מאת:
דן לחמן
. הוצאת ספרית מעריב
דון דלילו הוא מסופרים האהובים עלי ביותר. ספר חדש שלו מביא שמחה ומעורר הרבה ציפיות. בניגוד לספריו עבי הכרס הקודמים הפעם הספר דק למדי 95 עמודים.
הסיפור מתחיל במוזיאון בו מוצג מיצג המחלק תמונת סרט קולנוע להקרנה בת שתי תמונות בשנייה. הקרנה רגילה מעבירה עשרים וארבע תמונות בשניה. זו המהירות שהמוח האנושי קולט בו תנועה רציפה. הקרנה של שתי תמונות לשנייה מפרקת תנועה לגורמיה הקטנים ביותר.
הפתיחה הזו העלתה לי זיכרון רחוק. בילדותי היו לאורך שפת הים קובות שנקראו "טיר" חדרונים עם מכונות משחק. בחוץ עמדה מכונה להשמעת תקליטים. פלא טכנולוגי בעינינו הילדים. שלשלת מטבע, זרוע הייתה מוציאה תקליט ומניחה אותו על הצלחת, הזרוע של הפטפון הייתה מתרוממת והשיר שבחרת היה מושמע. אם היה לך מזל ובחרת שיר שהיה בצדו האחר של התקליט הוא גם היה מסתובב. היינו באים לשם ארבעה חמישה ילדים מהשכונה, מסע בפני עצמו לשפת הים, כמובן שלא בזבזנו את הפרוטות על שירים, אבל עמדנו וחיכינו שמישהו יעבור וישלשל מטבע ואז היינו מתחננים שיבחר בשיר שאהבנו.
בתוך החדר עמדו מכונות משחק. באחת מכונית שנסעה במהירות והיית צריך לשמור על הנתיב ולא להתנגש. באחרות היו רובים בהם ירית בברווזים נעים. במכונה אחרת היה מנוף שכששלשלת את המטבע הוא היה יורד ומנסה לצוד איזו מתנה מתחתית המכונה. לרוב איזו סוכרייה או מסטיק, תמיד טעימים יותר בגלל הניצחון על המכונה. לעתים היה פרס קצת יותר גדול, בובת פלסטיק.
בפינה אחרת עמדה מכונה מוזרה. הייתה לה ידית בצד אחד, היית אמור להצמיד את עיניך לעינית שבתוכה נראו גלויות. היו כנראה כמה מאות של גלויות.
כשסובבת את הידית הגלויות היו מתחילות להתגלגל ונוצרה תנועה רציפה. סצנה של צ'רלי צ'פלין או לורל והרדי. העניין היה להצליח למצוא את המהירות המדויקת של סיבוב הידית. לאט מדי קטע את התמונה מהר מדי גרם לה להראות מגוחכת. היינו קטנים מדי להבין את הפילוסופיה של התנועה במרחב.
גבר עומד בחדר החשוך במוזיאון ומסתכל על הבד בו חולף נצח בין חלק אחד של תנועה לחלק הבא. הסרט מוקרן הוא פסיכו של היצ'קוק. סרט מצולם בשחור לבן, מוקרן בגלריה בלי דיאלוגים ובלי מוסיקה. האור הבוקע מהבד לבן.
צופים אחרים נכנסים לרגע מציצים ויוצאים מהחדר. הוא משקיף על הבד ועל התגובות. הוא עובר לצד השני של המסך לראות איך אותה תנועה משתקפת הפוך. יד ימין הופכת לשמאל. איזה צד אמיתי יותר.
הגבר בחן את תנועת ראשו של אנתוני פרקינס המסתובב על צווארו הצנום. תנועה מחולקת מספיק כדי לבחון את הזמן החולף. כולם זוכרים את שמו של הרוצח. נורמן בייטס. שם הקרבן אינו ידוע. הוא מתאחד עם שם השחקנית ג'נט לי.
חמישה ימים שהוא בא לראות. סרט בן שעה וחצי לערך נמשך בהקרנה הזו עשרים וארבע שעות. מיצג ההופך לצילום טהור. זמן טהור. תנועה זזה לאט מדי. אי אפשר להתאים לה אוצר מלים קולנועי. מלים לא יכולות לתאר טבעות של וילון מקלחת. תנועה של פרימה והתנתקות איטית.
לאחרים חשוב הסרט האמיתי. הוא רואה בהקרנה הזו סוג של אתר הנצחה ושימור. קפלה מימי הביניים.
הוא עומד שעות. רגליו כואבות. מה יראה כשיצא. איך יראה לו העולם. הוא מבין שהוא מצפה למשהו. אישה שתצפה יחד אתו. סצנת רצח מפורקת. מה ראו יחד. מה הם מרגישים. בחוץ מתנהלים חיים שאינם מוקרנים בקצב איטי.
בחלק השני נוסע קולנוען צעיר לצלם סרט דוקומנטרי על אלסטר. אינטלקטואל שהיה מעורב זמן מה בבית הלבן. אלסטר בן השבעים ושלוש פרש מכל פעילות ומתבודד בבית רעוע וחרב באחת המדבריות.
החיים האמיתיים אינם יכולים להצטמצם למלים. החיים האמיתיים מתרחשים כשאנו בגפנו. אלסטר יושב לבדו בשמש המדברית, מרוח בקרם הגנה וסופג ויטמין די. בית בלי נופים מול החלון. מקום לחדול בו מדיבורים. אין לו צורך בשקיעות מרהיבות של גמלאים שפרשו ממניות והשקעות. הוא חי שנתיים בין מוחות שיצרו מלחמה בעיראק. הספיק לו.
אנו לא יודעים בינתיים את שמו של המספר בגוף ראשון את סיפור המפגש. אך עוד מעט נדע. הוא בא להציע לאלסטר סרט. בלי תפאורה, בלי כורסאות מפוארות בלי אצטבאות ספרים. ראש מדבר את החוויות שלו. צילום רציף ארוך בלי חיתוכים.
אלכסנדר סוקורוב הרוסי כבר את עשה הסרט "תיבה רוסית" בשוט אחד ארוך. שם היו סצנות המוניות. אבל לך קוראים ג'ים פינלי. יהיה לך סרט עם ראש אחד. אומר אלסטר לפינלי ומבטא את השם סוקורוב ברוסית, כמו את הגרמנית ממנה הוא מצטט מדי פעם שורת שיר.
זו איננה גלות אומר אלסטר לג'ים. זהו מבדד רוחני. אנשים הם קונפליקט. הזמן מאט כאן. הזמן מתעוור. אני לא יודע אם חלפה דקה או שעה. אני לא מזדקן כאן.
מלחמה יוצרת עולם סגור לא ללוחמים, אלא לאסטרטגים למתכננים. המלחמה שלהם היא ראשי תיבות. אפשרויות. המלחמה שלהם מופשטת. הם חושבים שהם שולחים צבא לנקודה על המפה. לעתים אין מפה תואמת למציאות שמנסים לייצר.
המדינה מוכרחה לשקר בעניין המלחמה. לברוא סדרת מלים חדשות, סיסמאות פרסום קליטות. כאלו שיגברו על התמונות. שיצרו מציאות משל עצמה. הייקו. מספר שורות קבוע. מספר הברות קבוע. מלחמה של שלוש שורות.
ואלו עדיין אינם הצילומים אלא רק שיחות הכרות מקדימות. אלסטר לא מתעניין בג'ים. אלסטר רודף מלים מגדירות.
אני עדיין רוצה מלחמה. אומר אלסטר. כוח גדול מוכרח לפעול. צריכים לכבוש את העתיד. לא לתת לאחרים לעצב את עולמנו. לנו יש היסטוריה חיה.
מאמר שכתב מזמן התחיל במלים ממשלה היא יזמות קרימינאלית, והסתיים בתיאור עתיד בו ישבו אנשים ויאזינו לקלטות סודיות על גברים חשופים לכאב פיזי.
ג'סי, ג'סיקה, בתו של אלסטר מגיעה לביקור. הוא שונא להיות לבד היא אומרת לג'ים, ולא חשוב מה הוא אומר. הוא לא יכול להיות לבד. ג'סיקה, בתו של שיילוק שברחה מהבית עם גוי.
בסופו של דבר היום הופך ללילה, אומר להם אלסטר. זה רק עניין של אור וחושך. לא זמן שחולף. לא זמן אנושי.
ג'ים מספר לה שלקח את אלסטר למוזיאון לראות תערוכה שבה הוצג סרטו של היצ'קוק פסיכו באיטיות.
הוא אמר שזה כמו לצפות בגוויעה של היקום. התכווצות של היקום.
כשג'ים ואלסטר חוזרים מנסיעת קניות הם מגלים שג'סי נעלמה. הסתלקה. הם מגייסים חיפושים שאינם עוזרים.
מה שקורה בהמשך הוא סיפור התמוטטותו של אלסטר. מעבר לכל התיאוריות על הזמן עומד אדם שאינו יכול להתמודד עם העלמות בתו.
בפרק הקצר האחרון אנו חוזרים שוב למוזיאון, לחדר בו מוקרן פסיכו. האם איזו תעלומה נפתרת?
צריך לקרוא את הספר.
בסוף הספר מודה דלילו לאמן דגלאס גורדון שעבודתו "24 שעות פסיכו" הוצגה ב1993 בגלזגו וברלין וב2006 הגיעה לתצוגה במוזיאון לאמנות מודרנית.
הספר חסר עלילה למעשה. כולו בעיקר שיחות ואמירות ומשמעויות פילוסופיות על החיים המודרניים.
למרות שהספר קטן בנפח הוא דורש מאמץ קריאה. מי שיכול להשתכר ממשפטים מחכימים, ישתכר..
דון דלילו הוא מסופרים האהובים עלי ביותר. ספר חדש שלו מביא שמחה ומעורר הרבה ציפיות. בניגוד לספריו עבי הכרס הקודמים הפעם הספר דק למדי 95 עמודים.
הסיפור מתחיל במוזיאון בו מוצג מיצג המחלק תמונת סרט קולנוע להקרנה בת שתי תמונות בשנייה. הקרנה רגילה מעבירה עשרים וארבע תמונות בשניה. זו המהירות שהמוח האנושי קולט בו תנועה רציפה. הקרנה של שתי תמונות לשנייה מפרקת תנועה לגורמיה הקטנים ביותר.
הפתיחה הזו העלתה לי זיכרון רחוק. בילדותי היו לאורך שפת הים קובות שנקראו "טיר" חדרונים עם מכונות משחק. בחוץ עמדה מכונה להשמעת תקליטים. פלא טכנולוגי בעינינו הילדים. שלשלת מטבע, זרוע הייתה מוציאה תקליט ומניחה אותו על הצלחת, הזרוע של הפטפון הייתה מתרוממת והשיר שבחרת היה מושמע. אם היה לך מזל ובחרת שיר שהיה בצדו האחר של התקליט הוא גם היה מסתובב. היינו באים לשם ארבעה חמישה ילדים מהשכונה, מסע בפני עצמו לשפת הים, כמובן שלא בזבזנו את הפרוטות על שירים, אבל עמדנו וחיכינו שמישהו יעבור וישלשל מטבע ואז היינו מתחננים שיבחר בשיר שאהבנו.
בתוך החדר עמדו מכונות משחק. באחת מכונית שנסעה במהירות והיית צריך לשמור על הנתיב ולא להתנגש. באחרות היו רובים בהם ירית בברווזים נעים. במכונה אחרת היה מנוף שכששלשלת את המטבע הוא היה יורד ומנסה לצוד איזו מתנה מתחתית המכונה. לרוב איזו סוכרייה או מסטיק, תמיד טעימים יותר בגלל הניצחון על המכונה. לעתים היה פרס קצת יותר גדול, בובת פלסטיק.
בפינה אחרת עמדה מכונה מוזרה. הייתה לה ידית בצד אחד, היית אמור להצמיד את עיניך לעינית שבתוכה נראו גלויות. היו כנראה כמה מאות של גלויות.
כשסובבת את הידית הגלויות היו מתחילות להתגלגל ונוצרה תנועה רציפה. סצנה של צ'רלי צ'פלין או לורל והרדי. העניין היה להצליח למצוא את המהירות המדויקת של סיבוב הידית. לאט מדי קטע את התמונה מהר מדי גרם לה להראות מגוחכת. היינו קטנים מדי להבין את הפילוסופיה של התנועה במרחב.
גבר עומד בחדר החשוך במוזיאון ומסתכל על הבד בו חולף נצח בין חלק אחד של תנועה לחלק הבא. הסרט מוקרן הוא פסיכו של היצ'קוק. סרט מצולם בשחור לבן, מוקרן בגלריה בלי דיאלוגים ובלי מוסיקה. האור הבוקע מהבד לבן.
צופים אחרים נכנסים לרגע מציצים ויוצאים מהחדר. הוא משקיף על הבד ועל התגובות. הוא עובר לצד השני של המסך לראות איך אותה תנועה משתקפת הפוך. יד ימין הופכת לשמאל. איזה צד אמיתי יותר.
הגבר בחן את תנועת ראשו של אנתוני פרקינס המסתובב על צווארו הצנום. תנועה מחולקת מספיק כדי לבחון את הזמן החולף. כולם זוכרים את שמו של הרוצח. נורמן בייטס. שם הקרבן אינו ידוע. הוא מתאחד עם שם השחקנית ג'נט לי.
חמישה ימים שהוא בא לראות. סרט בן שעה וחצי לערך נמשך בהקרנה הזו עשרים וארבע שעות. מיצג ההופך לצילום טהור. זמן טהור. תנועה זזה לאט מדי. אי אפשר להתאים לה אוצר מלים קולנועי. מלים לא יכולות לתאר טבעות של וילון מקלחת. תנועה של פרימה והתנתקות איטית.
לאחרים חשוב הסרט האמיתי. הוא רואה בהקרנה הזו סוג של אתר הנצחה ושימור. קפלה מימי הביניים.
הוא עומד שעות. רגליו כואבות. מה יראה כשיצא. איך יראה לו העולם. הוא מבין שהוא מצפה למשהו. אישה שתצפה יחד אתו. סצנת רצח מפורקת. מה ראו יחד. מה הם מרגישים. בחוץ מתנהלים חיים שאינם מוקרנים בקצב איטי.
בחלק השני נוסע קולנוען צעיר לצלם סרט דוקומנטרי על אלסטר. אינטלקטואל שהיה מעורב זמן מה בבית הלבן. אלסטר בן השבעים ושלוש פרש מכל פעילות ומתבודד בבית רעוע וחרב באחת המדבריות.
החיים האמיתיים אינם יכולים להצטמצם למלים. החיים האמיתיים מתרחשים כשאנו בגפנו. אלסטר יושב לבדו בשמש המדברית, מרוח בקרם הגנה וסופג ויטמין די. בית בלי נופים מול החלון. מקום לחדול בו מדיבורים. אין לו צורך בשקיעות מרהיבות של גמלאים שפרשו ממניות והשקעות. הוא חי שנתיים בין מוחות שיצרו מלחמה בעיראק. הספיק לו.
אנו לא יודעים בינתיים את שמו של המספר בגוף ראשון את סיפור המפגש. אך עוד מעט נדע. הוא בא להציע לאלסטר סרט. בלי תפאורה, בלי כורסאות מפוארות בלי אצטבאות ספרים. ראש מדבר את החוויות שלו. צילום רציף ארוך בלי חיתוכים.
אלכסנדר סוקורוב הרוסי כבר את עשה הסרט "תיבה רוסית" בשוט אחד ארוך. שם היו סצנות המוניות. אבל לך קוראים ג'ים פינלי. יהיה לך סרט עם ראש אחד. אומר אלסטר לפינלי ומבטא את השם סוקורוב ברוסית, כמו את הגרמנית ממנה הוא מצטט מדי פעם שורת שיר.
זו איננה גלות אומר אלסטר לג'ים. זהו מבדד רוחני. אנשים הם קונפליקט. הזמן מאט כאן. הזמן מתעוור. אני לא יודע אם חלפה דקה או שעה. אני לא מזדקן כאן.
מלחמה יוצרת עולם סגור לא ללוחמים, אלא לאסטרטגים למתכננים. המלחמה שלהם היא ראשי תיבות. אפשרויות. המלחמה שלהם מופשטת. הם חושבים שהם שולחים צבא לנקודה על המפה. לעתים אין מפה תואמת למציאות שמנסים לייצר.
המדינה מוכרחה לשקר בעניין המלחמה. לברוא סדרת מלים חדשות, סיסמאות פרסום קליטות. כאלו שיגברו על התמונות. שיצרו מציאות משל עצמה. הייקו. מספר שורות קבוע. מספר הברות קבוע. מלחמה של שלוש שורות.
ואלו עדיין אינם הצילומים אלא רק שיחות הכרות מקדימות. אלסטר לא מתעניין בג'ים. אלסטר רודף מלים מגדירות.
אני עדיין רוצה מלחמה. אומר אלסטר. כוח גדול מוכרח לפעול. צריכים לכבוש את העתיד. לא לתת לאחרים לעצב את עולמנו. לנו יש היסטוריה חיה.
מאמר שכתב מזמן התחיל במלים ממשלה היא יזמות קרימינאלית, והסתיים בתיאור עתיד בו ישבו אנשים ויאזינו לקלטות סודיות על גברים חשופים לכאב פיזי.
ג'סי, ג'סיקה, בתו של אלסטר מגיעה לביקור. הוא שונא להיות לבד היא אומרת לג'ים, ולא חשוב מה הוא אומר. הוא לא יכול להיות לבד. ג'סיקה, בתו של שיילוק שברחה מהבית עם גוי.
בסופו של דבר היום הופך ללילה, אומר להם אלסטר. זה רק עניין של אור וחושך. לא זמן שחולף. לא זמן אנושי.
ג'ים מספר לה שלקח את אלסטר למוזיאון לראות תערוכה שבה הוצג סרטו של היצ'קוק פסיכו באיטיות.
הוא אמר שזה כמו לצפות בגוויעה של היקום. התכווצות של היקום.
כשג'ים ואלסטר חוזרים מנסיעת קניות הם מגלים שג'סי נעלמה. הסתלקה. הם מגייסים חיפושים שאינם עוזרים.
מה שקורה בהמשך הוא סיפור התמוטטותו של אלסטר. מעבר לכל התיאוריות על הזמן עומד אדם שאינו יכול להתמודד עם העלמות בתו.
בפרק הקצר האחרון אנו חוזרים שוב למוזיאון, לחדר בו מוקרן פסיכו. האם איזו תעלומה נפתרת?
צריך לקרוא את הספר.
בסוף הספר מודה דלילו לאמן דגלאס גורדון שעבודתו "24 שעות פסיכו" הוצגה ב1993 בגלזגו וברלין וב2006 הגיעה לתצוגה במוזיאון לאמנות מודרנית.
הספר חסר עלילה למעשה. כולו בעיקר שיחות ואמירות ומשמעויות פילוסופיות על החיים המודרניים.
למרות שהספר קטן בנפח הוא דורש מאמץ קריאה. מי שיכול להשתכר ממשפטים מחכימים, ישתכר..
מאת: דן לחמן, יליד 1941, תל אביב. התחיל את פעילותו באגודה לשמירת זכויות הפרט בשנת ייסודה, 1975. כיהן כחבר ועד האגודה משנת 1976, והיה שותף לעריכת המגזין ההומו-לסבי הראשון בשפה העברית, "ריש גלי". דן לחמן פרסם מאמרים שונים וכתבות בעיתונים "דבר" (במדור "הומוגני" במסגרת המוסף השבועי של העיתון), "מגעים", "הזמן הוורוד" ופורטל האינטרנט GoGay. לחמן הופיע, בין השאר, בסרטים "נגוע" הקצר, "עמוס גוטמן - במאי קולנוע", "מקום בטוח" ו"ילדים טובים". עוסק, בין היתר, בסיוע לסטודנטים בכלל, ולסטודנטים לקולנוע בפרט, בכל הקשור לעיסוק אקדמי בקהילה ההומו-לסבית. כיום לחמן עוסק בביקורת ספרות ובכתיבת פרוזה. ביוני 2005 זכה בפרס יקיר הקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס על מפעל חיים. dlachman@bezeqint.net / מאמרים נוספים ומידע נוסף כאן.
לחץ כאן לעוד מאמרים של דן לחמן.
050-3331-331