"ייתכן ונכשלתי במשימה הלאומית שלתמוך בבעלי למען הכלל. כנראה שאני לא שייכת לזן הנדיר של נשים המוכנות להקריב כל כך הרבה בשביל כל כך מעט בעל. אלה העומדות בצריח ולהן אני רוצה להצדיע בלי כומתה על הראש, בלי נשק בצד הגוף, אך עם שירת התקווה שתימצא יום אחד הדרך לאפשר לכן לחיות לצד, לישון ליד, לקום עם מי שהחליט לשמור עלינו אך יכול גם לשמור על הילדים בערב".
יום טיפוסי בחיי אישה בשנת 2010
* שש - שש וחצי בבוקר השכמה (בהנחה שאין תינוק בהישג יד).
* הכנת סנדויצ'ים, צחצוח, קילוח, גילוח שאריות השינה.
* יציאה לעבודה (בהנחה שזו עבודה שגם בה היא מטפלת במישהו)...
* משמרת שנייה (ארוחת צהריים, שיעורים, חוגים, חברים, ארוחת ערב, קילוח - צחצוח, סיפור לפני השינה (בהנחה שתהיה שינה).
* ערב - זמן איכות עם הבעל, (בהנחה שיש בהישג יד), בהייה בקירות הבית, מחשבות נוגות על כך שחודש כבר מבצבץ עד צורח הלבן בשיער ואין מתי, או לחלופין על כך שהארבע - חמש קילו מהלידה עברו למגורי קבע לאחר שהתייאשו מלשלם שכירות. מחשבה נוספות - כמה זמן יימשך השקט בשעה תשע ומה הדבר הראשון שיפר אותו והאם שווה בכלל להתחיל במשהו...
יום טיפוסי בחיי אשת איש צבא
* להוסיף למתכון המסובך מלמעלה כוס של התמודדויות טכניות שנשים במצב רגיל מפילות על הבעל (נורות, קדיחות, קצירת דשא וכו').
* שתי כפות של התחלקות באסיפות הורים, הקפצות ל.. מ... סידורי בנק וכדומה ושתי כוסות גדושות של לחצים נפשיים שקשורים בגידול ילד ממוצע, ותמיכה מהבית בבעל שמסכן את עצמו כדרך קבע.
* לערבב את הכל בקערה עד לקבלת עיסה אחידה ואוורירית??? איזה אויר? מי יכול לנשום ומתי? שמעתי שיש קבוצות תמיכה לנשות אנשי צבא, אני רק תוהה מתי בדיוק הן יכולות להתפנות וללכת לסדנה שבה יגידו להן אנשים מקצועיים בעלי ידע וניסיון כמה זה קשה להיות לבד. לבד זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, כך שמעתי. אדם יכול להיות לבד ולהרגיש יחד ומישהו אחר יכול להיות מוקף באנשים ולחוש חוויית בדידות קשה.
לעניינו, כל זה לא רלוונטי. אמא / אשה / בן אדם שצריכה להתמודד כל יום מצאת החמה עד צאת בעלה אחת לשבועיים לשבת עם כל הרשימה המוזכרת לעיל. וזו רשימה חלקית בלבד, תאמינו לי. ללכת לישון כל לילה לבד זה קשה עד לא אנושי. כמי שהייתה בעבר אשת איש שחתום קבע, וכיום חיה עם איש קבוע בבית אני יכולה לומר שיש בדרך החיים הזו משהו שלא יכולתי להשלים איתו. ייתכן ונכשלתי במשימה הלאומית של לתמוך באישי הפרטי למען הכלל. כנראה שאני לא שייכת לזן הנדיר של נשים המוכנות להקריב כל כך הרבה בשביל כל כך מעט בעל. אלה העומדות בצריח ולהן אני רוצה להצדיע בלי כומתה על הראש, בלי נשק בצד הגוף, אך עם שירת התקווה. כולי תקווה כי יום אחד תימצא הדרך לאפשר לכן לחיות לצד, לישון ליד, לקום עם מי שהחליט לשמור עלינו אך יכול גם לשמור על הילדים בערב כשאת בספינינג או בקפה.
הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה ובוגרת המרכז להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים
יום טיפוסי בחיי אישה בשנת 2010
* שש - שש וחצי בבוקר השכמה (בהנחה שאין תינוק בהישג יד).
* הכנת סנדויצ'ים, צחצוח, קילוח, גילוח שאריות השינה.
* יציאה לעבודה (בהנחה שזו עבודה שגם בה היא מטפלת במישהו)...
* משמרת שנייה (ארוחת צהריים, שיעורים, חוגים, חברים, ארוחת ערב, קילוח - צחצוח, סיפור לפני השינה (בהנחה שתהיה שינה).
* ערב - זמן איכות עם הבעל, (בהנחה שיש בהישג יד), בהייה בקירות הבית, מחשבות נוגות על כך שחודש כבר מבצבץ עד צורח הלבן בשיער ואין מתי, או לחלופין על כך שהארבע - חמש קילו מהלידה עברו למגורי קבע לאחר שהתייאשו מלשלם שכירות. מחשבה נוספות - כמה זמן יימשך השקט בשעה תשע ומה הדבר הראשון שיפר אותו והאם שווה בכלל להתחיל במשהו...
יום טיפוסי בחיי אשת איש צבא
* להוסיף למתכון המסובך מלמעלה כוס של התמודדויות טכניות שנשים במצב רגיל מפילות על הבעל (נורות, קדיחות, קצירת דשא וכו').
* שתי כפות של התחלקות באסיפות הורים, הקפצות ל.. מ... סידורי בנק וכדומה ושתי כוסות גדושות של לחצים נפשיים שקשורים בגידול ילד ממוצע, ותמיכה מהבית בבעל שמסכן את עצמו כדרך קבע.
* לערבב את הכל בקערה עד לקבלת עיסה אחידה ואוורירית??? איזה אויר? מי יכול לנשום ומתי? שמעתי שיש קבוצות תמיכה לנשות אנשי צבא, אני רק תוהה מתי בדיוק הן יכולות להתפנות וללכת לסדנה שבה יגידו להן אנשים מקצועיים בעלי ידע וניסיון כמה זה קשה להיות לבד. לבד זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, כך שמעתי. אדם יכול להיות לבד ולהרגיש יחד ומישהו אחר יכול להיות מוקף באנשים ולחוש חוויית בדידות קשה.
לעניינו, כל זה לא רלוונטי. אמא / אשה / בן אדם שצריכה להתמודד כל יום מצאת החמה עד צאת בעלה אחת לשבועיים לשבת עם כל הרשימה המוזכרת לעיל. וזו רשימה חלקית בלבד, תאמינו לי. ללכת לישון כל לילה לבד זה קשה עד לא אנושי. כמי שהייתה בעבר אשת איש שחתום קבע, וכיום חיה עם איש קבוע בבית אני יכולה לומר שיש בדרך החיים הזו משהו שלא יכולתי להשלים איתו. ייתכן ונכשלתי במשימה הלאומית של לתמוך באישי הפרטי למען הכלל. כנראה שאני לא שייכת לזן הנדיר של נשים המוכנות להקריב כל כך הרבה בשביל כל כך מעט בעל. אלה העומדות בצריח ולהן אני רוצה להצדיע בלי כומתה על הראש, בלי נשק בצד הגוף, אך עם שירת התקווה. כולי תקווה כי יום אחד תימצא הדרך לאפשר לכן לחיות לצד, לישון ליד, לקום עם מי שהחליט לשמור עלינו אך יכול גם לשמור על הילדים בערב כשאת בספינינג או בקפה.
הכותבת היא מטפלת בפסיכודרמה ובוגרת המרכז להכשרת מטפלים בסמינר הקיבוצים
050-3331-331