דיכאון קליני (קרוי גם: דיכאון מז'ורי, מצב דיכאוני מז'ורי או אפיזודה דיכאונית מז'ורית, באנגלית: Major Depression או Major Depressive Episode, בעבר נקרא גם "דיכאון אנדוגני") הוא. הפרעה נפשית, המאופיינת בדפוס נרחב ומתמשך (בדרך כלל שבועות וחודשים) של מצב רוח ירוד, שאליו מתלווים הערכה עצמית נמוכה ואובדן עניין והנאה מפעילויות מהנות, חרדה, הפרעות שינה ותיאבון, חוסר מרץ, מחשבות פסימיות בדרגות שונות - עד כדי מחשבות של חוסר טעם לחיים ואובדניות, ירידה בריכוז ובזיכרון, ופגיעה משמעותית בתפקוד. אוסף תסמינים זה קיבל את שמו המקצועי, תואר וסווג כהפרעת מצב רוח במהדורה משנת 1980 של ספר האבחנות של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה (ה - DSM).

המצב הדיכאוני המז'ורי יכול להיות אפיזודה חד - פעמית או אחת מהאפיזודות או ההתלקחויות החוזרות של ההפרעה הדיכאונית המז'ורית (Major Depressive Disorder או MDD) הידועה כ "דיכאון חד - קוטבי" (Unipolar Depression) או יותר נכון ההפרעה האפקטיבית החד - קוטבית (Unipolar Affective Disorder,Unipolar Mood Disorder). כמו כן יכול מצב דיכאוני מז'ורי להיות התקף דיכאוני במסגרת הפרעה אפקטיבית דו - קוטבית (מַנְיָה - דֶּפְּרֶסְיָה). במקרים קיצוניים המצב הדיכאוני יכול ללבוש אף צורה פסיכוטית, עם מחשבות שווא של אשמה,. למשל. המונח "דיכאון" יכול להתייחס גם להפרעות אחרות שבהן מצב הרוח ירוד - כמו התגובה הדיכאונית למצבי דחק (הפרעת הסתגלות עם ביטוי דיכאוני), דיכאון עונתי, צורות של דכדוך אחרי לידה, דיסתימיה, הפרעות דיכאוניות על רקע הפרעה "גופנית" גרידא ("דיכאון אורגני") ובלשון היום יום נהוג לקרוא בשם דיכאון לרגעים של ירידה במצב רוח או דכדוך המהווים חלק משגרת החיים הנורמלית אצל רוב האנשים.

דיכאון קליני הוא מצב משתק רגשית המשפיע לרעה על מגוון תחומים בחיי האדם כגון משפחה, עבודה ולימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. ממחקרים על אוכלוסיית ארצות הברית עולה כי כ - 3.4% מהלוקים בדיכאון קליני מתאבדים, ועד 60% מהמתאבדים סבלו מדיכאון קליני או הפרעת מצב רוח אחרת.

אבחון דיכאון קליני מתבסס על חוויית המטופל לפי דיווחו העצמי, התנהגותו לפי דיווח קרובי משפחה או חברים, ובדיקת מצב פסיכיאטרי על ידי איש מקצוע. אין בדיקת מעבדה המאבחנת דיכאון קליני, עם זאת כאשר החולה סובל מהתסמינים במשך תקופה של שבועיים או יותר רופאים. נוהגים לערוך בדיקות כדי לשלול מצבים פיזיים שעלולים לגרום לתסמינים דומים וכדי לוודא את מצבו הגופני של המטופל לקראת הטיפול הביולוגי. הזמן השכיח ביותר להופעה ראשונית של תסמיני דיכאון קליני הוא בגיל 20-30, ברוב המקרים יש מופע נוסף בגיל מבוגר יותר.

הטיפול הרגיל כולל טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון, ובמקרים רבים גם פסיכותרפיה. יעילות ההשפעה של טיפול תרופתי לבד נמצאה מובהקת רק במקרים של דיכאון חמור.

את הטיפול בדיכאון בדרך כלל מתחילים בימינו עם תרופות מקבוצת SSRI כגון פלואוקסטין (פרוזאק), פרוקסטין (סרוקסט), פלובוקסמין, ציטאלופרם (רסיטל, ציפרמיל), אסציטלופרם (ציפרלקס) או סרטרלין. אפשרות אחרת היא תרופות מקבוצת SNRI כמו ונלפאקסין (אפקסור) ו מילנציפרן (איקסל). במקרים מסוימים ניתן לטפל גם בתרופות מדור ישן יותר כמו תרופות טריצילקיות (למשל, נורטריפטילין (נורטילין) או קלומיפרמין (אנאפרניל) או תרופות טטרציקליות (מפרוטילין, טרזודון, מיאנסרין או בונסרין, ומן הדור החדש יותר - מירטזאפין). מטא - אנליזה מ - 2009, שהשוותה 12 נוגדי דיכאון מהדור החדש, הראתה שהן משמעותית יותר אפקטיביות מן השאר.

המענה. במקרים של דיכאון קשה, אחרי שכמה נוגדי דיכאון לא הצליחו לטפל בו, יכול להיות שילוב בין מספר תרופות מקבוצות שונות. שילוב של מירטאזאפין עם ונלפאקסין, השיג רמיסיה (הפוגה במחלה. מצב שבו תסמיני המחלה נעלמים באופן חלקי או מלא) אצל 58% מהמטופלים לעומת 25% עם טיפול בפלואוקסטין לבדו. שילוב בין פלואוקסטין למירטאזאפין השיג רמיסיה ב - 52% מהמקרים ומירטאזאפין ביחד עם בופרופיון ב - 46%.

אשפוז עלול להיות נחוץ כשמעורבת הזנחה עצמית או סיכון משמעותי לפגיעה עצמית או בזולת וחוסר מערכת תמיכתית ואפשרות להשגחה בבית. לעתים נדירות מטפלים בנזעי חשמל. מהלך ההפרעה מתאפיין בתקופות דיכאוניות הנקראות התלקחויות (אפיזודות), ומשתנה ממקרים של התלקחות בודדת הנמשכת שבועות ספורים ואינה חוזרת למקרים של הפרעה הקיימת כל החיים עם התלקחויות דיכאוניות חוזרות ונשנות. לאנשים מדוכאים תוחלת חיים קצרה מהממוצע, בין השאר עקב אובדנות ורגישות גבוהה יותר למחלות מסוימות כגון מחלות לב. לא ידוע בוודאות אם תרופות משפיעות על הסיכון לבצע התאבדות אך צריך לקחת בחשבון שפעילותן. היעילה מתחילה כ2-4 שבועות אחרי תחילת הטיפות ובתקופה זו יש לעיתים קרובות לצרף תרופות להרגעה. הסובלים מדיכאון עלולים להיות מתוייגים חברתית בגלל תמונת המחלה, קשיי התפקוד, האבחנה והטיפול התרופתי עצמם, כשלאנשים בריאים בסביבה יש קושי להבין על מה מדובר.

הבנת הדיכאון והגורמים לו התקדמה רבות במשך השנים, עם זאת עדיין אין ההבנה שלמה והיבטים מסוימים של הדיכאון מהווים נושא לדיון ומחקר. בין השאר הוצעו הסברים מתחום הפסיכולוגיה, פסיכו - סוציולוגיה, תורשה, אבולוציה וביולוגיה. צריכת סמים ואלכוהול עלולה לגרום או להחריף תסמיני דיכאון בטווח הארוך. טיפולים פסיכולוגיים לדיכאון מתבססים על תאוריות של האישיות, תקשורת בין - אישית ולמידה. תאוריות ביולוגיות מתמקדות בעיקר בקשר בין דיכאון למוליכים העצביים סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין, המעורבים בתקשורת בין תאי העצב.

תוכן עניינים:

1 סימנים ותסמינים

2 גורמים 2.1 ביולוגיה

2.2 פסיכולוגיה

3 אבחון 3.1 במישור הפיזיולוגי

3.2 במישור הרגשי

3.3 במישור הקוגניטיבי

3.4 במישור הנוירולוגי

4 טיפול 4.1 טיפול פסיכולוגי

4.2 טיפול תרופתי

4.3 טיפול בנזעי חשמל

4.4 אחרים

5 אפידמיולוגיה

6 היסטוריה

8.1 מחקרים, הדרכה וייעוץ

8.2 מקורות

1

סימנים ותסמינים:

לדיכאון קליני יש השפעה. משמעותית על קשרי משפחה וקשרים אישיים, חיים במסגרת עבודה או לימודים, הרגלי אכילה ושינה, ובריאות כללית. רמת הפגיעה הניכרת בתפקוד וברווחה אצל אנשים עם דיכאון דומה לזו שיש למחלות כרוניות כמו סוכרת.

במהלך התלקחות דיכאונית אדם יפגין מצב רוח ירוד מאוד המשפיע על על כל היבטי החיים או על חלקם, חוסר יכולת לחוש הנאה מפעילויות שהיו מקור הנאה בעבר. כמו כן אדם מדוכא עלול להרהר ולעסוק באופן כפייתי במחשבות ורגשות של חוסר ערך, אשמה וחרטה ללא סיבה הגיונית, חוסר אונים, יאוש ושנאה עצמית. במקרים חמורים עלולים להופיע תסמינים פסיכוטיים, הכוללים מחשבות שווא, או נדיר יותר, הזיות, בדרך כלל לא נעימות. תסמינים נוספים של דיכאון הם יכולות זיכרון וריכוז נמוכים (במיוחד בסוגים הכוללים תסמיני מלנכוליה או פסיכוזה), רתיעה ממצבים ופעילויות חברתיות, חשק מיני ירוד ומחשבות על מוות או אובדנות. אצל הנפגעים מדיכאון נפוצים נדודי שינה, כשהדפוס האופייני הוא של התעוררות מוקדם מהרגיל עם קושי להרדם שוב. מנגד קיימים מקרים של שינת יתר.. נוגדי דיכאון עלולים גם הם לגרום לנדודי שינה כתוצאה מהשפעתם הממריצה.

אנשים הנמצאים בדיכאון מדווחים רבות על מגוון רחב של תסמינים פיזיים כגון עייפות, כאבי ראש ובעיות עיכול. לפי ארגון הבריאות העולמי, מבין הקריטריונים לדיכאון, בעיות פיזיות הן התלונות הנפוצות ביותר במדינות מתפתחות. לעתים קרובות יש תיאבון מופחת וכתוצאה מכך ירידה במשקל, עם זאת יש גם מקרים של תיאבון מוגבר ולכן עלייה במשקל. משפחה וחברים יכולים לשים לב לשינוי בהתנהגות, חוסר רוגע והתנהגות נסערת או לחלופין חוסר מרץ ותגובתיות חלשה. במקרים בהם הדיכאון מופיע בגיל מבוגר יש לעתים תסמינים קוגניטיביים כגון שכחה, ובולט מהן, איטיות בתגובות. דיכאון קיים לעתים קרובות במקביל למחלות הנפוצות אצל מבוגרים כמו שבץ מוחי, מחלות כלי דם אחרות, פרקינסון ומחלת ריאות חסימתית כרונית.

התסמינים יכולים להשתנות כשמדובר בילדים. דיכאון יכול להתקיים במקביל להפרעות אחרות כתוצאה, כגורם או באופן בלתי תלוי, במקרים אלו התסמינים עלולים להשתנות. הפרעות כגון כאב יכולות להוות סימן לדיכאון או סיבה לדיכאון. דיכאון יכול להיות. משני להפרעות נפשיות אחרות, כגון חרדה או יכול לגרום בעצמו לחרדה.

גורמים:

לדיכאון סיבות שונות, אשר אינן מובנות במלואן, ביניהן נטייה משפחתית תורשתית, משברים אישיים, גורמים חברתיים - כלכליים כגון עוני, שימוש בסמים, מבנה האישיות, חוסרים תזונתיים, תופעות לוואי של תרופות ועוד. ברוב הקבוצות האתניות, שכיחות הדיכאון גדולה כפליים בקרב נשים מאשר בקרב גברים. נראה שבקרב יהודים השכיחות בגברים גבוהה יותר, עד כדי שוויון עם הנשים. מחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה יותר של דיכאון בקרב בני משפחה של חולי דיכאון. אחוז התאימות בקרב תאומים זהים הוא כ - 50 אחוזים, ואחוז התאימות בקרב תאומים לא זהים הוא בין 10 ל - 25 אחוזים. עד כה אותרו מספר גנים הקשורים בדיכאון, אך אף אחד מאלו אינו יכול להסביר התפתחות של דיכאון ללא תנאים נוספים.

ביולוגיה:

אחת ההנחות המקובלות ביותר כיום היא שהדיכאון קשור קשר כלשהו לחסר במוליכים העצביים כסרוטונין ונוראדרנלין במרווחים הסינפטיים שבין תאי המוח.

דיכאון יכול להיגרם כתוצאה מסיבות פיזיולוגיות. ביניהן נמנה מחסור בוויטמינים (כגון. ויטמין B6 ו - ויטמין B12), חוסר איזון ביוכימי במוח (רמות נמוכות של סרוטונין, נוראדרנלין ולפעמים דופמין שחל בעיקר אצל חולי פרקינסון), וחוסר איזון הורמונלי (בבלוטת יותרת הכליה \ בלוטת התריס), מקרים בהם טיפול הורמונלי יכול לעזור.

התשתית הביולוגית לדיכאון אינה ברורה די הצורך, ומחקר ענף נערך בנושא. התזה המקובלת ביותר על החוקרים (אם כי יש חוקרים החולקים עליה) טוענת לקשר בין חיסרון במוליכים העצביים נוראדרנלין, סרוטונין ודופאמין במרווחים הסינפטיים שבין תאי העצב במוח. שלושת החומרים האלה הם גם המוקד לפעילותן של רוב התרופות נוגדות הדיכאון השימושיות כיום. חיסרון של מוליכים עצביים אלו גורם גם לשינוי פיזי, בניוון הדנדריטים שאמורים לקלוט את המוליכים העצביים.

התרופות נוגדות - הדיכאון פועלות בכמה כיוונים במטרה לשמור על רמה סבירה של מוליכים עצביים אלו במרווח הסינפטי. יש שמנסות לפגוע בתהליך הספיגה החוזרת של המוליכים העצביים בחזרה אל האקסון. יש כאלו החוסמות קולטנים המונעים הפרשה של המוליכים העצביים. התרופות פועלות המלוא תועלתן כשבועיים עד שישה שבועות מרגע. נטילתן.

ויסות הורמונלי נקשר אף הוא להתפתחות דיכאון, בפרט הורמונים הקשורים בציר היפותלמוס - היפופיזה (בלוטת יותרת המוח) - יותרת הכליה (קורטיזול, DHEA ופרגננולון), וכן שינויים ברמות הורמוני בלוטת התריס (תירוקסין ותריודוטירונין).

דיכאון עשוי להיות תסמין של תסמונת התשישות הכרונית, או של תסמונות אנדוקריניות כמו תת פעילות של בלוטת המגן, מחסור בהורמון אדרנוקורטיקוטרופי, מחלת קושינג. בנוסף דיכאון עשוי להיות תסמין של פיברמיאלגיה כמו גם סוגים מסוימים של סרטן - כמו סרטן הלבלב.

הסבר נוסף לדיכאון הינו דיכוי יתר של אזור ה - MTL במח על ידי אזור ה - MPFC, וכן פגיעה או צמצום בגודלו של איבר ההיפוקמפוס.

פסיכולוגיה:

התפתחות דיכאון קשורה לא פעם בסיבות פסיכוסוציאליות כמו אירועי דחק או התעללות בילדות, אירועים טראומטיים חריפים או אובדן של אדם קרוב. מחקרים חדשים מצביעים על קשר בין נטייה גנטית לבין אירועי דחק, כלומר: הסיכון להתפתחות של דיכאון בעקבות אירועי החיים תלוי גם בנטייה הגנטית. אנשים הסובלים מהפרעת קשב, או מהפרעות אישיות כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעה. טורדנית - כפייתית או תסמונת בתר חבלתית סובלים מדיכאון בשכיחות גבוהה יותר. מספר תאוריות פסיכואנליטיות להסבר הדיכאון הוצעו על ידי פרויד, אברהמס, קליין ואחרים.

אבחון:

כמו בכל אבחון ברפואה, יש לשלול קודם כל את כל הגורמים הפיזיולוגיים האפשריים העשויים לגרום לבעיה (כלומר גורמים אורגניים "גסים", הפרעות "לא פסיכיאטריות", או בגבול הפסיכיאטריה עם נוירולוגיה). לאחר שנשללו כל האפשרויות, ניתן להניח שהדיכאון נובע מרקע "נפשי" (כלומר מדובר ב"הפרעות פסיכיאטריות", שלהן יש גם כן תשתית ביולוגית מוחית). כיום קיים קושי לאבחן דיכאון בעזרת בדיקות פשוטות ויש צורך בראיון קליני פסיכיאטרי מקיף הכולל מידע ממשפחה וחברים ומבחנים פסיכודינמיים לצורך האבחון המדויק של סוג הדיכאון וחומרתו. עם זאת נערכים מחקרים רבים בתחומי חקר המוח הקשורים לדיכאון בעזרת מכשירי ההדמיה MRI ו - fMRI ובעתיד ייתכן כי ניתן יהיה אף לאבחן דיכאון בבדיקות דם המאפשרות למדוד ריכוזי המעבירים העצביים במוח כגון סרוטונין. לרוב אבחון הדיכאון נקבע על ידי הופעת חלק או רוב התסמינים הבאים, לאורך תקופת זמן של. יותר משבועיים:

במישור הפיזיולוגי:

הפרעות אכילה: ירידה או עלייה משמעותית בתיאבון

הפרעות שינה: נדודי שינה, התעוררות מוקדמת, ולחלופין, ריבוי בשינה וקשיי התעוררות בבוקר

שינוי במשקל הגוף - עלייה או ירידה

תחושת עייפות וחולשה

הפרעות במערכת העיכול - שלשול או עצירות

לעתים, רתיעה מרעש

לעתים, רתיעה ממגע פיזי בזולת

לעתים, הפרעות בראייה

במישור הרגשי:

מיעוט בפעילות ובאנרגטיות

עצבות, ייאוש תהומי, התפרצויות בכי, התפרצויות זעם, מועקה

חילופי מצב רוח קיצוניים, שלא היו אופייניים בעבר

הסתגרות חברתית וניתוק קשרים

אדישות ואיבוד עניין בפעילויות שנחשבו מהנות (תחביבים, ספורט)

ירידה בחשק לקיים יחסי מין

ביקורת ושנאה עצמית

תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה

תחושת ריקנות, חוסר משמעות ואפתיה

במישור הקוגניטיבי:

תפישת עולם קודרת ופסימית

ירידה בריכוז, ירידה בזיכרון

הססנות בקבלת החלטות, המתמקדת באוסף מחשבות ורגשות צר, ולרוב שלילי

מחשבות אובדניות - חשיבה על התאבדות והאופן לבצעה, חשיבה על ההשלכות של התאבדות ומשאלת מוות

שיפוט לקוי של המציאות, במיוחד של העצמי, דימוי עצמי נמוך

ייחוס כישלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם

קושי בחשיבה לטווח רחוק והערכת השלכות

קושי להבין תופעות בהקשר רחב, והתמקדות בפרשנות צרה

במישור הנוירולוגי:

ממצאים ממחקרים שעשו שימוש בהדמיית fMRI:

הפעילות המוחית במנוחה. בחולי דיכאון שונה מהפעילות המוחית במנוחה באינדיבידואלים בריאים

ירידה בתפקוד וצמצום נפח איבר ההיפוקמפוס במוח

איבר אמיגדלה מוגדל במוח

פעילות יתר של אזור ה - Medial prefrontal cortex) MPFC) במוח, הקשור לתפיסת הערך העצמי

תת - פעילות של אזור ה - Medial Temporal Lobe) MTL) במוח, ככל הנראה כתוצאה מדיכוי על ידי אזור ה - MPFC

טיפול:

ישנן שיטות שונות לטיפול בדיכאון. העיקריות שבהן הן טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי. מטופלים רבים משתמשים בשתי השיטות גם יחד. בנוסף לשתי שיטות טיפול נפוצות אלה, חלק מהחולים עושים שימוש גם בטכניקות משלימות או אלטרנטיביות לטיפול בדיכאון.

טיפול פסיכולוגי:

בשיטה הפסיכודינמית הטיפול מבוסס על שיחות עם פסיכותרפיסט על מנת למצוא את הסיבות האישיות לדיכאון (במידה וקיימות), לפתור קונפליקטים בין המודע ללא מודע, ולמצוא שסתומים לפריקת כעסים שלא מצאו את ביטויים, העלולים לעמוד ביסוד הדיכאון.

בשיטת הטיפול הקוגניטיבית (CBT) מנסים ללמד את המטופל לחשוב באופן חיובי, לתקוף ישירות את המחשבות הדיכאוניות, לערער עליהן, לנסות ולראות את המציאות באור שונה שלא מעציב ומדכא את האדם.. נמצא שאצל המדוכא קיימים דפוסי חשיבה מעוותים, ייחוס כישלונות לחובת העצמי וראייה עגומה של העתיד והעולם. שיטת טיפול זו היא לרוב קצרת מועד יותר מהשיטות הפסיכודינמיות.

טיפול תרופתי:

כאשר הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר, ולעתים במקביל לו, קיימת אפשרות לפנות לפסיכיאטר או לרופא כללי בעל ניסיון, לקבלת תרופות פסיכיאטריות המיועדות להקל על הדיכאון. התרופות בהכללה מתחלקות לארבע משפחות:

1.נוגדי דיכאון מ"הדור הישן" - טריציקליים, טטרציקלים ואחרים.

2.נוגדי דיכאון מהדור החדש: SSRI -מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים

SNRI -מעכבי ספיגת סרוטונין ונוראפינפרין

NaSSAs - מגבירי פעילות סרוטונין ונוראפינפרין בררניים

NRI -מעכבי ספיגת נוראפינפרין

תרופות אלו פועלות דרך עיכוב הספיגה החוזרת של המוליכים העצביים סרוטונין ונוראפינפרין (נוראדרנלין). זוהי גם דרך פעולתן של מרבית התרופות מהדור הישן, אם כי נוגדי הדיכאון מהדור החדש עושים זאת בצורה יותר בררנית.

3.MAO -מעכבי מונואמין אוקסידאז. בשימוש פוחת והולך, רובם שייכים גם הם ל"דור הישן" של הכדורים.

4.פסיכוסטימולנטים (סמים ממריצים) - תכשירים מעוררים או ממריצים, נמצאים בשימוש נדיר מאוד בדיכאון כמתגברים (אוגמנטציה) של פעילות התכשירים נוגדי הדיכאון.

מציאת התרופה המתאימה. והמינון המתאים ביותר למטופל ספציפי היא משימה מורכבת, שעשויה להימשך על פני שבועות עד חודשים.

התרופות בהן נעשה שימוש נרחב ביותר החל משנות ה - 90 של המאה ה - 20 הן מקבוצת ה - SSRI, הכוללת את התרופות פלואוקסטין (פרוזאק, פלוטין, פריזמה, אפקטין), פארוקסטין (סרוקסט, פאקסיל, פאקסט), סרטרלין (לוסטראל, סרנאדה, זולופט), ציטאלופרם (ציפרמיל, רסיטל), פלובוקסמין (פבוקסיל, לובוקס), ואסציטלופרם (ציפרלקס). תרופות אלה מעלות את רמת הסרוטונין במרווח הסינפטי, על ידי חסימה של תהליך הספיגה החוזרת בתאי העצב. בדרך כלל חולפים כשבועיים עד חודש עד שהשפעת התרופות מסוג זה ניכרת. לתרופות מסוג SSRI יש תופעות לוואי נפוצות בתחילת נטילתן, בהן עצבנות, הפרעות שינה, הפרעות במערכת העיכול, וכאבי - ראש, אך ברוב המקרים הן נעלמות בשימוש מתמשך. תופעה אפשרית בטווח הארוך היא הפרעה בתפקוד המיני, הנפוצה יותר אצל גברים. בשנת 2011 אושרה לשימוש בארצות הברית תרופת ה - Viibryd (vilazodone hydrochloride) שאינה מתאפיינת בתופעת לוואי זו (נכון ל - 2014 אינה מופצת בישראל).

לפי. מנהל המזון והתרופות האמריקאי נמצא קשר בין צריכת תרופות SSRI ודומיהן לבין סיכון מוגבר להוצאה לפועל של מחשבות אובדניות אצל צעירים מתחת לגיל 24. בשנת 2007 פורסמה אזהרה המתריעה על הסיכון בשימוש בהן בחולים מתחת לגיל 24. במחקר משנת 2011 נמצא כי שימוש במשככי כאבים מסוג NSAIDs (אדויל, נורופן, אדקס, איבופרופן, אספירין) עשוי להפחית את הפעילות האנטי - דיכאונית של תרופות ממשפחת ה - SSRI.

כאשר הטיפול בתרופות מסוג SSRI אינו מועיל, בדרך כלל מנסים שימוש בתרופות מסוג SNRI כמו ונלפאקסין (אפקסור, ויאפקס, ונלה), דולקסטין (סימבלטה), מילנציפרן (איקסל), או תרופות מסוג NaSSA כמו מירטאזאפין (רמרון, מירו) ותרופות מסוג NRI כמו רבוקסטין (אדרונקס).

לעתים משתמשים בכמה תכשירים מה"דור הישן" עם פחות תופעות לוואי - כמו נורטריפטילין (נורטילין), טראזודיל (דפירל, דסירל), דסימיפראמין (דפרקסאן), מיאנסרין (בונסרין), קלומיפראמין (אנאפרניל, מרוניל).

במקרים נדירים יותר ייעשה שימוש בתרופות מסוג מעכבי MAO, כמו נרדיל, פרנט, מרפלן ומובמיד החוסמות את החמצון של המונואמינים (שחלק מהמוליכים העצביים, ובהם סרוטונין ונוראדרנלין, נמנים עליהם),. ובכך מעלות את רמתם במרווח הסינפטי. לתרופות אלה תופעות לוואי קשות יותר, בעיקר באינטראקציה עם טירמין, חומר המצוי במאכלים מסוימים וביניהם גבינות מיושנות, נקניקים מעושנים, שוקולד ויין אדום. מטופל שאוכל בזמן הטיפול מאכל המכיל טירמין עלול לחוות עליה קיצונית בלחץ הדם (hypertension crisis). מכיוון שבקבוצה זו ישנן הגבלות דיאטתיות חמורות, תרופות מקבוצה זו ניתנות כיום לעתים רחוקות, בעיקר כאשר מצבו של המטופל לא משתפר בעקבות נטילת נוגדי דיכאון אחרים.

טיפול בנזעי חשמל:

במקרים קיצוניים של דיכאון קליני עמוק שלא חולף בהשפעת תרופות, או המתלווה בחוסר שתייה וחוסר אכילה קיצוניים, נמצא כי טיפול בנזעי חשמל משפר את מצבו של הסובל מדיכאון. הטיפול בנזע חשמלי מביא לשיפור במצב הרוח, כנראה משום שהוא מעודד הפרשת המוליך העצבי סרוטונין. טיפול בנזעי חשמל יוצר, למעשה, התקף אפילפטי מבוקר הגורם להפרשה של מוליכים עצביים רבים. זהו טיפול מוצא אחרון כאשר כל השיטות האחרות נכשלו וכאשר יש סכנה מיידית לחיי המטופל כתוצאה מאובדניות. הטיפול נעשה בהרדמה. תופעת לוואי של. טיפול חוזר ונשנה בנזע חשמלי היא פגיעה זמנית בזיכרונות מהתקופה המידית שקודמת לטיפול. ישנן עדויות רבות לנזק תמידי באונה הפרונטלית במוח הגורם לאבדן זיכרון וקיימים בעיקר סיכוני ההרדמה הכללית, כמו בכל התערבות כירורגית. לצד זה, נמשכים המחקרים הקליניים במטרה לשפר את הטיפול.

אחרים:

מלבד שיטות הטיפול המקובלות נחקרו כמה טיפולים חדשניים כמו כן נחקרה ההשפעה שיש לפעילויות מסוימות על תסמיני הדיכאון. בין השאר יש למנות

גירוי העצב התועה (ואגוס) (VNS) - בטיפול זה מושתלת באזור העצב התועה אלקטרודה המחוברת לקוצב חיצוני, ומחוללת גירוי חשמלי. טיפול זה משמש גם כנגד מחלת האפילפסיה.

גירוי מוחי עמוק (DBS) - בטיפול זה מושתל קוצב יחד עם אלקטרודות באזורים ממוקדים במוח. הטיפול מיועד רק למצבים קשים ביותר, מכיוון שמדובר בניתוח חודרני לא פשוט. מטפלים באמצעותו גם במחלת פרקינסון.

אלקטרותרפיה באמצעות גירוי גולגולתי (CES) - הינה שיטת טיפול לא חודרני העושה שימוש בפולסים של זרמי חשמל זעירים (mA מיקרו - אמפר) על - פני מוחו של המטופל. טיפול זה מופעל על. ידי מטופל עצמו.

תוצאות חיוביות ראשוניות נרשמו בשימוש בסם ההזיה פסילוסיבין, שמקורו בפטריות הזיה, אך המחקר שנערך עד כה אינו מקיף דיו להסקת מסקנות החלטיות

טיפול באמצעות מניעת שינה במקרים נדירים, שבהם הדיכאון אינו חולף בהשפעת כדורים או נזעי חשמל, קיימת אפשרות לטיפול באמצעות מניעת שינה מהמטופל

טיפול אלטרנטיבי בצמחי מרפא שונים מקובל מאוד ברפואה המשלימה. עבור רוב צמחי המרפא לא הוכחה יעילות במחקרים כפולי סמיות גדולים. יוצא מן הכלל הוא הצמח פרע (היפריקום), שהוכח בניסויים קליניים כפולי סמיות כיעיל בטיפול בדיכאון קל עד בינוני. מיצוי של הצמח אף נרשם כתרופה (הדורשת מרשם רופא) תחת השם המסחרי רמוטיב.

מפעם לפעם מתפרסמים מחקרים הבודקים את היעילות של דיקור סיני (אקופונקטורה) לטיפול בדיכאון. במאמר סקירה של האגודה הבריטית לאקופונקטורה משנת 2005 נקבע כי "העדויות מניסויים מבוקרים אינן מספיקות כדי להסיק שאקופונקטורה יעילה בטיפול בדיכאון, אך מצדיקות ניסויים נוספים באלקטרואקופונקטורה". בסיכום מטא - אנליזה של 30 מחקרים שפורסמה בשנת 2010, נקבע כי "לא נמצאו עדויות מספיקות להמליץ. על שימוש באקופונקטורה למטופלים הסובלים מדיכאון". הכותבים הצביעו על סיכון גבוה לקיום נטאי ברוב הניסויים שנסקרו.

ישנם דיווחים בודדים על שיפור במצבי דיכאון גם בעקבות שינוי בהרגלי השינה (חשיפה רבה יותר לאור השמש), או שימוש במכשיר המדמה זריחה ומפיץ אור רב במקום שעון מעורר, וגם על שיפור בעקבות שינוי בהרגלי התזונה, ובמיוחד הוספת שמן המכיל אומגה 3.

פעילות ספורטיבית - כגון הליכה מהירה, אופניים, אימון משקולות. בפעילות ספורטיבית מופרשים אופיאטים (אנדורפינים ואחרים) המשפרים את מצב הרוח. כמו כן הפעילות הספורטיבית משפרת את הבריאות, מעלה את סף האנרגיה הזמינה ואת כוח הסבל, ומשפיעה לטובה על יצירת הורמונים.

שינה - דיכאון מקושר לשינה לא טובה, בעוד הקניית הרגלי שינה יציבים, זמני שינה קבועים ומניעת צריכת קפאין, במיוחד לפני השינה, תורמים לשיפור בדיכאון.

אפידמיולוגיה:

הדיכאון היא אחת ממחלות הנפש הנפוצות יותר, ותופעת הדיכאון היא כלל עולמית (הממוצע העולמי עומד על 4.4%), כאשר שיעור הסובלים ממנה משתנה מארץ לארץ. בישראל סובלים מהתופעה כ - 5.5% מהאוכלוסייה (6.9% בקרב נשים. לעומת 4.1% בקרב גברים). שיעור הנשים הלוקות בדיכאון בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים. לעומת זאת, על פי מחקר שעשו מירנה וייסמן ועמיתיה, נמצא כי בקרב היהודים שיעור הנשים הלוקות בדיכאון דומה לאלו שאינן יהודיות, לעומת אחוז הגברים היהודים הלוקים בדיכאון שהינו כפול לעומת גברים שאינם יהודיים, ודומה לאחוז הנשים היהודיות.

מספר מחקרים רחבי - היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ - 16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם. בנוסף, בדורות האחרונים נפוץ הדיכאון בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, כמו למשל שינויים במבנה המשפחה, אורבניזציה, וההפחתה בהשפעות תרבותיות ודתיות. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג. נשים סובלות מדיכאון בשיעור כפול מזה של גברים, ככל הנראה בשל הבדלים פיזיולוגיים והורמונליים. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות חוסר אונים והעדר תקווה, ואילו בקרב הגברים בתחושות רוגז ועצבנות - ובשל כך ישנו קושי באבחון.

אצל ילדים תופעת הדיכאון. איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר ודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל המתבגרים, גם הזקנים לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר במוות ובדכדוך מתמשך.

הדיכאון הקליני מהווה גורם ראשוני לנכות בארצות הברית ובמספר מדינות נוספות. לפי ארגון הבריאות העולמי, התחזית היא שעד שנת 2020 הדיכאון יהפך לסיבה השנייה בעולם לנכות, אחרי מחלות הלב.

כ - 60% מניסיונות ההתאבדות נובעים מדיכאון, כאשר מתוכם 15% מצליחים ליטול את חייהם.

היסטוריה:

דוד מנגן לפני שאול כדי להסיר ממנו את הרוח הרעה שפקדה אותו

הדיכאון הוא הפרעה נפשית הידועה מימי קדם. בימי התנ"ך האמינו שהגורם לו הוא רוח רעה התוקפת את האדם מבחוץ. דמות מקראית מפורסמת שכנראה לקתה בו היא שאול המלך, שבכדי להקל עליו ניגנו לפניו בכינור.

בעקבות. היפוקרטס היווני, "אבי הרפואה המערבית", אשר קבע כי חלאי הגוף נובעים מחוסר איזון בין המרות שבגוף, הוענק לדיכאון השם "מלנכוליה" (מרה שחורה), כיוון שהאמין שהסיבה לה היא התגברות כמות המרה השחורה בגוף האדם הדיכאוני. אחד הטיפולים הנפוצים לשיטתם של היוונים היה באמצעות הקזת דם, שהייתה אמורה לאזן את מינונה של המרה השחורה בגוף החולה. קלאודיוס גלנוס, רופא יווני בחצר רומא, סבר כי הטיפול צריך להיות באמצעות שחרור נוזלים מיניים במעשה האהבה.

בימי הביניים באירופה, האמינו כי ניתן לטפל בדיכאון באמצעות טקס גירוש שדים

בימי הביניים נפוצה באירופה הנוצרית האמונה כי מקורו של הדיכאון בשד שנכנס לגופו של האדם וגורם לו לעצבות ואדישות, והתופעה נחשבה לחטא חמור שדינו גיהנום. בעקבותיהם תיאר דנטה אליגיירי בקומדיה האלוהית את מיקום ומצבם של אלו שנפלו לחטא העצלות (במעגל החמישי טבולים עמוק בנהר סטיקס). היו אף שידעו לנקוט בשמו של השד שבחר להטריד את החוטאים הללו כ"בלפגור" (שיש המזהים אותו עם בעל פעור התנכ"י). בתקופה זו היו נפוצים. בנצרות טקסים של "גירוש שדים" כחלק מתהליך הריפוי של אלו שחטאו ב"חטא העצלות". במאה ה - 12, הרמב"ם, שהתייחס לנושא בהרחבה בספר "הנהגת הבריאות", שנכתב למלך נור א - דין עלי שסבל כנראה מהתקפי דיכאון, המליץ למי שסובל ממרה שחורה "לשמוע ניגונים ומיני זמר, ולטייל בגנים ובנינים נאים, וחברת צורות יפות ודברים המרחיבים את הנפש" (שמונה פרקים, פרק חמישי).

הפוריטנים החלוצים והחרוצים בארצות הברית שהעלו על נס את ערך העבודה, התייחסו למחלה זאת כאל חטא חמור, ודנו לעונשים שונים את הלוקים בה, למשל בכבילה לסד. רק לאחר שאשתו של קוטון מת'ר, כומר פוריטני חשוב לקתה בדיכאון, היחס לחוטאים בחטא העצלות התרכך, ושורבבה אליו גם חמלה ונטייה לראות בו מחלה ולא חטא. בסוף המאה ה - 19 היו מספר רופאים שהאמינו כי השתלה של אשכי קופים יכולה לשפר את מצבו הרפואי של אדם שלקה בדיכאון, והיה אף מטפל אמריקני, ג'ון ר. ברינקלי (שלבסוף התגלה כשרלטן), שהשתיל במטופליו אשכי עזים.

בתחילת המאה ה -. 20 כתב זיגמונד פרויד מאמר בנושא, שהפך להיות אחד מאבני הדרך בפסיכולוגיה בשם "אבל ומלנכוליה", ובו איפיונים של הפרעה נפשית זו כפי שאנו מבינים אותה כיום.