגדולות בהן קהל גדול של נזירים מלומדים ובכירים שיננו את הטקסטים בפומבי וכך יכלו ליצור נוסח אחיד תוך ביטול טעויות באופן סטטיסטי, כלומר על פי עקרון ההכרעה על פי רוב. כמו כן לכל עניין שעלה חיפשו סימוכין בטקסטים ועל סמך דבריהם של הנזירים הבכירים והמנוסים וכך יכלו לבחון את אמיתות הטענות שהועלו. מאחר שהבודהה לימד את תורתו בצורה שיטתית, אנליטית ומאורגנת במקור, ויצר תשתית איתנה להמשכיות והפצה נאותה, היה על הנזירים בעיקר ליצור מבנים ברורים של קבצי השיחות, ומעבר לכך נעשו ניסיונות רבים של נזירים מהמסורת להמשיך וליצור טקסטים מובנים היטב לתיאור החלקים השונים של הלימוד. כללי ההתנהגות של הנזירים נשמרו בקנאות ומהווים יסוד חשוב בשימור המסורת. שמירת הכללים האלו יצרה קהילה מאוחדת שחבריה חיים בהרמוניה ופועלים לטובתם כמו לטובת הכלל, שקהילת התושבים התומכת בה עושה זאת מתוך כבוד והערכה.

כיוון שהנוסחים בטקסטים מאוד אחידים ככל הנראה המסורת ערכה בהם עריכה כדי להקל על השינון מצד אחד ולשמור על דיוק מצד שני. לשם מטרה זו נמצא צורות ניסוח קלות לזיכרון, חזרתיות, רשימות ממוספרות וחלוקה לקבוצות כפי שנכתב קודם לכן. לימוד הטקסטים על ידי נזירים רבים יצר בעצם מספר גדול של עותקים חיים אשר יכלו לאמת ולתקן זה את זה. מצד אחד הדבר מועיל להשרדות הטקסטים אך גם יוצר טעויות שונות אצל כל משנן, ולכן היה לדון בסוגיות של שוני בגרסאות של משננים שונים, אשר הוכרע על פי נזיר בכיר יותר בהתאם לניסיונו וסימוכין מהטקסטים, לעיתים העניין הוכרע על פי רוב.

אחת השאלות העולות כאשר דנים בשינון טקסטים היא מה החשיבות שמעניקים לטקסט, במקרה זה, שיחות הבודהה ותלמידיו מהווים בסיס יסודי של הלימוד, וכפי שנאמר קודם לכן, הבודהה העניק את הסמכות של 'המורה' לדהמה, ללימוד עצמו. לכן הטקסטים של הלימוד בעלי חשיבות עליונה, אם כי לא מוגדרים כקדושים בכל אופן שהוא. הערך שלהם הוא בעיקר פדגוגי, כדי להסביר ולבאר את הדרך לשחרור, באמצעות הסברים שונים של תופעות המציאות הכוללים ניתוחים אנליטיים כמו גם דוגמאות ומשלים רבים. כאשר הנזירים או התלמידים משננים את הטקסט יש בזיכרונם הוראות לימוד שימושיות לעצמם כמו גם ללימוד אחרים. מכן גם ברור שהמסורת עשתה השתדלות מירבית לשמר את הטקסט, וכך גם חונכו הנזירים לשאוף לשימור בכל אמצעי ראוי. שאלה נוספת העולה היא אילו שינויים מותרים ואילו שינויים אסורים בטקסט. מאחר והטקסטים האלו הם תיעוד מדוייק עד כמה שניתן לשער של שיחות, אין רצון לערוך בו שינויים ולהיפך יש כוונה לשמור על דיוק מירבי כדי לא לשבש או לסלף את הלימוד. לכן המשננים נדרשו לשמור על נוסח אחיד, דיוק במונחים ועד כמה שניתן גם דיוק בנראטיב.

הפטימוקהה (patimokkha), אוסף כללי ההתנהגות של הנזירים, חובר בהדרגה על ידי הבודהה בימיו בהדרגה כתגובה לאירועים שונים בקרב הנזירים ויחסיהם הפנימיים והחיצוניים עם קהילות התושבים. קבוצות נזירים התקבצו פעמיים בחודש כדי לשנן את הכללים יחד. יש לשער כי המתכונת הייתה זהה בכל פעם, אלא אם נוספו כללים חדשים. כך נוצרה גירסא אחידה למדי של הפאטימוקהה בין רוב הזרמים הקדומים. בדומה, ארבע פעמים בחודש נזירים התקבצו כדי להעביר דרשה לשומעים שאינם נזירים, באותם אירועים ניתן לשער שנוכחותם של מספר גדול של נזירים הצליחה לבטל חוסר דיוקים כאשר הנזירים המלומדים שהקשיבו לדרשה באותה עת יכלו לתקן פרטים לא מתאימים. ניתן לראות בתהליך זה תחילתה של הקודיפיקציה השיטתית אשר החלה עוד בימיו של הבודהה, אשר יצרה נוסח אחיד וערוך היטב של הטקסטים כדי לשמר אותו במדוייק ולצמצם עיוותים למינימום האפשרי.

במסורת הבודהיסטית בה קיים קורפוס עצום של שיחות הנשמרות על ידי כמות גדולה של נזירים, בלתי נמנע שיופיעו בעיות של אותנטיות. אם אמירה מסויימת אינה עולה בקנה אחד עם הוינאיה (vinaya sandissanti), עליה להדחות, ובדומה אם אמירה אינה מתאימה לסוטות (sulle otaranti), יש לדחותה בהתאם להוראותיו של הבודהה. המסורת עצמה היתה מודעה לחלוטין לכך שיש לשמור על נאמנות למקור בהעברת הלימוד והוצע תהליך על פיו ניתן לבחון טקסט כקביל על פי ארבעת ה - maha-padesa, ארבעת הסמכויות שהן:

1. הבודהה עצמו

2. קהילת נזירים הכוללת נזירים בכירים

3. קבוצת נזירים מלומדים

4. נזיר מלומד אחד

בסוטת 'מהאפריניבאנה' (mahaparinibbna), 'כניסתו של הבודהה לניבאנה הסופית', אמירות שמקורן לכאורה בארבעת סמכויות אלו מתקבלות כנכונות רק לאחר בחינה אל מול אוסף השיחות האחרות תוך השוואה עם הוינאיה (vinaya), אוסף השיחות העוסקות בעיקר בכללי ההתנהגות של הנזירים. כך רק אם יש התאמה בין שלושת אלו ניתן לקבל את האמירות על פי מקורן.

בחינה של אותנטיות יכולה להעשות על פי הפטקופדסה (petakopadesa), שהן שש קטגוריות כלליות אליהן ניתן לסווג היבטים שונים של הלימוד הבודהיסטי:

1. מצרפים (khandha)

2. אלמנטים (dhattus)

3. ספירות (loka)

4. יכולות (indriya)

5. אמיתות (sacca)

6. התהוות מותנית (paticcasamupada)

כל אחת מאלו מתאימה לבחינת תוכן האמירה ומיקומה בהקשר של מכלול הלימוד. אם הנאמר עולה בקנה אחד עם הלימוד בקטגוריה שלו והוא מתאים לניסיון אזי ניתן לקבל אותו כנכון.

לאור זאת ניתן לומר שהשיחות הקאנוניות אינן גוף ספרותי אלא משמשות כתבניות לימוד מסורתיות. ולכן מושג האותנטיות אינו האמת ההיסטורית אלא האם הדבר עולה בקנה אחד עם המבנה הבסיסי של אמת הלימוד או הדהמה כמכלול אחד.

מערכת השינון

המסורת האוראלית עדיין פעילה ומבוססת בארצות דרום מזרח אסיה, לכן, אם נבחן את טכניקות השינון שנעשות בהן שימוש היום נוכל גם לשפוך אור על מה שנעשה בעבר. כאשר נזירים מצטרפים לקהילה הם עוברים תהליך בו בהדרגה הם לומדים עוד ועוד טקסטים בעל פה, כדוגמת מזמורי ברכות וכללי ההתנהגות של הנזירים (הפטהימוקהה). כיום מאחר והטקסטים הכתובים נפוצים הן בספרים והן במדיה דיגיטלית, הנזירים נעזרים בהם במסגרת תרגול שינון עצמי (Tambiah, 1968) וכך משמרים את האופי האוראלי בתמיכת הטכנולוגיות האחרות.

הבודהה ממליץ ומעריך שינון כאשר זה נוגע לטקסט הלימוד, כפי שעולה באחד הפסוקים מתוך הדהמפדה, כדי לשמר את הטקסטים והלימוד לטובת הדורות הבאים ולטובת הלומדים עצמם, יש על הנזירים לחזור בשינון ולחזק את זיכרונם כדי שלא יהיו שיבושים או שכחה של כתבי הלימוד.

חוסר שינון הוא פגם בלימוד שבעל - פה (Asajjhyamal manta)

הזנחה היא פגם בבית

רישול הוא פגם במראה

חוסר ערנות הוא פגם אצל שומר. (שוורץ, 2008, פסקה 241, ע. 179)

כדי לשמור על דיוק המסורת יצרה מערכת אימון שיטתית הכוללת כללים נוקשים ואימונים מפרכים כדי לצמצם את הטעויות האפשריות ולמנוע שכחה מוחלטת של חלקים קטנים כגדולים של הטקסט. המשננים נדרשים ללמוד טקסטים בעל פה בין אם הם מבינים אותם או לא, ישנם אלו שמתאמנים לזכור מבלי שידעו קרוא וכתוב ולרוב אף לא את השפה הפאלית. כך שמשננים אלו שרבים מהם ילדים או נעירים צעירים זוכרים רצף של צלילים ללא כל הבנה שלהם, ובשלב מאוחר יותר אם הם לומדים את השפה יש ביכולתם להבין את מה ששיננו. לעניין ההבנה התוכנית של הטקסט המשונן יש יתרונות וחסרונות שנדון בהם בהמשך.

קיימים שלושה קבצים אותם משננים הנזירים: (1) קובץ הסוטרות - שיחות של הבודהה ותלמידיו, (2) קובץ הוינאיה - כללי התנהגות לנזירים ושיחות נלוות, (3) האבהידהמה והפרשנויות - 'הלימוד הגבוה' מצגה שיטתית של הלימוד בפרטים והסברים לגבי הסוטרות והוינאיה.

קיימות שלוש פונקציות עיקריות לשינון הראשון הוא לימוד עצמי ולימוד אחרים, השני הוא שימור הטקסטים והשלישי הוא מזמורים בחברותא עם נזירים אחרים, ביצוע מזמורים בפני קהל שומעים בטקסים ואירועים שונים ומזמורים לשם הנאה.

קיימים מאפיינים רבים בטקסטים הבודהיסטים המסייעים לפעולת השינון והזכירה ולכן נראים גם כעזרי שינון מעשיים כדוגמת אלו שהוצגו קודם: פורמולות, פסקאות שגורות, חזרתיות, מיון על פי אורך וכמות, רשימות ממוספרות, חלוקה לקבוצות, ניתוח הדרגתי, שאלות ותשובות, חריזה ומשקלות שיריים. בין אם היו כך במקור או התעצבו על ידי הנזירים במסורת הם איפשרו ליצור מנגנון לימוד, אימון וזיכרון בצורה נגישה לנזירים רבים בעלי רקע של גיל, השכלה, תרבות ומוצא שונים.

רמות שינון על פי הבנה

למרות עזרי השינון עדיין הייתה יכולה ליפול טעות בטקסט, במיוחד כאשר נזירים מחלקים שונים של הודו או ארצות אחרות בעלי יכולת ביטוי שונות היו נאספים לדיקלום בצוותא. הטעויות היו יכולות להיות משני סוגים: בהגייה או בתוכן עצמו. הפרשן הבודהיסטי בודהגושה (buddhagosa) מונה רשימה של טעויות פונמיות נפוצות אשר היוו חלק מהפעילות הרשמית של השינון בקהילת הנזירים (קמוואצ'א kammavc) בניהן ביטוי הברה כמנושפת כאשר היא אינה מנושפת במקור ולהיפך, או הדגשת עיצור כאשר הוא אינו מודגש במקור ולהיפך. טעויות פונמיות מעין אלו היו יכולות לגרור טעויות תוכניות כיוון שיכולות להיות שתי מילים שונות במשמעות עם הבדל במאפיין הנישוף או הדגש של הברה אחת. טעויות בהגייה או בתוכן היו יכולות להופיע בין אם הייתה למשנן הבנה של הטקסט והשפה או לא. לעיתים חוסר ההבנה שפת הטקסט היה יכול להועיל מאחר ואז לא הייתה 'התערבות אישית' או השפעה של השקפות פרטיות שלעיתים היו יכולות להיות מוטעות על התוכן הנדון בטקסט, וכך לא היו נמנעות טעויות מסוג מסויים. לעומת זאת כאשר יש הבנה של השפה ניתן למנוע טעויות של הגייה לא נכונה כיוון שהמשנן יודע להבחין בין מילה נכונה ללא נכונה, אך בהבנה של השפה נפתח פתח לטעויות מהסוג שהוזכר קודם לכן. כאשר קיימת הבנה של השפה והבנה של הלימוד כראוי, אז מושגת בקרת איכות אמיתית של תוכן והגייה.

נוכל לבחין בין שלוש רמות על פי הבנה:

1. שינון מבלי לדעת את השפה או את משמעות התוכן - כפי שנזיר צעיר מתחיל בשינון על בסיס שמיעתי בלבד, ללא הבנת שפת הפאלי או הלימוד עצמו.

* הנזיר משמש כ'טייפ - הקלטה' מאומן. אימון זה יכול לשרת את עצמו מאוחר יותר כאשר יתקדם בלימוד, אך יכול לשמש אחרים אשר יודעים את השפה, אם ידקלם בפניהם את ששינן.

2. שינון תוך הבנת השפה - לאחר שנזיר לומד את שפת הפאלי יש ביכולתו להבין מילולית את משמעות הדברים.

* זהו שלב הכרחי בו הנזיר משתמש בזיכרונו כבספר לימוד, הוא מהרהר ובוחן את הטקסט שלמד, חוקר אותו לפרטים בהתאם לתרגול ולניסיונו וכך מעמיק את הבנתו ביחס למציאות כמו גם ביחס לטקסט עצמו. גם במקרה זה המשנן יכול לדקלם את הטקסט בפני אחרים שמבינים את השפה לשם לימוד והוראה.

3. שינון תוך הבנת השפה והתוכן - נזיר מלומד, היודע את השפה ובעל ניסיון ותובנות המתאימות להבנת משמעות הלימוד.

* הנזיר המלומד והמנוסה יכול להעמיק את הבנתו באמצעות חקירת הטקסט והמציאות כמו גם להשתמש בו בהוראה לחניכים אחרים. מקובל שנזיר - מורה ידע חלק גדול של טקסטים בעלי אופי של לימוד וישלב אותם בזמן דרשותיו לתלמידיו.

כל המשננים האלו בין אם הם מבינים את השפה והתוכן ובין אם לא משתתפים בשינון קבוצתי תדיר או נוכחים בו גם אם באופן לא פעיל ובכך עוברים אימון מתמיד וזיכוך המחזק את זיכרונם ומונע טעויות הגייתיות כמו גם תוכניות.

דיווח עכשווי של נזירים

במחקר זה נערכו שתי ראיונות עומק עם נזירים בודהיסטים שנשאלו בעניין השינון והשימור של הטקסטים בחיי היום יום שלהם כנזירים. זהו מקרה בוחן עכשווי כדי לאושש את הטענות שעולות בנוגע לתרגול השינון שנעשה בעבר ומידת השרדותו עד היום. מתוך הראיונות עולה כי אכן המסורת האוראלית ממשיכה לפעול היום אך הצטרפו אליהם טכנולוגיות חדשות שונות לשימור הכתבים אשר גורמים לנזירים רבים להסיר את האחריות לשינון מעליהם, כך השינון הפך לעניין יותר מסורתי ופחות מהותי. השינון כיום עדיין נפוץ בקרב הנזירים הבודהיסטים למרות שהוא פחות דומיננטי ומשמעותי להם לאור הטכנולוגיות החדשות כדוגמת המחשב והאינטרנט, כמו גם הדפוס שהפכו נפוצים כמעט בכל פינה בעולם. מאחר והשינון הוא ערך מרכזי במסורת הן בשל האיכויות הלימודיות שבו והן בשל השימור, עדיין נמצא נזירים רבים שרותמים את הטכנולוגיות השונות כדי לסייע להם בתרגול השינון.

במחקר זה נשאלו שני נזירים בודהיסטיים ממוצא ישראלים לגבי מסורת השינון ואימונם האישי. הנזיר פְּרַה [34] (phra) עופר עדי הולך בדרך הבודהיסטית קרוב ל - 20 שנה והצטרף לקהילת הנזירים במסורת התאילנדית לפני למעלה מ - 6 שנים תחת הנזיר המכובד אג'אן [35] טונג (Ajhan Thong) מהעיר צ'אנג מאי אשר בתאילנד, והנזיר פְּרַה סוקהיטו (sukhito), גם הוא נזיר בודהיסט ממוצא ישראלי אשר הצטרף לסנגהה לפני למעלה מ - 14 שנים במסורת התאילנדית של נזירי היער תחת המורה אג'אן צ'ה (Ajhan Chan).

פרה עופר מספר כי כאשר הצטרף לסנגהה, קהילת הנזירים כנזיר מתחיל, המורה שלו הדריך אותו ללמוד ראשית מספר טקסטים קצרים בפאלי בעלי אופי טקסי. אחד הטקסטים הוא 'ברכת המזון' בו הנזיר מודה למי שנתן לו את האוכל ומצהיר שהוא אוכל לשם הזנת הגוף ולא לשם מטרות אחרות:

"הוא מהרהר בחוכמה, אני משתמש באוכל הזה לא לשם הנאה, לא לשם תענוג, לא לשם השמנה, לא לשם שיפור המראה חיצוני, אלא רק על מנת לתחזק את הגוף, לשמור אותו בריא, ולתמיכה בחיים ברוחניים. במחשבה זו, אני אשבע מבלי להתמלא יתר על המידה, וכך אמשיך לחיות חסר אשמה ובשלווה. "

הנזיר המתחיל לומד טקסטים נוספים בעלי אופי ריטואלי ומכוונים לעיתים לעצמו ולעיתם לאדם אחר אשר משמשים באינטראקציה בינו לבין קהילת החסידים אשר מצפים מכל נזיר לדעת את הברכות המתאימות לכל ארוע, בין אם זה בזמן מתן נדבות האוכל, ובין אם מזמינים אותו לברך על בית חדש או הלוויה. פרה עופר מספר שקהילת החסידים מתייחסת לנזיר כיום כפונקציה דתית ואינה מבחינה בין נזיר צעיר לותיק, ולכן היא מצפה שידע סט של טקסטים בסיסיים שעל כל נזיר לדעת בעל פה. בהיבט לימודי בפני אנשים מהשורה המבקשים הסבר, נזיר נדרש לדעת פורמולות בסיסיות לדיקלום גם אם הוא אינו מבין את השפה או את התוכן של הדברים. פרה סוקהיטו מדווח גם הוא על לימוד ראשוני של טקסטים ריטואליים בסיסיים בתחילת האימון, אך מציין שבמסורת שלו אין הכרח ללמוד טקסטים מעבר לכך והאימונים מתרכזים יותר בתרגולים של אורח חיים, מוסר ומדיטציה ופחות מודגשת למידת הטקסטים.

פרה עופר מבחין בין האימון המוקדם לאימון המאוחר, כאשר נזיר מצטרף לא מצפים ממנו שידע טקסטים של שיחות וסוטות שלמות אך ככל שהוא מתקדם בדרך וצובר שנות נזירות הקהילה של הסנגהה כמו גם קהילת החסידים מצפים ודורשים שילמד חלק הולך וגדל של טקסטים. כך, המורה שלו ביקש ממנו בכל פעם ללמוד טקסט נוסף עד שהיה מיומן בשינון ובדיקלום שלו, ואז המשיך לטקסט נוסף על פי הדרכת המורה. פרה סוקהיטו לעומת זאת, בחר בעצמו את הטקסטים שהיה מעוניין ללמוד וכך במשך השנים אסף לזיכרונו מספר לא מבוטל של טקסטים מתוך הקאנון על פי נטיותיו האישיות. שני הנזירים לא יודעים את שפת הפאלי לאשורה אך מתוך לימוד הטקסטים ושיחות עם הנזירים האחרים, רכשו אוצר מילים בסיסי של השפה וכך הם יכולים להבין חלקים גדולים של הטקסטים אותם שיננו. הטקסטים האלו הפכו שימושיים להם הן בלימוד העצמי שלהם כאשר הם חוזרים עליהם המילים מעוררות בהם הזדמנות נוספת להרהר במשמעות המילים והלימוד הופך בהיר יותר ויותר.

פרה עופר מציין את העובדה שהמורה שלו הסמיך אותו להיות מורה, עניין שחייב אותו להסביר לאנשים רבים מרקע שונה את הלימוד הפרקטי והתיאורטי. הוא מספר שההוראה דרשה ממנו הבנה תיאורטית מעמיקה יותר ולכן גם החל למצוא עניין הולך וגובר בטקסטים, תוך כדי שהוא מרחיב את ידיעותיו בשיחות, הוא מצא עניין, יופי ועומק בטקסטים לכשעצמם וגילה שהם מועילים ביותר גם להבנת התרגול האישי שלו וגם ככלי הוראה לתלמידיו. כך, פרה עופר משתמש בשיחות ובמשלים מתוך הטקסטים כאשר הוא רוצה להבהיר עניין מסויים לתמידיו והטקסטים ששינן בעבר כאשר עדיין לא היו לו הידיעות בשפה ובתוכן משמשים אותו שנים לאחר מכן באופן פעיל.

כפועל יוצא של התחייבותיהם של הנזירים עליהם לשנן את הפאטהימוקהה, אוסף כללי הנזירים, ולכן כאשר נפגשים שני נזירים אלו המגיעים מזרמים שונים ותחת אימון של מורים שונים הם יכולים לשנן בצוותא את סט הכללים, כמו גם לבצע ווידוי לגבי התנהגות לא נאותה עם ביצעו דבר מה. כך קהילת הנזירים גם היום ממשיכה את מסורת השינון המועילה בפועל לחיי הנזירות, לשמירה על התנהגות נאותה, ללימוד עצמי וללימוד אחרים, להפצת הדהמה בהווה ובעתיד.

תהליך האימון של החניך

בחלק זה יתואר תהליך החניכות של הנזיר באספקט של שינון הטקסטים על פי דיווחם של שני הנזירים הישראלים, פרה עופר עדי ופרה סוקהיטו, ותצפיותיו של החוקר ג'ורג'ס דרייפוס (Dreyfus, 2003) שהיה נזיר בודהיסט במשך שנים ארוכות במנזרים שונים. התהליך שיתואר הוא בעיקר נזירים צעירים אשר עוברים הכשרה שיטתית של לימוד קבצים נרחבים מהקאנון. נזירים בוגרים לומדים לפי רצונם ועל פי רצון המורה שמשתדל להתאים את התכנים לשינון.

בשנים הראשונות של כל נזיר חניך עליו לשנן ולזכור מספר טקסטים מתוך שלושת הקבצים של הטיפיטקה (סוטות, וינאיה, אבהידהמה ופרשנות) בנוסף למזמורים שונים המשמשים לטקסים שונים בין אם בתוך קהילת הנזירים או לקהילת ההולכים בדרך. דרייפוס מסביר שהחניכים משתמשים בגרסאות כתובות של הטקסטים בתחילת השינון ככלי עזר, ולאחר מכן מסתמכים על סימנים שמיעתיים, קצב, ומנגינה לתמיכה בזיכרון.

רוב הנזירים מתחילים את דרכם בעודם צעירים, בין גיל 6 ל - 20. משימתם הראשונה היא לשנן מספר גדול של טקסטים ריטואליים. נזירים המתחילים את דרכם בגיל מבוגר, לדוגמה ארבעים או חמישים, נחשבים כנזירים מדרגה פחותה ולא נדרשים לשנן טקסטים בהיקף גדול. תהליך השינון הוא הדרגתי והנזיר הצעיר משנן כמות הולכת וגדלה של טקסט בקביעות, הוא מתחיל במספר משפטים, אשר באופן הדרגתי מגיעים לעמוד או שניים בגודל פוליו. חלקם הופכים להיות מיומנים במידה כזו שהם מסוגלים לשנן אפילו חמש או עשר דפי פוליו ביום. בערב החניך נפגש עם המורה שלו הבוחן אותו על הטקסטים שנלמדו באותו יום ונותן לו חלק חדש. המורה מדקלם את החלק, ומוודא שהחניך יודע בדיוק כיצד לקרוא את החלק. הדיוק באופן הקריאה הוא בעל חשיבות רבה בייחוד ביחס למנטרות (mantra). למרות שחלק מהטקסטים כתובים במקור בפאלית או סנסקריט כל מסורת ממירה את הכתוב למערכת האלפבת שלה, כלומר בסרי לנקה הכתוב יהיה באותיות סינהלזיות, בתאילנד בתאית, ובבורמה בבורמזית. ההקראה שהמורה מבצע חשובה ונתפסת כצורה של העברה רשמית אשר מסמיכה את החניך לעבוד על הטקסט אשר רוב הנזירים מתעקשים על ההעברה האוראלית הזו. ברגע שהמורה מרוצה, החניך מוכן ליום נוסף של שינון.

לאחר שהחניך מתעורר ומבצע את משימותיו היומיות, כדוגמת ניקוי החדר, הנזיר יושב ברגליים שלובות על המיטה או על כרית המונחת על ריצפה ומבצע דיקלום מזמורים יומיים. אז הנזיר מתפנה לשנן את החלק שניתן לו בלילה הקודם. הוא מקריא את הטקסט הכתוב באיטיות, תוך שהוא מתחיל במילה אחת או שתיים או ביטוי שלם. לעיתים הטקסט כתוב בצורת שיר עם משקלות, בפסקאות של שבע, תשע או אחת עשר הברות מאוגדות בקבוצות של ארבע משפטים, אשר בעיקרון קלות יותר לשינון מפרוזה. החניך מתאמן שוב ושוב על אותו חלק עד שהוא מיומן בשינון וזוכר אותו בקלות. לאחר מכן הוא ממשיך הלאה בהדרגה עד שהוא זוכר את כל המשפט. החניך מתאמן בקול רם שוב ושוב. באופן דומה הוא ממשיך בתהליך למשפטים הבאים, לאחר שהוא מסיים משפט הוא חוזר על כל החלק שכבר נלמד מההתחלה. כך בסיום הישיבה כל הפסקה הופכת ליחידה אחת שמתחברת לקטעים הקודמים ששינן בעבר.