בעולם המתמטיקה קיימות אסימפטוטות הקוטעות פונקציה בנקודה מסויימת לכל אורך / רוחב קו מסויים, ושם הן לא נוגעות בה אלא רק סמוכות לה.

כך הדבר לגבי החיים, כאשר האדם מנסה לתאר את הישגיו ולבחון את האופן שבו הוא פועל למעשה, כך הוא הכשיל את התהליך.

הדבר מזכיר במעט את הבדיחה עם המתכנת והבן שלו. כאשר הבן שואל מדוע השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב, אז הוא עונה לו "אם זה עובד, אז אל תיגע בזה". הדבר נכון רק יחסית.

הדברים אמורים כשהאדם בוחן את עצמו על האופן שבו הוא מתנהל ומתנהג אז הוא מתבלבל ובמקום לעשות את הדבר האמיתי הוא עלול ללכת על דרך הטעות ולא להתקדם.

מבחינה כזו של "תכנות גרוע" האדם בעת שהוא בוחן את עצמו דווקא טועה, ו"לא יודע איפה להניח את ידיו". במילים אחרות, האדם הזה לא טבעי.

אם האדם בוחר להיות טבעי עם הדברים, הדברים באופן הזה "מתוכנתים" טוב יותר, כי אין קטיעה ברצף. האדם לא קוטע את שלבי המחשבה שלו ולא מערב דברים המבלבלים את הסדר הטוב. הוא נותן לדברים לזרום באופן החלק ביותר, וכך הוא מגיע להישגים הטובים ביותר.

נשאלת השאלה, אם כן, מתי להפעיל את עניין הניתוח של הדברים?

ניתוח הדברים בעת האדם עושה דברים מסויימים הוא אך ורק למטרה הספציפית ולא לאדם עצמו, את האדם תשאירו בתהליך "מתוכנת" כפי שהוא. במילים פשוטות יותר, האדם בוחן את התהליך של הדברים באופן אובייקטיבי ללא פרשנות אישית לדברים פשוט בודק את העובדות בשטח כפי שהן.

לדוגמה התעמקות בנושא למידה מסויים, הוא שואל שאלות ובודק את הדברים איך הם פועלים ומגיע להבנות שונות. ההבנות הללו עוזרות לו בהבנת אותו הנושא טוב יותר וכן, הפרקטיקה מעצבת את הניסיון שלו באותו עניין. עם הזמן, האדם יודע טוב יותר מה לעשות באופן אוטומטי בלי לחקור את ההתנהגות שלו בעת מעשה. החושים של האדם לא זקוקים להוראות.

הדבר הטוב שיעניק לאדם את ההתקדמות בחיי היום יום היא ההבנה, ככל שהאדם מתפתח מבחינה הבנתית גם מעשיו משתנים בהתאם.

ככל שלאדם יש יותר ידע כך יש לו יותר כוח לשנות וככל שיש לאדם יותר כוח לשנות ההבנה שלו מתפתחת יותר. ככל שההבנה של האדם מתפתחת יותר, האדם מגיע להישגים טובים יותר. הניסיון, הרצף של הדברים, היכולת לנתח דברים, בעצם מקנים לאדם אפשרות לגעת מבלי "לגעת".

זה כמו שאדם מתכנן פעולה מסויימת אבל בגלל שהוא בוחן את עצמו, כתוצאה מכך במקום לעשות את הפעולה שחשב עליה, הוא שם את אותו רעיון הפעולה הצידה ומטיל בו ספק. ובגלל שהטיל בו ספק הוא לוקח רעיון טוב פחות שמכשיל אותו. מעין "תיקון" שהוא בעצם קלקול. פרשנות אישית הסיטה את תשומת ליבו מהפתרון הנכון עליו חשב קודם, ולכן במקום לחשוב על הדברים כפי שהם הוא לקח איתו הנחות יסוד שגויות והתניות שהכשילו את הפעולה.

לעניין האסימפטוטה, המהלך שיוצרת הפונקציה באופן שהיא יוצרת אותו, לא מצריך אותה לגעת בכל השלבים ולמרות זאת האסימפוטה עובדת. אותו הדבר בעניין האדם, הוא לא צריך לבחון את עצמו איך הוא עובר את המהלכים כדי לא להיקלע לבלבול סתמי הנובע מחוסר אובייקטיביות. ייתכנו מהלכים שייראו לו באופן שהוא מתנה בלא משים הנחות יסוד שגויות ויוסיף "קווים" שאינם קיימים ובכך לא יבין את הדברים כפי שהם.

ולכן, הפתרון הוא להסתכל על הדברים כפי שהם וכך ההבנה של האדם משתפרת "בלי לגעת" בתהליך עצמו. כך נוצר מצב שהאדם נוגע בתהליך בעקיפין מבלי "לגעת" בו ישירות, ואף משפר אותו ומתעל אותו לשלבים חדשים.

ככל שהאדם לומד כל הזמן דברים חדשים, ההבנה שלו משתפרת והרצון שלו מתעצב בגוונים חדשים טרם נראו.