* חלומות - על חלום שחלם פרויד לאור יחסו של רוטנברג לפסיכואנליזה - חלק 2.
ואז לאורה של קרן השמש הראשונה הופיע זיגפריד במרומי ההר. במרכבה העשויה מעצמות מתים נהג במהירות במדרון התלול. בהיותו במפנה השביל ירינו בו, והוא נפל שדוד.
יונג, כפרויד, הקיץ באמצע הלילה, ניסה להירדם שנית ואז שמע מתוכו קול מאיים: "אם אינך מבין את החלום עליך לירות בעצמך! " אקדח טעון היה לצד מיטתו והוא נתקף פחד.
התחלתי להרהר שנית ולפתע התבררה לי משמעות החלום: "הרי זוהי הבעיה שבפניה ניצב עתה העולם. " זיגפריד, חשבתי, מייצג את מה שהגרמנים רוצים להשיג להשליט את רצונם לפעול בדרכם. "במקום בו הרצון, שם הדרך! " ואף אני חפצתי לנהוג כך, אך עתה הדבר אינו אפשרי עוד. החלום הראה לי שהעמדה המיוצגת על ידי זיגפריד אינה אפשרית עוד עבורי. על כן היה עלי להורגו.
תודות לעיסוק בארכיטיפים וב"בעיות שבפניהן ניצב העולם, " פטור היה יונג מלשאול מיהו אותו זיגפריד המופיע בחלומו. רק שלושה חודשים קודם לכן נפגש בפעם האחרונה עם אחד זיגמונד פרויד אחרי שבע שנות חברות סוערת, שסיומה הביא על שניהם משברים אישיים. יונג גם לא טרח להיזכר במטופלת המפורסמת שלו, סבינה שפילריין, שנפלה קורבן לניצולו המיני. אישה זו, שנעשתה לימים פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית ידועה בזכות עצמה, כתבה לו על משאלתה ללדת לו ילד שימזג את התכונות השמיות והאריות ושייקרא זיגפריד. לשווא נחפש זכר לכל אלה בפשר החלום של יונג. כמה מאלף: אדם אחד חולם חלום ובו רק רמזים למות הבן, וממש "עושה לעצמו את המוות" בשאלה למה יש לו משאלות - מוות כלפי בנו. האחר, לעומתו, חולם על רצח מפורש, ואחרי התעוררות מבוהלת מגיע למסקנה שהרג רק "עמדה"!
פרויד, אם כן, הלך בדרך הקשה, ובעקבותיו צריכים גם אנו לשאול, לסיום, שאלה פשוטה: איך היה האיש הזה, במציאות, בתפקיד האב? האם היה מאותם סנדלרים שילדיהם מסתובבים יחפים? קריר ומרוחק כאותו אורים - ותומים של החינוך, בנג'מין ספוק? כושל בתפקיד אב מאמץ כפי שכשל ויניקוט? מתעב את ילדיו כפריץ פרלס? כאן קיים שפע עדויות, והתמונה העולה מהן היא, בפשטות, מעוררת קנאה. פורץ - הדרך הגדול, השאפתן, המשיחי, הפנאטי והעיקש, היה, ככל שהדברים נוגעים למשפחתו, סתם איש נעים, נאה דורש ונאה מקיים. מופיעים לא מעט מחדלים וטעויות, כגון העובדה שכמעט לא נשק לבניו והפחד ממיניותם, אבל לשווא נחפש כאן משהו שערורייתי ממש. ברגר, שכתב לאחרונה ביוגרפיה די משחירה על פרויד, ממש מתאמץ לחלץ מהחומר עדות לכישלונו של פרויד בתפקיד האב, אך לשווא (האיסור שהטיל על בניו שלא ילמדו רפואה נשמע יותר כדוגמה לחוש ההומור שלו). נאמנה עדות בתו הצעירה, שקשרה חייה בחייו, חלקה עליו לעתים ונעשתה לאנליטיקאית כה ידועה בזכות עצמה עד כי גם לו היה שמה אנה קלמנוביץ' היה שמור לה מקום לצדו בין מייסדי הפסיכואנליזה. נאמנים ספריהם רוויי - הגעגועים של שני הבנים, מרטין וארנסט, על אביהם. שפע הצילומים והאנקדוטות, מליקוט הפטריות ביער, דרך דמי הכיס וכלה בתקרית בה קפץ לבדו מסירה והסתער במקלו על חבורת בריונים אנטישמיים שאיימו על ילדיו, מבטא הורות טבעית, אינסטינקטיבית. הידוע על הבן האמצעי, אוליבר, שסבל לפי אבחנת אביו מנוירוזה, מחזק תמונה זו. פרויד הפנה אותו לאנליזה אצל ארנסט זימל בברלין, ובמכתביו לתלמידיו הזכיר אותו בדאגה אין - קץ. גם ארנסט עבר אנליזה אצל פרנץ אלכסנדר. אדם השולח שניים מבניו לטיפול, שבו אמורים הבנים לספר הכל על ילדותם בפני תלמידי האב (המחויבים שלא לספר לו דבר!) הוא אדם שיש לו מעט מאוד מה להסתיר. גם פרויד בתפקיד הסב, בשנים הבאות, מגלה דפוס התנהגות מוכר היטב: נכדיו גורמים לו לגלות בתוכו מעיינות אהבה שלא ידע קודם על קיומם, כפי שאמר על היינלה, בנה של סופי, שנפטר בגיל ארבע: "מעולם לא אהבתי אדם כלשהו, בוודאי שלא ילד, כפי שאהבתי אותו. " דומה שהביטוי החזק ביותר על פרויד האב בא מפי אוסקר פפיסטר, תלמידו השווייצי, שהרבה לשחק עם ילדי פרויד בביקוריו בווינה: אם ישאלו אותי מהו המקום הנעים ביותר בעולם, אמר, הייתי משיב: "שאלו על ביתו של פרופסור פרויד. "
כאן ראוי להתעכב גם על השינוי הפנימי הגדול שעבר על פרויד במהלך אותה תקופה. בתחילת המלחמה היה פרויד לאומן גרמני מתרברב, שעקב בדריכות אחרי המלחמה וייחל לניצחון גרמניה ובעלות - בריתה. הוא לא היה בודד בפרץ הפטריוטיות הראשוני הזה. מספר מפתיע של אינטלקטואלים יהודים נסחפו כמוהו. שלושת בניו נדחו תחילה מהשירות הצבאי, אבל התעקשו להתנדב וזכו באותות הצטיינות. "אני מצפה לפעולה הצבאית הראשונה כמו לטיפוס מרגש על הר. " כתב לו מרטין, יוצר בבלי - דעת אסוציאציה נוספת בנפש האב, שהלבישו בחלום בבגדי מטפס הרים. והנה, תוך שנים אחדות נעשה פרויד לקוסמופוליט מפוכח. במכתבו לאיינשטיין הוא אומר על המלחמה:
אין אנו מסוגלים עוד, בפשטות, לשאתה, כי אנו הפציפיסטים דוחים אותה לא רק דחייה אינטלקטואלית ורגשית - עצם המערוכת שלנו פוסלת אותה פסילה מוחלטת, והיא לנו כעין אידיוסינקרסיה שנתענקה במופלג.
הבה נסכם: איש בן חמישים ותשע חלם כמה חלומות בזה אחר זה, כולם כנראה בתוך שעת הלילה הראשונה, שעניינם מותם של שלושת בניו, ובראשם הבכור שבהם. בניסיון להתחקות אחר פשר חלומותיו נזכר שיומיים קודם לכן התעלס עם אשתו, ומהתייחסותו הכתובה לאירוע זה מתברר שהוא סבל לעתים מאין - אונות. מהפירוש שנתן לחלומו, על פי שיטה שפיתח הוא עצמו, עלה כי, לפחות כלפי בנו הגדול, הייתה בו משאלת מוות לא - מודעת בשל הקנאה בעלומיו של הבן. הבן הזה התיר לעצמו חופש מיני בולט. עוד יודעים אנו כי האיש הזה אהב את ילדיו.
כאן צריכה חקירתי להגיע לסיומה. טרם הצלחתי לשים ידי על אותו צרור דפים בלונדון בו מפורטים החלומות והאנליזות שלהם, וכל ניסיון נוסף לפענח את הקשר בין מעשה האהבה עם הרעיה לבין החלום על מות הבן יישאר לפי שעה בגדר סברת כרס. בואו, אם כן, ונציץ בתמונה שבה מופיעים האב ושניים מבניו בעת חופשה שנטלו הבנים בעיצומה של המלחמה. מרטין, בתנוחה אדנותית, יושב על השולחן, מיתמר מעל אביו. ארנסט, היושב ליד אביו, מחקה אותו לא רק בצורת הזקן אלא גם בחיוך המהורהר. פרויד אינו מחייך, אבל גם אינו מזעיף פניו למצלמה כבתצלומיו הרשמיים, ואי - אפשר לטעות בקורת - הרוח על פניו, ככל אב יהודי המתגאה בשני הקצינים שלו. המקום הוא זלצבורג, כיום בגבול אוסטריה - גרמניה, והשנה היא 1916, שנה אחרי החלום ההוא. מה, אם כן, מגלה תמונה זו על היחסים בין האנשים המופיעים בה?
על הדעת עולה תשובה פשוטה וצינית: לעולם אל תאמין לצילומים. אם תמונה אחת מדברת כמו אלף מילים, כדברי הפתגם הנדוש, היא גם יכולה גם לשקר כמו אלף מילים. הנוראים שבמעשי ההתעללות בוצעו במשפחות שהצטלמו בפוזות סכריניות ומתחנחנות כאלה. הישמר ממראית - העין!
זה נכון, ובכל זאת יש הבדל מכריע בין תצלום זה לבין כל תצלום אחר מההיסטוריה. האיש שבמרכז התצלום יודע שאנו הצופים יודעים על משאלות המוות הלא - מודעות שלו כלפי בנו, ושגם הבן, במוקדם או במאוחר, יידע זאת כאשר יקרא את ספרו. בעצם, כשאנו חושבים על כך, מבינים אנו כי אפילו לגבי צרור הדפים בו רשם את חלומות אותו לילה לא הייתה לו אשליה כי יישאר חבוי. ידע פרויד כי כל מכתב ומסמך שלא השליך לפח יפורסמו בבוא היום. עובדה שעוד בצעירותו, ב - 1885, כשהשמיד כמות גדולה של מסמכים, הפטיר בלגלוג כמה יצטערו על כך הביוגרפים שלו בעתיד. לא ייתכן, למשל, כי האזכורים לאובדן החשק המיני או לרגשותיו ההומוסקסואליים כלפי פליס ויונג, המופיעים באגביות כה מרושלת במכתביו לפליס, ליונג, לג'ונס ולפֶרֶנצי, נחשבו בעיניו לעניין סודי במיוחד. ראינו שמרטין וארנסט טיפלו כבר בימיו בענייני ההוצאה - לאור של אביהם (מרטין היה בנקאי ועורך - דין, ורוזן מזכיר מקרים רבים בהם טיפל בענייני אביו ותלמידיו), וארנסט נעשה עורך הכרכים הראשונים של מכתביו. לא נראה כי התכוון להסתיר משהו מפניהם.
וכך, וידוי קבל עם ועולם אודות משאלה לא - מודעת למותם של הבנים מחד גיסא, ומבט חגיגי, כמעט מיתמם, אל המצלמה בחברת הבנים עצמם מאידך. שערורייה מכאן - ושלוה מתריסה מכאן. למעטים מביניכם יהיה משהו מוכר בכפילות הבלתי - אפשרית הזאת. כוונתי לאלה שמצאו עצמם קמים מהספה או מהכורסה בתום שעה שבה נאמרו דברים קשים, מביכים ומוזרים לבלי - האמן, פונים במבוכה אל הדלת בלוויית האיש או האישה ששמעו את הדברים, ואז, ליד הדלת, מבט סתמי, אפילו חיוך קל, והאמירה השגורה: "להתראות. " אמרת, אז מה? אף אחד לא נפל מהכסא. Homo sum, humani nihil a me alienum puto (אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי). אנשי המקצוע יאמרו כי פרויד מלמד אותנו פרק ב"קבלה" או "הכלה" כשהוא חושף אותנו באחת לשני פנים מנוגדות אלה של ההוויה האנושית. ושמא גם רה - ביוגרפיה נוסח רוטנברג יש כאן, בגרסה מעודנת שאינה משנה אף אות מהסיפור, ורק בכך שהיא חוזרת ומספרת אותו בטון אחר, רגוע, טמון כוחה המרפא? לא נכון יהיה לעמעם את המחלוקת החשובה בין מכובדנו לבין הפסיכואנליזה, ובכל זאת, ספק אם פרויד היה מסתייג אפילו ממילה אחת מתיאור התרפיה על פי רוטנברג:
טרנספורמציה רוחנית, החזרה לשורש או הפניית המחשבות הזרות לערוצים חדשים, היא אפוא תהליך שהוא היפוכו של תהליך "הסחת הדעת. " הקישור החדש של המחשבה המעוותת אל שורשה יכול לסייע להקניית מובן הגיוני חדש - ישן לתהליכים קוגניטיביים שפעלו במנותק משורשם, וכן יש בו כדי החזרת דמות - אנוש להתנהגות אשר נוהגים לאבחן אותה כסכיזופרניה חשוכת - מרפא. כך מתברר שתפיסה זו, אשר לפיה יש להפנות את המחשבות התועות לערוצים חדשים, לספק להן נורמות, מקורות - קלט ומערכת - אמונות מתאימים ולהעניק לאלה חיזוקים חברתיים חיוביים, היא גישה המכילה יסודות חיוניים של טרנספורמציה רוחנית, שהיא שלב אפקטיבי בתהליך ה"ירידה צורך עלייה. "
אחרית דבר
עם מסירת ההגהות נאלץ אני לחזור בי מכמה קביעות פזיזות שהבאתי במאמר זה. בעזרתו האדיבה של מוזיאון פרויד בלונדון הגיע תצלום המסמך, ואז התברר שהמדובר בשני חלומות אחרים של פרויד, ולא החלום המובא בפירוש החלום. אני מקווה שהקורא יבין לטעותי: הן בשני המסמכים, בפירוש החלום ובצרור הדפים, מדובר בחלום על מות מרטין, שנחלם בהיותו בחזית, בשניהם מוזכרת הגברת פרויד ושניהם הסתיימו ביקיצה באמצע הלילה! גם חוקר זהיר יותר היה מתפתה לחשוד שמדובר באותו חלום, אם כי בוודאי לא היה נחפז לפרסם זאת ללא בדיקה נוספת.
בחלום הראשון בצרור הדפים מופיע מרטין עם גבו אל אביו בעיר נמל, פרויד שמח, אוחזו בכתפיו ומסובבו. מרטין, זעוף, שואל "היכן ארנסט? " ופרויד מרגיעו. אחר כך הם בבית גדול ושם מופיעה מרתה ומבקשת מפרויד שיכתוב לה משהו. הוא כותב אבל הכתב מיטשטש. פרויד מפרש את הנסיעה ואת הסמלים האחרים כמסמלים את מותו של מרטין. פניו הזועפות של מרטין מזכירות תקרית הקשורה באוליבר, הבן האמצעי. בהמשך נזכר פרויד באימפוטנציה של מטופל / ידיד, ובהקשר זה מופיעה ההיזכרות במשגל המוצלח עם אשתו בבוקר. כן מוזכרת העובדה שהייתה הפסקה במכתבים ממרטין, המשרת בחזית - ממש כמו בחלום המובא בפירוש החלום.
למחרת חלם פרויד חלום שני, שגם אותו רשם בצרור הדפים, ושוב הוא מציין את השעה: 2: 30 אחר חצות, הפעם ממש כמו בפירוש החלום. האם גם הפעם התעורר משנתו? בחלום זה הוא מכה את ארנסט בכעס על ידו וארנסט יוצא בוכה. מלא חמלה למשמע הבכי הוא הולך לחפשו בבניין גדול. מכאן הולך החלום ומסתבך עד שהוא מוצא את הבן, פניו חיוורות, ומרגיעו. האסוציאציות לחלום זה מובילות לדאגותיו של פרויד בנוגע למחושי הלב של ארנסט ואחר כך לגבי גילו ובריאותו שלו, לקשיים שהיו לארנסט בבית - הספר והצלחתו הגדולה אחר כך, ושוב לקריירה של פרויד עצמו. אישה זקנה בחלום מזכירה לו את בתו הבכורה מתילדה, חשוכת הילדים, ואת חתנו רוברט, ורגשות אשמה שלו בקשר למתילדה. אם הבנתי נכון, הוא מפרש יסוד זה בחלום, קרי, עריריותה של בתו, כרמז למצבה של אשתו אחרי שימותו ילדיהם.
תיארתי כאן בקיצור את הטקסט, שהוא מורכב ומסובך יותר. לעיניי בלטה בעיקר דאגת האב לבריאות ילדיו וחתניו, הניכרת מכל שורה, ומולה הפנטאזיה האנוכיית שאם ימותו ילדיו יוכל לפתוח בחיים חדשים ולהתעשר. כן מתברר מחלומות אלה עד כמה ריתקה את פרויד אפשרות קיומה של הטלפתיה, ונראה כי אפילו ההצצות בשעון נועדו לברר מאוחר יותר אם אכן אירע משהו באותה שעה. אם כן, כמו בני אדם רבים, נטה פרויד תחילה לחפש הסבר לחלום רע בגורמים פאראנורמליים, ורק בהדרגה פנה לדרך הקשה יותר - חיפוש פשר החלום בנפשו פנימה.
ושמא לא היה החלום שפורסם בפירוש החלום אלא חלום בדוי, שפרויד המציא כדי להדגים עליו את העקרונות שגילה בשני החלומות האחרים? אפשרות זו אינה סבירה. אין בחלומות אלה משהו מביש יותר מאשר בחלום ההוא, וממילא יכול היה פרויד להשמיט אזכורים אישיים מדי ככל שמצא לנכון. זאת ועוד: בפירוש החלום הוא מודה בקנאתו כלפי מרטין - וידוי חודר הרבה יותר מהמסקנות שבצרור הדפים.
כך או אחרת, חלומות אלה הם וריאציות ברורות על החלום המפורסם מפירוש החלום ויש בהם כדי לשפוך אור נוסף על משמעותו. ההשוואות שעושה פרויד בינו לבין בנו בענייני בריאות וקריירה, ההיזכרויות בחיזור שלו אחרי מרתה ובחיי האהבה שלהם, וכמובן המכה לבן - כל אלה נושאים אופי אדיפלי מובהק, בעוד ההכרה כי הוא מקנא בבניו עודה חסרה כאן. נראה, אם כן, שבתקופה בה שירתו הבנים בחזית מלחמת העולם היה פרויד מודאג לא - אחת מההפסקות במכתביהם, וחלם כמה חלומות על מותם, חלומות ששבו והחרידוהו עד יקיצה. על הדעת עולה כאן האמרה התלמודית (ברכות נ"ה ב) : "חלום שלא נפתר כאיגרת שלא נקראה. " כל מי שניסה לפענח חלום סדרתי - בין אם סיפור החלום נשנה במונוטוניות ובין אם אלה ואריאציות רבות על אותו חלום - יודע כי חלומות כאלה יכולים להופיע אפילו במשך עשרות שנים בחיי החולם, ושפענוח מוצלח מביא בדרך כלל להיעלמותם. שלושה חלומות אלה של פרויד מציגים בפנינו, אם כן, הישנויות של אותו קונפליקט. והרי פרויד עצמו מסייענו בהודאתו בפירוש החלום כי ההכרה בקנאה בבנו לא באה לו מיד עם החלום אלא כעבור זמן מה. אולי, אם כן, חלם תחילה את החלום עליו סיפר בפירוש החלום, לא הצליח להגיע לעומק משמעותו, ואז באו שני חלומות נוספים ואילצוהו להכיר במשמעותו העמוקה?
לא אשער עוד השערות. נותר לי רק לומר כי מאמר זה נכתב בשנה הראשונה למות אבי, איש מלומד ותאב - דעת אבל שבע תלאות ורוגז, שלא ידע לבטא אהבה ודאגה לילדיו. בוודאי בהתחקותי זאת אחר דמויות - אב אחרות יש גם משום השלמה עם אבא ז"ל - ושמא גם "רה - ביוגרפיה" כדברי רוטנברג, ייבדל לחיים טובים וארוכים?
ואז לאורה של קרן השמש הראשונה הופיע זיגפריד במרומי ההר. במרכבה העשויה מעצמות מתים נהג במהירות במדרון התלול. בהיותו במפנה השביל ירינו בו, והוא נפל שדוד.
יונג, כפרויד, הקיץ באמצע הלילה, ניסה להירדם שנית ואז שמע מתוכו קול מאיים: "אם אינך מבין את החלום עליך לירות בעצמך! " אקדח טעון היה לצד מיטתו והוא נתקף פחד.
התחלתי להרהר שנית ולפתע התבררה לי משמעות החלום: "הרי זוהי הבעיה שבפניה ניצב עתה העולם. " זיגפריד, חשבתי, מייצג את מה שהגרמנים רוצים להשיג להשליט את רצונם לפעול בדרכם. "במקום בו הרצון, שם הדרך! " ואף אני חפצתי לנהוג כך, אך עתה הדבר אינו אפשרי עוד. החלום הראה לי שהעמדה המיוצגת על ידי זיגפריד אינה אפשרית עוד עבורי. על כן היה עלי להורגו.
תודות לעיסוק בארכיטיפים וב"בעיות שבפניהן ניצב העולם, " פטור היה יונג מלשאול מיהו אותו זיגפריד המופיע בחלומו. רק שלושה חודשים קודם לכן נפגש בפעם האחרונה עם אחד זיגמונד פרויד אחרי שבע שנות חברות סוערת, שסיומה הביא על שניהם משברים אישיים. יונג גם לא טרח להיזכר במטופלת המפורסמת שלו, סבינה שפילריין, שנפלה קורבן לניצולו המיני. אישה זו, שנעשתה לימים פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית ידועה בזכות עצמה, כתבה לו על משאלתה ללדת לו ילד שימזג את התכונות השמיות והאריות ושייקרא זיגפריד. לשווא נחפש זכר לכל אלה בפשר החלום של יונג. כמה מאלף: אדם אחד חולם חלום ובו רק רמזים למות הבן, וממש "עושה לעצמו את המוות" בשאלה למה יש לו משאלות - מוות כלפי בנו. האחר, לעומתו, חולם על רצח מפורש, ואחרי התעוררות מבוהלת מגיע למסקנה שהרג רק "עמדה"!
פרויד, אם כן, הלך בדרך הקשה, ובעקבותיו צריכים גם אנו לשאול, לסיום, שאלה פשוטה: איך היה האיש הזה, במציאות, בתפקיד האב? האם היה מאותם סנדלרים שילדיהם מסתובבים יחפים? קריר ומרוחק כאותו אורים - ותומים של החינוך, בנג'מין ספוק? כושל בתפקיד אב מאמץ כפי שכשל ויניקוט? מתעב את ילדיו כפריץ פרלס? כאן קיים שפע עדויות, והתמונה העולה מהן היא, בפשטות, מעוררת קנאה. פורץ - הדרך הגדול, השאפתן, המשיחי, הפנאטי והעיקש, היה, ככל שהדברים נוגעים למשפחתו, סתם איש נעים, נאה דורש ונאה מקיים. מופיעים לא מעט מחדלים וטעויות, כגון העובדה שכמעט לא נשק לבניו והפחד ממיניותם, אבל לשווא נחפש כאן משהו שערורייתי ממש. ברגר, שכתב לאחרונה ביוגרפיה די משחירה על פרויד, ממש מתאמץ לחלץ מהחומר עדות לכישלונו של פרויד בתפקיד האב, אך לשווא (האיסור שהטיל על בניו שלא ילמדו רפואה נשמע יותר כדוגמה לחוש ההומור שלו). נאמנה עדות בתו הצעירה, שקשרה חייה בחייו, חלקה עליו לעתים ונעשתה לאנליטיקאית כה ידועה בזכות עצמה עד כי גם לו היה שמה אנה קלמנוביץ' היה שמור לה מקום לצדו בין מייסדי הפסיכואנליזה. נאמנים ספריהם רוויי - הגעגועים של שני הבנים, מרטין וארנסט, על אביהם. שפע הצילומים והאנקדוטות, מליקוט הפטריות ביער, דרך דמי הכיס וכלה בתקרית בה קפץ לבדו מסירה והסתער במקלו על חבורת בריונים אנטישמיים שאיימו על ילדיו, מבטא הורות טבעית, אינסטינקטיבית. הידוע על הבן האמצעי, אוליבר, שסבל לפי אבחנת אביו מנוירוזה, מחזק תמונה זו. פרויד הפנה אותו לאנליזה אצל ארנסט זימל בברלין, ובמכתביו לתלמידיו הזכיר אותו בדאגה אין - קץ. גם ארנסט עבר אנליזה אצל פרנץ אלכסנדר. אדם השולח שניים מבניו לטיפול, שבו אמורים הבנים לספר הכל על ילדותם בפני תלמידי האב (המחויבים שלא לספר לו דבר!) הוא אדם שיש לו מעט מאוד מה להסתיר. גם פרויד בתפקיד הסב, בשנים הבאות, מגלה דפוס התנהגות מוכר היטב: נכדיו גורמים לו לגלות בתוכו מעיינות אהבה שלא ידע קודם על קיומם, כפי שאמר על היינלה, בנה של סופי, שנפטר בגיל ארבע: "מעולם לא אהבתי אדם כלשהו, בוודאי שלא ילד, כפי שאהבתי אותו. " דומה שהביטוי החזק ביותר על פרויד האב בא מפי אוסקר פפיסטר, תלמידו השווייצי, שהרבה לשחק עם ילדי פרויד בביקוריו בווינה: אם ישאלו אותי מהו המקום הנעים ביותר בעולם, אמר, הייתי משיב: "שאלו על ביתו של פרופסור פרויד. "
כאן ראוי להתעכב גם על השינוי הפנימי הגדול שעבר על פרויד במהלך אותה תקופה. בתחילת המלחמה היה פרויד לאומן גרמני מתרברב, שעקב בדריכות אחרי המלחמה וייחל לניצחון גרמניה ובעלות - בריתה. הוא לא היה בודד בפרץ הפטריוטיות הראשוני הזה. מספר מפתיע של אינטלקטואלים יהודים נסחפו כמוהו. שלושת בניו נדחו תחילה מהשירות הצבאי, אבל התעקשו להתנדב וזכו באותות הצטיינות. "אני מצפה לפעולה הצבאית הראשונה כמו לטיפוס מרגש על הר. " כתב לו מרטין, יוצר בבלי - דעת אסוציאציה נוספת בנפש האב, שהלבישו בחלום בבגדי מטפס הרים. והנה, תוך שנים אחדות נעשה פרויד לקוסמופוליט מפוכח. במכתבו לאיינשטיין הוא אומר על המלחמה:
אין אנו מסוגלים עוד, בפשטות, לשאתה, כי אנו הפציפיסטים דוחים אותה לא רק דחייה אינטלקטואלית ורגשית - עצם המערוכת שלנו פוסלת אותה פסילה מוחלטת, והיא לנו כעין אידיוסינקרסיה שנתענקה במופלג.
הבה נסכם: איש בן חמישים ותשע חלם כמה חלומות בזה אחר זה, כולם כנראה בתוך שעת הלילה הראשונה, שעניינם מותם של שלושת בניו, ובראשם הבכור שבהם. בניסיון להתחקות אחר פשר חלומותיו נזכר שיומיים קודם לכן התעלס עם אשתו, ומהתייחסותו הכתובה לאירוע זה מתברר שהוא סבל לעתים מאין - אונות. מהפירוש שנתן לחלומו, על פי שיטה שפיתח הוא עצמו, עלה כי, לפחות כלפי בנו הגדול, הייתה בו משאלת מוות לא - מודעת בשל הקנאה בעלומיו של הבן. הבן הזה התיר לעצמו חופש מיני בולט. עוד יודעים אנו כי האיש הזה אהב את ילדיו.
כאן צריכה חקירתי להגיע לסיומה. טרם הצלחתי לשים ידי על אותו צרור דפים בלונדון בו מפורטים החלומות והאנליזות שלהם, וכל ניסיון נוסף לפענח את הקשר בין מעשה האהבה עם הרעיה לבין החלום על מות הבן יישאר לפי שעה בגדר סברת כרס. בואו, אם כן, ונציץ בתמונה שבה מופיעים האב ושניים מבניו בעת חופשה שנטלו הבנים בעיצומה של המלחמה. מרטין, בתנוחה אדנותית, יושב על השולחן, מיתמר מעל אביו. ארנסט, היושב ליד אביו, מחקה אותו לא רק בצורת הזקן אלא גם בחיוך המהורהר. פרויד אינו מחייך, אבל גם אינו מזעיף פניו למצלמה כבתצלומיו הרשמיים, ואי - אפשר לטעות בקורת - הרוח על פניו, ככל אב יהודי המתגאה בשני הקצינים שלו. המקום הוא זלצבורג, כיום בגבול אוסטריה - גרמניה, והשנה היא 1916, שנה אחרי החלום ההוא. מה, אם כן, מגלה תמונה זו על היחסים בין האנשים המופיעים בה?
על הדעת עולה תשובה פשוטה וצינית: לעולם אל תאמין לצילומים. אם תמונה אחת מדברת כמו אלף מילים, כדברי הפתגם הנדוש, היא גם יכולה גם לשקר כמו אלף מילים. הנוראים שבמעשי ההתעללות בוצעו במשפחות שהצטלמו בפוזות סכריניות ומתחנחנות כאלה. הישמר ממראית - העין!
זה נכון, ובכל זאת יש הבדל מכריע בין תצלום זה לבין כל תצלום אחר מההיסטוריה. האיש שבמרכז התצלום יודע שאנו הצופים יודעים על משאלות המוות הלא - מודעות שלו כלפי בנו, ושגם הבן, במוקדם או במאוחר, יידע זאת כאשר יקרא את ספרו. בעצם, כשאנו חושבים על כך, מבינים אנו כי אפילו לגבי צרור הדפים בו רשם את חלומות אותו לילה לא הייתה לו אשליה כי יישאר חבוי. ידע פרויד כי כל מכתב ומסמך שלא השליך לפח יפורסמו בבוא היום. עובדה שעוד בצעירותו, ב - 1885, כשהשמיד כמות גדולה של מסמכים, הפטיר בלגלוג כמה יצטערו על כך הביוגרפים שלו בעתיד. לא ייתכן, למשל, כי האזכורים לאובדן החשק המיני או לרגשותיו ההומוסקסואליים כלפי פליס ויונג, המופיעים באגביות כה מרושלת במכתביו לפליס, ליונג, לג'ונס ולפֶרֶנצי, נחשבו בעיניו לעניין סודי במיוחד. ראינו שמרטין וארנסט טיפלו כבר בימיו בענייני ההוצאה - לאור של אביהם (מרטין היה בנקאי ועורך - דין, ורוזן מזכיר מקרים רבים בהם טיפל בענייני אביו ותלמידיו), וארנסט נעשה עורך הכרכים הראשונים של מכתביו. לא נראה כי התכוון להסתיר משהו מפניהם.
וכך, וידוי קבל עם ועולם אודות משאלה לא - מודעת למותם של הבנים מחד גיסא, ומבט חגיגי, כמעט מיתמם, אל המצלמה בחברת הבנים עצמם מאידך. שערורייה מכאן - ושלוה מתריסה מכאן. למעטים מביניכם יהיה משהו מוכר בכפילות הבלתי - אפשרית הזאת. כוונתי לאלה שמצאו עצמם קמים מהספה או מהכורסה בתום שעה שבה נאמרו דברים קשים, מביכים ומוזרים לבלי - האמן, פונים במבוכה אל הדלת בלוויית האיש או האישה ששמעו את הדברים, ואז, ליד הדלת, מבט סתמי, אפילו חיוך קל, והאמירה השגורה: "להתראות. " אמרת, אז מה? אף אחד לא נפל מהכסא. Homo sum, humani nihil a me alienum puto (אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי). אנשי המקצוע יאמרו כי פרויד מלמד אותנו פרק ב"קבלה" או "הכלה" כשהוא חושף אותנו באחת לשני פנים מנוגדות אלה של ההוויה האנושית. ושמא גם רה - ביוגרפיה נוסח רוטנברג יש כאן, בגרסה מעודנת שאינה משנה אף אות מהסיפור, ורק בכך שהיא חוזרת ומספרת אותו בטון אחר, רגוע, טמון כוחה המרפא? לא נכון יהיה לעמעם את המחלוקת החשובה בין מכובדנו לבין הפסיכואנליזה, ובכל זאת, ספק אם פרויד היה מסתייג אפילו ממילה אחת מתיאור התרפיה על פי רוטנברג:
טרנספורמציה רוחנית, החזרה לשורש או הפניית המחשבות הזרות לערוצים חדשים, היא אפוא תהליך שהוא היפוכו של תהליך "הסחת הדעת. " הקישור החדש של המחשבה המעוותת אל שורשה יכול לסייע להקניית מובן הגיוני חדש - ישן לתהליכים קוגניטיביים שפעלו במנותק משורשם, וכן יש בו כדי החזרת דמות - אנוש להתנהגות אשר נוהגים לאבחן אותה כסכיזופרניה חשוכת - מרפא. כך מתברר שתפיסה זו, אשר לפיה יש להפנות את המחשבות התועות לערוצים חדשים, לספק להן נורמות, מקורות - קלט ומערכת - אמונות מתאימים ולהעניק לאלה חיזוקים חברתיים חיוביים, היא גישה המכילה יסודות חיוניים של טרנספורמציה רוחנית, שהיא שלב אפקטיבי בתהליך ה"ירידה צורך עלייה. "
אחרית דבר
עם מסירת ההגהות נאלץ אני לחזור בי מכמה קביעות פזיזות שהבאתי במאמר זה. בעזרתו האדיבה של מוזיאון פרויד בלונדון הגיע תצלום המסמך, ואז התברר שהמדובר בשני חלומות אחרים של פרויד, ולא החלום המובא בפירוש החלום. אני מקווה שהקורא יבין לטעותי: הן בשני המסמכים, בפירוש החלום ובצרור הדפים, מדובר בחלום על מות מרטין, שנחלם בהיותו בחזית, בשניהם מוזכרת הגברת פרויד ושניהם הסתיימו ביקיצה באמצע הלילה! גם חוקר זהיר יותר היה מתפתה לחשוד שמדובר באותו חלום, אם כי בוודאי לא היה נחפז לפרסם זאת ללא בדיקה נוספת.
בחלום הראשון בצרור הדפים מופיע מרטין עם גבו אל אביו בעיר נמל, פרויד שמח, אוחזו בכתפיו ומסובבו. מרטין, זעוף, שואל "היכן ארנסט? " ופרויד מרגיעו. אחר כך הם בבית גדול ושם מופיעה מרתה ומבקשת מפרויד שיכתוב לה משהו. הוא כותב אבל הכתב מיטשטש. פרויד מפרש את הנסיעה ואת הסמלים האחרים כמסמלים את מותו של מרטין. פניו הזועפות של מרטין מזכירות תקרית הקשורה באוליבר, הבן האמצעי. בהמשך נזכר פרויד באימפוטנציה של מטופל / ידיד, ובהקשר זה מופיעה ההיזכרות במשגל המוצלח עם אשתו בבוקר. כן מוזכרת העובדה שהייתה הפסקה במכתבים ממרטין, המשרת בחזית - ממש כמו בחלום המובא בפירוש החלום.
למחרת חלם פרויד חלום שני, שגם אותו רשם בצרור הדפים, ושוב הוא מציין את השעה: 2: 30 אחר חצות, הפעם ממש כמו בפירוש החלום. האם גם הפעם התעורר משנתו? בחלום זה הוא מכה את ארנסט בכעס על ידו וארנסט יוצא בוכה. מלא חמלה למשמע הבכי הוא הולך לחפשו בבניין גדול. מכאן הולך החלום ומסתבך עד שהוא מוצא את הבן, פניו חיוורות, ומרגיעו. האסוציאציות לחלום זה מובילות לדאגותיו של פרויד בנוגע למחושי הלב של ארנסט ואחר כך לגבי גילו ובריאותו שלו, לקשיים שהיו לארנסט בבית - הספר והצלחתו הגדולה אחר כך, ושוב לקריירה של פרויד עצמו. אישה זקנה בחלום מזכירה לו את בתו הבכורה מתילדה, חשוכת הילדים, ואת חתנו רוברט, ורגשות אשמה שלו בקשר למתילדה. אם הבנתי נכון, הוא מפרש יסוד זה בחלום, קרי, עריריותה של בתו, כרמז למצבה של אשתו אחרי שימותו ילדיהם.
תיארתי כאן בקיצור את הטקסט, שהוא מורכב ומסובך יותר. לעיניי בלטה בעיקר דאגת האב לבריאות ילדיו וחתניו, הניכרת מכל שורה, ומולה הפנטאזיה האנוכיית שאם ימותו ילדיו יוכל לפתוח בחיים חדשים ולהתעשר. כן מתברר מחלומות אלה עד כמה ריתקה את פרויד אפשרות קיומה של הטלפתיה, ונראה כי אפילו ההצצות בשעון נועדו לברר מאוחר יותר אם אכן אירע משהו באותה שעה. אם כן, כמו בני אדם רבים, נטה פרויד תחילה לחפש הסבר לחלום רע בגורמים פאראנורמליים, ורק בהדרגה פנה לדרך הקשה יותר - חיפוש פשר החלום בנפשו פנימה.
ושמא לא היה החלום שפורסם בפירוש החלום אלא חלום בדוי, שפרויד המציא כדי להדגים עליו את העקרונות שגילה בשני החלומות האחרים? אפשרות זו אינה סבירה. אין בחלומות אלה משהו מביש יותר מאשר בחלום ההוא, וממילא יכול היה פרויד להשמיט אזכורים אישיים מדי ככל שמצא לנכון. זאת ועוד: בפירוש החלום הוא מודה בקנאתו כלפי מרטין - וידוי חודר הרבה יותר מהמסקנות שבצרור הדפים.
כך או אחרת, חלומות אלה הם וריאציות ברורות על החלום המפורסם מפירוש החלום ויש בהם כדי לשפוך אור נוסף על משמעותו. ההשוואות שעושה פרויד בינו לבין בנו בענייני בריאות וקריירה, ההיזכרויות בחיזור שלו אחרי מרתה ובחיי האהבה שלהם, וכמובן המכה לבן - כל אלה נושאים אופי אדיפלי מובהק, בעוד ההכרה כי הוא מקנא בבניו עודה חסרה כאן. נראה, אם כן, שבתקופה בה שירתו הבנים בחזית מלחמת העולם היה פרויד מודאג לא - אחת מההפסקות במכתביהם, וחלם כמה חלומות על מותם, חלומות ששבו והחרידוהו עד יקיצה. על הדעת עולה כאן האמרה התלמודית (ברכות נ"ה ב) : "חלום שלא נפתר כאיגרת שלא נקראה. " כל מי שניסה לפענח חלום סדרתי - בין אם סיפור החלום נשנה במונוטוניות ובין אם אלה ואריאציות רבות על אותו חלום - יודע כי חלומות כאלה יכולים להופיע אפילו במשך עשרות שנים בחיי החולם, ושפענוח מוצלח מביא בדרך כלל להיעלמותם. שלושה חלומות אלה של פרויד מציגים בפנינו, אם כן, הישנויות של אותו קונפליקט. והרי פרויד עצמו מסייענו בהודאתו בפירוש החלום כי ההכרה בקנאה בבנו לא באה לו מיד עם החלום אלא כעבור זמן מה. אולי, אם כן, חלם תחילה את החלום עליו סיפר בפירוש החלום, לא הצליח להגיע לעומק משמעותו, ואז באו שני חלומות נוספים ואילצוהו להכיר במשמעותו העמוקה?
לא אשער עוד השערות. נותר לי רק לומר כי מאמר זה נכתב בשנה הראשונה למות אבי, איש מלומד ותאב - דעת אבל שבע תלאות ורוגז, שלא ידע לבטא אהבה ודאגה לילדיו. בוודאי בהתחקותי זאת אחר דמויות - אב אחרות יש גם משום השלמה עם אבא ז"ל - ושמא גם "רה - ביוגרפיה" כדברי רוטנברג, ייבדל לחיים טובים וארוכים?
050-3331-331