קשיים בהשתלבות בחברה בגיל ההתבגרות, נוצרים עקב קשיים בתקשורת עם אחרים, בעיקר עם מבוגרים.
כך עולה מממצאי המחקרים המקצועיים שנעשו בארץ ובעולם בשנים האחרונות.
ממצאי המחקרים גם מצביעים באופן חד משמעי שככל שמתבגר מדווח על תקשורת קרובה ופתוחה יותר עם הוריו או עם דמות הורית משמעותית, כך פוחתת כמות ועוצמת ההתנהגויות הסיכוניות שהוא חושף את עצמו אליהן. אגב, תקשורת קרובה עם חברים לא נמצאה כמשפיעה.
כמו הרבה דברים אחרים, גם תקשורת נכונה אנחנו לומדים קודם כל במשפחה ואח"כ מרחיבים את ההתמודדות אל הסביבה שבחוץ.
כשנער או נערה מרגישים מרוחקים מההורים הם עלולים להגזים בנטילת סיכונים - גם כדי להשיג תשומת לב וגם מפני שכשהם לא משתפים במה שעובר עליהם - אין מי שידריך אותם לקבל החלטות נכונות.
בסקר שנעשה בארץ ע"י הרשות למלחמה בסמים לפני כ - 3 שנים, נשאלו בני הנוער באיזו תכיפות הם מדברים עם הוריהם על בעיות אישיות.
רבע מהם ענו ש: "אף פעם, או כמעט אף פעם לא"
רבע מהילדים שלכם, הורים יקרים, לא משתפים אתכם כלל!
איך תשמרו עליהם, תדריכו אותם ותזהירו אותם מסכנות, אם אין לכם מושג עם מה הם בכלל מתמודדים?
כדי להיות מעודכנים יותר במה שקורה למתבגרים שלכם, עליכם ליצור איתם תקשורת פתוחה!
מה זאת תקשורת פתוחה עם מתבגר???
הרי כולנו יודעים כמה קשה לנהל איתם שיחה. הם - קצרים, חסרי סבלנות, עוינים ולא משתפים.
הם בד"כ הודפים כל ניסיון שלנו להתעניין בהם, מאשימים אותנו ב"חפירה" או בחקירה, ומסתפקים בדיווח לאקוני כמו "היה סבבה".
היחסים עם המתבגר בבית הם בד"כ יחסים אינסטרומנטאליים -
כאלו שממוקדים בפעולות עשה ואל תעשה:
תקנה לי, תסיע אותי, אל תיכנסי לי לחדר, יש משהו לאכול?
הם לא מדברים איתנו על רגשות, לא נכנסים לפרטים, לא מבקשים את עצתנו.
מאיפה הם למדו את זה?
אז זהו, שכנראה מאיתנו - ההורים.
בואו נחזור לתקופה שהם היו ילדים, כי תקשורת מתחילה בילדות.
בואו נבדוק איזה מודל תקשורתי אנחנו מציגים לילדים שלנו כבר מגיל צעיר.
מכיוון שאני לא מכירה אתכם באופן אישי, אספר לכם סיפור אופייני על עצמי:
סתם יום של חול, השעה 13: 30, יום לחוץ בעבודה - אני לא רק עובדת חרוצה ואחראית, אני גם אמא מסורה!
לכן אני מרימה טלפון הביתה לבדוק אם הילדה (בת 9) הגיעה מבי"ס. היא עונה לטלפון, אני כבר רגועה - יודעת שהיא הגיעה בשלום ומבחינתי זה מה שחשוב!
אבל בכ"ז אני הרי אמא טובה ואוהבת ולכן אני שואלת: "מה נשמע חמודה? איך היה בבי"ס? " הילדה, שהגיעה עמוסת חוויות מביה"ס, מתחילה לספר: "המורה לתנ"ך החזירה את העבודה שעשיתי בשבוע שעבר. נו, זאת על שאול המלך... אז היו שם שתי שאלות, ובשאלה הראשונה היא רצתה שנכתוב מה היו היחסים שלו עם דוד המלך ואני עניתי שהם היו יחסים טובים, אבל המורה הורידה לי נקודות כי היא אמרה שלא פירטתי מספיק אבל זה לא פייר כי היא לא אמרה שצריך לפרט ועכשיו היא הורידה לי ציון, וגם בשאלה השניה היא כתבה לי הערה... "
בשלב הזה, כשעוד 2 טלפונים מצלצלים מסביבי ו - 3 אנשים מחכים שאתפנה אליהם, אני מפסיקה אותה באמצע המשפט ואומרת (ברוך ובסבלנות כמובן) "טוב מתוקה, תראי לי את העבודה כשאחזור הביתה ונמשיך לדבר על זה. בינתיים, אולי תדברי עם אבא? " הילדה מבינה שלא באמת התכוונתי שתספר לי מה היה בבי"ס, אלא איך היה בבי"ס (טוב, רע, סבבה)... מילה, שתיים, אין לי זמן ליותר מזה.
היא מתקשרת לאבא, אבל הוא בישיבה, מבטיח שיחזור אליה אח"כ ושוכח.
לא נורא, הילדה שלי עקבית ולא מתייאשת בקלות. היא מחכה כמה שעות עד שאחזור הביתה מהעבודה ואהיה כולי שלה, כמו שהבטחתי, אז היא תספר לי בנחת ובאריכות מה היה בבי"ס.
4: 30 אחה"צ, סוף סוף נגמר יום העבודה הלחוץ הזה, חצי שעה עמדתי בפקקים מטורפים בדרך, בשארית כוחותיי אני מטפסת 3 קומות עד הבית, חולמת על ארוחה, מקלחת, מנוחה קצרה, ואח"כ יש לי עוד מיליון משימות וסידורים עד הערב.
אני נכנסת הביתה - מועדת על הנעליים שהבת שלי זרקה בכניסה ומתבוננת בייאוש בסלון ההפוך שבו מפוזרת כל תכולת הילקוט שלה, כולל העבודה בתנ"ך. הילדה, שחיכתה לי בסבלנות 3 שעות, מתנפלת עלי: "עכשיו בואי תראי את העבודה בתנ"ך. תקראי את התשובה שלי ותגידי לי בעצמך אם זה פייר מה שהמורה כתבה"
אני מתחננת על נפשי ומבטיחה שאחרי האוכל / מקלחת / מנוחה אשב איתה בסבלנות. אבל אז היא יוצאת לחוג, אני בסידורים, יש כמה טלפונים ומגיע זמן ארוחת הערב.
אני (אכולת ייסורי מצפון) מציעה שבזמן שאני מכינה לנו משהו לאכול, היא תקריא לי את העבודה בתנ"ך. היא מתחילה להקריא, ואני מתייחסת: "לחתוך קצת בצל בסלט? ", היא עונה לי (שלא) וממשיכה להקריא, אני שוב מתייחסת "את רוצה טוסט או לחם רגיל? ", כשאני מגיעה לשלב השאלות על צורת הביצה, היא אומרת לי: "אוף אמא, את בכלל לא מקשיבה לי" ואני שמה לב לדמעה קטנה ונוצצת שהיא משתדלת להסתיר.
היום אני מבינה שבדרך הזאת לימדתי אותה שכשאני שואלת "איך היה? " נוח לי לקבל תשובה כמו: "סבבה". כן, אני מאוד מעוניינת לשמוע מה באמת קרה בגן, או בבי"ס, או במסיבת יום ההולדת של החברה מהכיתה, אלא שכשהיא מתחילה לספר את כל פרטי הפרטים הקטנים והמייגעים ולא יודעת להבדיל בין עיקר ותפל ולתמצת קצת, אני מגלה סימנים של חוסר סבלנות. וגם אם החלטתי שהפעם אהיה קשובה וסבלנית, פתאום יש טלפון, ופתאום אח שלה צריך משהו או שאבא שלה מתערב בשיחה, או שאנחנו מאחרים וחייבים לרוץ.
כך יוצא שהתקשורת שיש לנו עם הילדים היא בעיקר תקשורת מנהלת - אנחנו מנהלים אותם: "תסדר פה את הבלגן! " "אל תשכח לצאת בחמש לחוג ועד אז תגמור את השיעורים! "
"אל תאכלי את כל העוגה, תשאירי קצת לאחותך! " "תנמיכי את הטלוויזיה! "
"את חוזרת עד 12. 00 בלילה ולא יותר! " זו תקשורת של פקודות, שמועברת באינטונציה מיוחדת ששמורה רק לילדים (ולפעמים גם לבעל).
כמה מקום היא משאירה לשיחה משמעותית??
גם דפוסי התקשורת שבין ההורים כבני זוג, הם מודל לחיקוי אצל המתבגרים והחיקוי הזה הוא לא תמיד משאת נפשנו. המתבגרים שלנו נוטים "להחזיר" לנו באותה הדרך שבה הם רואים שאנחנו מתנהלים בינינו כבני זוג ולהתנהג עימנו באותה דרך בה אנחנו התנהגנו כלפי בני זוגנו.
היום הבת שלי בת 15, כשאני מתקשרת מהעבודה ושואלת איך היה בבי"ס אני מקבלת אחת מ - 3 אפשרויות: "בסדר", "סבבה", "אחלה"
כשיש יום די רגוע ואני קצת פנויה, אני מעיזה לשאול: "אבל מה בדיוק היה? ספרי קצת יותר"
והיא עונה לי "טוב מה את חופרת עכשיו, משעמם לך היום בעבודה? "
מי לימד אותה להתייחס אלי ככה?
למה היא לא משתפת אותי במה שעובר עליה?
למה היא לא יותר פתוחה איתי?
את התשובות אתם כבר יודעים...
בני הנוער כיום חיים בעולם שרובנו כבר לא ממש מכירים ומבינים אותו. הם מתקשרים במסנג'ר, ב icq, בצ'אטים, יש להם עשרות חברים בפייסבוק, הם כותבים בלוגים, והמהירות שבה הם כותבים sms לא הייתה מביישת קצרנית בבימ"ש.
וכשאנחנו מתפנים לרגע קט מעיסוקינו ומבקשים להוציא את המתבגר שלנו מכל ערוצי התקשורת שבהם הוא משוטט ולנהל איתנו שיחת נפש, הוא לא ממש משתף פעולה.
למרות זאת, חשוב שנשאל, שנתעניין. כשאנחנו שואלים אנחנו מעבירים מסר של אכפתיות. ההתנגדות של המתבגרים לשתף את ההורים, מתקיימת במקביל לכך שהם דווקא כן רוצים שיהיה אפשר לספר, אבל משהו בתקשורת היומיומית והשוטפת לא מספיק מקרב.
כשהילדים עוד קטנים הם מעריצים אותנו ההורים, אנחנו בעיניהם: החזקים, היודעים, השולטים והמגנים עליהם. אנחנו האידיאל שלהם. בגיל ההתבגרות נשבר האידיאל הזה. הם מתחילים לראות אותנו באור אחר, ביקורתי יותר. יש להם ביקורת על האישיות שלנו, הסתייגויות מההתנהגות שלנו, הם כבר פחות תלויים בנו ונראה להם שאינם צריכים את עזרתנו. אנחנו נתפסים בעיניהם כמיושנים ולא מעודכנים, וזה בהחלט לא נעים לנו.
אז את מי הם מעריצים? מי האידיאל שלהם במקומנו?
החבר'ה!
יותר מבכל גיל אחר, המתבגר צריך את תחושת השייכות לקב' השווים שלו. הוא מוכן לעשות הרבה מאוד כדי להשתייך. במקרה הטוב זה נגמר בג'ינס של מותג יוקרתי שעלה לכם 1, 000 ש"ח, אבל לעתים קרובות זה נגמר הרבה יותר גרוע. בשביל להשתייך ולהיות מקובל הנער או הנערה יהיו מוכנים במקרים רבים להתנסות בסמים, לשתות כמויות גדולות של אלכוהול, להשתתף במין קבוצתי, לנהוג בלי רישיון, ועוד מגוון של התנהגויות סיכוניות.
כשהייתי נערה ולחצתי על הורי שירשו לי לחזור מאוחר ממסיבה "כי לכולם מרשים"
אמא שלי תמיד ענתה לי בקלישאה הזו "ואם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי? "
למיטב זיכרוני לא עניתי לה, אבל האמת היא ש - כן, הייתי קופצת!
כשעושים שטויות בחבורה האחריות מתפזרת וזה יוצר תחושה מדומה של לגיטימיות - אם כולם עושים את זה ביחד ואף אחד לא קם ואומר שזה אסור אז אולי זה בעצם בסדר...
הלחץ החברתי גורם לבני הנוער לעשות דברים שהם בכלל לא התכוונו אליהם מראש. ברוב המקרים אף אחד מהם לא מעיז לשבור את האחידות, להשבית את השמחה ולצעוק "חבר'ה אתם השתגעתם? תפסיקו מיד! "
לכן כ"כ חשוב לדבר איתם, לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם המתבגרים שלנו ולא לנסות ליצור אותו רק כשמתגלה בעיה, כי אז זה הרבה יותר קשה.
צריך לפנות זמן, להתאזר בסבלנות, לא להתבייש ללמוד מהם מי הן ה"ג'ירפות" ומה לעזאזל זה "בלוג". לשמוע וגם להקשיב ל - איך עבר עליהם היום ולשתף אותם במה שעובר עלינו - הם כבר מספיק גדולים כדי להקשיב גם לנו וחשוב שהתקשורת תהיה הדדית.
אם נצליח ליצור עם המתבגרים שלנו קשר שמאפשר לדבר על רגשות ומחשבות ולשתף בפתיחות בקשיים והתלבטויות, יחד עם הקפדה על גבולות ושמירה על מעמדנו הסמכותי כהורים, יש סיכוי טוב שנצליח למנוע מהם להיסחף להתנהגויות שמסכנות אותם ומכניסות אותם לצרות, ולעבור את הגיל הזה בשלום.
ולשאלת מליון ה - $: איך עושים זאת נכון?
כדי שתקשורת פתוחה וטובה תוכל להתקיים ביניכם ובין המתבגרים שלכם, צריך שיהיו בה מס' אלמנטים בסיסיים:
כבוד הדדי והערכה - שנאמרים בצורה מפורשת
קבלת השוני ביניכם וחוסר שיפוטיות
כנות ואמון הדדי
תקשורת טובה בין ההורים שהיא מודל לחיקוי (גם אם הם גרושים)
הבנה שהמתבגר שואף להיות מבוגר עצמאי ואוטונומי, אבל הוא עדיין לא כזה.
מאמרים רבים נכתבו על נושא זה ובהם הצעות מגוונות ומעניינות. לדוגמה
גישה הממליצה על תקשורת "גישורית" - אשר מכוונת לזהות ולהתייחס לצרכים ולא לעמדות.
גישת ה - Coaching המתייחסת לתפקיד ההורה כ - "מאמן" לחיים של ילדיו.
אתם כהורים, יודעים עד כמה הגיל הזה מסוכן, גם אתם הייתם מתבגרים.
אתם מבינים כמה קל, במיוחד בגיל הזה, להיסחף לפיתויים ולעשות שטויות וטעויות.
אתם מבינים עד כמה חשוב ומשמעותי התפקיד שלכם בסיפור הזה, ואני מאמינה שכל אחד מכם יבחר את הסגנון המיוחד והנכון בשבילו.
כך עולה מממצאי המחקרים המקצועיים שנעשו בארץ ובעולם בשנים האחרונות.
ממצאי המחקרים גם מצביעים באופן חד משמעי שככל שמתבגר מדווח על תקשורת קרובה ופתוחה יותר עם הוריו או עם דמות הורית משמעותית, כך פוחתת כמות ועוצמת ההתנהגויות הסיכוניות שהוא חושף את עצמו אליהן. אגב, תקשורת קרובה עם חברים לא נמצאה כמשפיעה.
כמו הרבה דברים אחרים, גם תקשורת נכונה אנחנו לומדים קודם כל במשפחה ואח"כ מרחיבים את ההתמודדות אל הסביבה שבחוץ.
כשנער או נערה מרגישים מרוחקים מההורים הם עלולים להגזים בנטילת סיכונים - גם כדי להשיג תשומת לב וגם מפני שכשהם לא משתפים במה שעובר עליהם - אין מי שידריך אותם לקבל החלטות נכונות.
בסקר שנעשה בארץ ע"י הרשות למלחמה בסמים לפני כ - 3 שנים, נשאלו בני הנוער באיזו תכיפות הם מדברים עם הוריהם על בעיות אישיות.
רבע מהם ענו ש: "אף פעם, או כמעט אף פעם לא"
רבע מהילדים שלכם, הורים יקרים, לא משתפים אתכם כלל!
איך תשמרו עליהם, תדריכו אותם ותזהירו אותם מסכנות, אם אין לכם מושג עם מה הם בכלל מתמודדים?
כדי להיות מעודכנים יותר במה שקורה למתבגרים שלכם, עליכם ליצור איתם תקשורת פתוחה!
מה זאת תקשורת פתוחה עם מתבגר???
הרי כולנו יודעים כמה קשה לנהל איתם שיחה. הם - קצרים, חסרי סבלנות, עוינים ולא משתפים.
הם בד"כ הודפים כל ניסיון שלנו להתעניין בהם, מאשימים אותנו ב"חפירה" או בחקירה, ומסתפקים בדיווח לאקוני כמו "היה סבבה".
היחסים עם המתבגר בבית הם בד"כ יחסים אינסטרומנטאליים -
כאלו שממוקדים בפעולות עשה ואל תעשה:
תקנה לי, תסיע אותי, אל תיכנסי לי לחדר, יש משהו לאכול?
הם לא מדברים איתנו על רגשות, לא נכנסים לפרטים, לא מבקשים את עצתנו.
מאיפה הם למדו את זה?
אז זהו, שכנראה מאיתנו - ההורים.
בואו נחזור לתקופה שהם היו ילדים, כי תקשורת מתחילה בילדות.
בואו נבדוק איזה מודל תקשורתי אנחנו מציגים לילדים שלנו כבר מגיל צעיר.
מכיוון שאני לא מכירה אתכם באופן אישי, אספר לכם סיפור אופייני על עצמי:
סתם יום של חול, השעה 13: 30, יום לחוץ בעבודה - אני לא רק עובדת חרוצה ואחראית, אני גם אמא מסורה!
לכן אני מרימה טלפון הביתה לבדוק אם הילדה (בת 9) הגיעה מבי"ס. היא עונה לטלפון, אני כבר רגועה - יודעת שהיא הגיעה בשלום ומבחינתי זה מה שחשוב!
אבל בכ"ז אני הרי אמא טובה ואוהבת ולכן אני שואלת: "מה נשמע חמודה? איך היה בבי"ס? " הילדה, שהגיעה עמוסת חוויות מביה"ס, מתחילה לספר: "המורה לתנ"ך החזירה את העבודה שעשיתי בשבוע שעבר. נו, זאת על שאול המלך... אז היו שם שתי שאלות, ובשאלה הראשונה היא רצתה שנכתוב מה היו היחסים שלו עם דוד המלך ואני עניתי שהם היו יחסים טובים, אבל המורה הורידה לי נקודות כי היא אמרה שלא פירטתי מספיק אבל זה לא פייר כי היא לא אמרה שצריך לפרט ועכשיו היא הורידה לי ציון, וגם בשאלה השניה היא כתבה לי הערה... "
בשלב הזה, כשעוד 2 טלפונים מצלצלים מסביבי ו - 3 אנשים מחכים שאתפנה אליהם, אני מפסיקה אותה באמצע המשפט ואומרת (ברוך ובסבלנות כמובן) "טוב מתוקה, תראי לי את העבודה כשאחזור הביתה ונמשיך לדבר על זה. בינתיים, אולי תדברי עם אבא? " הילדה מבינה שלא באמת התכוונתי שתספר לי מה היה בבי"ס, אלא איך היה בבי"ס (טוב, רע, סבבה)... מילה, שתיים, אין לי זמן ליותר מזה.
היא מתקשרת לאבא, אבל הוא בישיבה, מבטיח שיחזור אליה אח"כ ושוכח.
לא נורא, הילדה שלי עקבית ולא מתייאשת בקלות. היא מחכה כמה שעות עד שאחזור הביתה מהעבודה ואהיה כולי שלה, כמו שהבטחתי, אז היא תספר לי בנחת ובאריכות מה היה בבי"ס.
4: 30 אחה"צ, סוף סוף נגמר יום העבודה הלחוץ הזה, חצי שעה עמדתי בפקקים מטורפים בדרך, בשארית כוחותיי אני מטפסת 3 קומות עד הבית, חולמת על ארוחה, מקלחת, מנוחה קצרה, ואח"כ יש לי עוד מיליון משימות וסידורים עד הערב.
אני נכנסת הביתה - מועדת על הנעליים שהבת שלי זרקה בכניסה ומתבוננת בייאוש בסלון ההפוך שבו מפוזרת כל תכולת הילקוט שלה, כולל העבודה בתנ"ך. הילדה, שחיכתה לי בסבלנות 3 שעות, מתנפלת עלי: "עכשיו בואי תראי את העבודה בתנ"ך. תקראי את התשובה שלי ותגידי לי בעצמך אם זה פייר מה שהמורה כתבה"
אני מתחננת על נפשי ומבטיחה שאחרי האוכל / מקלחת / מנוחה אשב איתה בסבלנות. אבל אז היא יוצאת לחוג, אני בסידורים, יש כמה טלפונים ומגיע זמן ארוחת הערב.
אני (אכולת ייסורי מצפון) מציעה שבזמן שאני מכינה לנו משהו לאכול, היא תקריא לי את העבודה בתנ"ך. היא מתחילה להקריא, ואני מתייחסת: "לחתוך קצת בצל בסלט? ", היא עונה לי (שלא) וממשיכה להקריא, אני שוב מתייחסת "את רוצה טוסט או לחם רגיל? ", כשאני מגיעה לשלב השאלות על צורת הביצה, היא אומרת לי: "אוף אמא, את בכלל לא מקשיבה לי" ואני שמה לב לדמעה קטנה ונוצצת שהיא משתדלת להסתיר.
היום אני מבינה שבדרך הזאת לימדתי אותה שכשאני שואלת "איך היה? " נוח לי לקבל תשובה כמו: "סבבה". כן, אני מאוד מעוניינת לשמוע מה באמת קרה בגן, או בבי"ס, או במסיבת יום ההולדת של החברה מהכיתה, אלא שכשהיא מתחילה לספר את כל פרטי הפרטים הקטנים והמייגעים ולא יודעת להבדיל בין עיקר ותפל ולתמצת קצת, אני מגלה סימנים של חוסר סבלנות. וגם אם החלטתי שהפעם אהיה קשובה וסבלנית, פתאום יש טלפון, ופתאום אח שלה צריך משהו או שאבא שלה מתערב בשיחה, או שאנחנו מאחרים וחייבים לרוץ.
כך יוצא שהתקשורת שיש לנו עם הילדים היא בעיקר תקשורת מנהלת - אנחנו מנהלים אותם: "תסדר פה את הבלגן! " "אל תשכח לצאת בחמש לחוג ועד אז תגמור את השיעורים! "
"אל תאכלי את כל העוגה, תשאירי קצת לאחותך! " "תנמיכי את הטלוויזיה! "
"את חוזרת עד 12. 00 בלילה ולא יותר! " זו תקשורת של פקודות, שמועברת באינטונציה מיוחדת ששמורה רק לילדים (ולפעמים גם לבעל).
כמה מקום היא משאירה לשיחה משמעותית??
גם דפוסי התקשורת שבין ההורים כבני זוג, הם מודל לחיקוי אצל המתבגרים והחיקוי הזה הוא לא תמיד משאת נפשנו. המתבגרים שלנו נוטים "להחזיר" לנו באותה הדרך שבה הם רואים שאנחנו מתנהלים בינינו כבני זוג ולהתנהג עימנו באותה דרך בה אנחנו התנהגנו כלפי בני זוגנו.
היום הבת שלי בת 15, כשאני מתקשרת מהעבודה ושואלת איך היה בבי"ס אני מקבלת אחת מ - 3 אפשרויות: "בסדר", "סבבה", "אחלה"
כשיש יום די רגוע ואני קצת פנויה, אני מעיזה לשאול: "אבל מה בדיוק היה? ספרי קצת יותר"
והיא עונה לי "טוב מה את חופרת עכשיו, משעמם לך היום בעבודה? "
מי לימד אותה להתייחס אלי ככה?
למה היא לא משתפת אותי במה שעובר עליה?
למה היא לא יותר פתוחה איתי?
את התשובות אתם כבר יודעים...
בני הנוער כיום חיים בעולם שרובנו כבר לא ממש מכירים ומבינים אותו. הם מתקשרים במסנג'ר, ב icq, בצ'אטים, יש להם עשרות חברים בפייסבוק, הם כותבים בלוגים, והמהירות שבה הם כותבים sms לא הייתה מביישת קצרנית בבימ"ש.
וכשאנחנו מתפנים לרגע קט מעיסוקינו ומבקשים להוציא את המתבגר שלנו מכל ערוצי התקשורת שבהם הוא משוטט ולנהל איתנו שיחת נפש, הוא לא ממש משתף פעולה.
למרות זאת, חשוב שנשאל, שנתעניין. כשאנחנו שואלים אנחנו מעבירים מסר של אכפתיות. ההתנגדות של המתבגרים לשתף את ההורים, מתקיימת במקביל לכך שהם דווקא כן רוצים שיהיה אפשר לספר, אבל משהו בתקשורת היומיומית והשוטפת לא מספיק מקרב.
כשהילדים עוד קטנים הם מעריצים אותנו ההורים, אנחנו בעיניהם: החזקים, היודעים, השולטים והמגנים עליהם. אנחנו האידיאל שלהם. בגיל ההתבגרות נשבר האידיאל הזה. הם מתחילים לראות אותנו באור אחר, ביקורתי יותר. יש להם ביקורת על האישיות שלנו, הסתייגויות מההתנהגות שלנו, הם כבר פחות תלויים בנו ונראה להם שאינם צריכים את עזרתנו. אנחנו נתפסים בעיניהם כמיושנים ולא מעודכנים, וזה בהחלט לא נעים לנו.
אז את מי הם מעריצים? מי האידיאל שלהם במקומנו?
החבר'ה!
יותר מבכל גיל אחר, המתבגר צריך את תחושת השייכות לקב' השווים שלו. הוא מוכן לעשות הרבה מאוד כדי להשתייך. במקרה הטוב זה נגמר בג'ינס של מותג יוקרתי שעלה לכם 1, 000 ש"ח, אבל לעתים קרובות זה נגמר הרבה יותר גרוע. בשביל להשתייך ולהיות מקובל הנער או הנערה יהיו מוכנים במקרים רבים להתנסות בסמים, לשתות כמויות גדולות של אלכוהול, להשתתף במין קבוצתי, לנהוג בלי רישיון, ועוד מגוון של התנהגויות סיכוניות.
כשהייתי נערה ולחצתי על הורי שירשו לי לחזור מאוחר ממסיבה "כי לכולם מרשים"
אמא שלי תמיד ענתה לי בקלישאה הזו "ואם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי? "
למיטב זיכרוני לא עניתי לה, אבל האמת היא ש - כן, הייתי קופצת!
כשעושים שטויות בחבורה האחריות מתפזרת וזה יוצר תחושה מדומה של לגיטימיות - אם כולם עושים את זה ביחד ואף אחד לא קם ואומר שזה אסור אז אולי זה בעצם בסדר...
הלחץ החברתי גורם לבני הנוער לעשות דברים שהם בכלל לא התכוונו אליהם מראש. ברוב המקרים אף אחד מהם לא מעיז לשבור את האחידות, להשבית את השמחה ולצעוק "חבר'ה אתם השתגעתם? תפסיקו מיד! "
לכן כ"כ חשוב לדבר איתם, לשמור על ערוץ תקשורת פתוח עם המתבגרים שלנו ולא לנסות ליצור אותו רק כשמתגלה בעיה, כי אז זה הרבה יותר קשה.
צריך לפנות זמן, להתאזר בסבלנות, לא להתבייש ללמוד מהם מי הן ה"ג'ירפות" ומה לעזאזל זה "בלוג". לשמוע וגם להקשיב ל - איך עבר עליהם היום ולשתף אותם במה שעובר עלינו - הם כבר מספיק גדולים כדי להקשיב גם לנו וחשוב שהתקשורת תהיה הדדית.
אם נצליח ליצור עם המתבגרים שלנו קשר שמאפשר לדבר על רגשות ומחשבות ולשתף בפתיחות בקשיים והתלבטויות, יחד עם הקפדה על גבולות ושמירה על מעמדנו הסמכותי כהורים, יש סיכוי טוב שנצליח למנוע מהם להיסחף להתנהגויות שמסכנות אותם ומכניסות אותם לצרות, ולעבור את הגיל הזה בשלום.
ולשאלת מליון ה - $: איך עושים זאת נכון?
כדי שתקשורת פתוחה וטובה תוכל להתקיים ביניכם ובין המתבגרים שלכם, צריך שיהיו בה מס' אלמנטים בסיסיים:
כבוד הדדי והערכה - שנאמרים בצורה מפורשת
קבלת השוני ביניכם וחוסר שיפוטיות
כנות ואמון הדדי
תקשורת טובה בין ההורים שהיא מודל לחיקוי (גם אם הם גרושים)
הבנה שהמתבגר שואף להיות מבוגר עצמאי ואוטונומי, אבל הוא עדיין לא כזה.
מאמרים רבים נכתבו על נושא זה ובהם הצעות מגוונות ומעניינות. לדוגמה
גישה הממליצה על תקשורת "גישורית" - אשר מכוונת לזהות ולהתייחס לצרכים ולא לעמדות.
גישת ה - Coaching המתייחסת לתפקיד ההורה כ - "מאמן" לחיים של ילדיו.
אתם כהורים, יודעים עד כמה הגיל הזה מסוכן, גם אתם הייתם מתבגרים.
אתם מבינים כמה קל, במיוחד בגיל הזה, להיסחף לפיתויים ולעשות שטויות וטעויות.
אתם מבינים עד כמה חשוב ומשמעותי התפקיד שלכם בסיפור הזה, ואני מאמינה שכל אחד מכם יבחר את הסגנון המיוחד והנכון בשבילו.
050-3331-331