מירי (שם בדוי) נכנסה לסטודיו בפנים נפולות. היא ניגשה להכין לעצמה כוס קפה, ובדממה התיישבה במקומה. עליי לציין, שהתנהגות זו לא הייתה כלל וכלל אופיינית לה. בפעמים הקודמות כניסתה לוותה בחיוך גדול, ובהליכה קופצנית מלאת אנרגיה.
בחרתי להתחיל את המפגש בברור עם מירי, בדרך עוקפת. פניתי לקבוצה בשאלה: "כיצד עבר עליכן השבוע האחרון? ". התחלנו בסבב בו כל אחת מהמשתתפות שיתפה בחוויות השבוע, שעברה, וכשהגענו למירי באופן פלא הייתה דממה רועמת בחדר. מירי הרימה את ראשה וסיננה מבין שפתיה בשקט "נפלתי". ביקשתי ממנה להרחיב, אך היא ביקשה שיניחו לה. כמובן כמנחה איני יכולה להתעלם ממילה כל - כך משמעותית, שאנו כבני - אדם נתקלים בה לפחות פעם ביום במהלך חיינו, וכאשר נמצאים בתהליך שינוי כל "נפילה" מלווה בתחושות תסכול ורגשות שליליים נוספים.
ביקשתי מחברות הקבוצה להוסיף מילים נרדפות או קשורות למילה "נפילה". בקלות צפויה, שבה קל לנו הרבה יותר לראות את השלילי, עלו מילים והיגדים רבים: "כישלון", "לא שווה", "לא כדאי", "עוד הפעם", "ידעתי שזה יקרה", "נמאס לי כבר", "מתי כבר אצליח? ". בין שלל המילים מירי בחרה להוסיף עוד מילה משלה: "אני לא שווה כלום". כל אחת מהמילים מאוד משמעותית, וכולן יחד הן סוג של "פצצת אנרגיה".
כפי שציינתי בתהליך שינוי ישנם מצבים בהם הרצון שלנו לפעולה לא עלה כמתוכנן. מצבים אלו יכולים להיות מוסברים באלפי הסברים הגיוניים ומוצדקים, אך אלו אינם מחפים על הרגשות השליליים העולים בנו.
הבחירה של מירי להפוך את "אירוע הנפילה" למנוע שלילי שהפעיל אותה במהלך כל השבוע, יכול היה להיות אחר. באותה הדרך היא יכלה לבחור את התהליכים שעברה כתוצאה. כל תוצאה היא הישג, וכך היא הופכת מביקורת למשוב. הוצאת המילים השליליות מהשיח היומיומי שלי, והפיכתו למקור ללמידה משנה לא רק את המילה אלא גם את החשיבה, וכמובן את הרגשות שלנו לכל קושי.
ביקשתי ממירי לספר על הלמידה שהייתה לה השבוע על עצמה בהקשר של שינוי אורח חייה לירידה במשקל. היא שיתפה אותנו בארוחת השבת אצל משפחתה, בה חשה שאינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי הגדול "עוגת הגבינה". היא סיפרה על המחשבות שעלו בראשה לפני החלטתה לאכול מהעוגה, על התחושות בעת האכילה, והמחשבות שהגיעו בסיומה. מרגע שנכנעה לפיתוי עלו רגשות האשם והתסכול. הם ליוו אותה מספר ימים, בהם התייסרה עד כדי מחשבות ורגשות של "אני לא שווה כלום... אני לא אצליח לעולם... ".
ברצוני לציין כי בהקשר של התמודדות עם שינויים בכלל ותחום אורח החיים, קיימת חשיבות רבה עד מאוד ונחישות ודבקות במטרה. יחד עם זאת, יש לשמר את האמונה בהבראה, גם כשיש נסיגות ורגעי תסכול. אחת מהדרכים להתמודדות עם מצבים דומים הוא בניית חזון, שמשמעותו תמונת עתיד אליה אנו שואפים. החזון מחזק את האמונה, מעורר שכנוע פנימי עמוק, שהמטרה ברת הישג, התוצאה אליה מתקדמים תגיע, ותפיג מחשבות ותחושות הדומים לאלו שעלו במירי!
בעת ההפסקה לאחר שעת המפגש הראשונה, מירי יצאה לגינה, ומיד זכתה שם בתמיכה רגשית ופיזית מכל החברות. משפט התמיכה הנפוץ ביותר לו זכתה היה "גם לי זה קרה... ".
כיצד את/ה מתמודד/ת עם תסכול?
בחרתי להתחיל את המפגש בברור עם מירי, בדרך עוקפת. פניתי לקבוצה בשאלה: "כיצד עבר עליכן השבוע האחרון? ". התחלנו בסבב בו כל אחת מהמשתתפות שיתפה בחוויות השבוע, שעברה, וכשהגענו למירי באופן פלא הייתה דממה רועמת בחדר. מירי הרימה את ראשה וסיננה מבין שפתיה בשקט "נפלתי". ביקשתי ממנה להרחיב, אך היא ביקשה שיניחו לה. כמובן כמנחה איני יכולה להתעלם ממילה כל - כך משמעותית, שאנו כבני - אדם נתקלים בה לפחות פעם ביום במהלך חיינו, וכאשר נמצאים בתהליך שינוי כל "נפילה" מלווה בתחושות תסכול ורגשות שליליים נוספים.
ביקשתי מחברות הקבוצה להוסיף מילים נרדפות או קשורות למילה "נפילה". בקלות צפויה, שבה קל לנו הרבה יותר לראות את השלילי, עלו מילים והיגדים רבים: "כישלון", "לא שווה", "לא כדאי", "עוד הפעם", "ידעתי שזה יקרה", "נמאס לי כבר", "מתי כבר אצליח? ". בין שלל המילים מירי בחרה להוסיף עוד מילה משלה: "אני לא שווה כלום". כל אחת מהמילים מאוד משמעותית, וכולן יחד הן סוג של "פצצת אנרגיה".
כפי שציינתי בתהליך שינוי ישנם מצבים בהם הרצון שלנו לפעולה לא עלה כמתוכנן. מצבים אלו יכולים להיות מוסברים באלפי הסברים הגיוניים ומוצדקים, אך אלו אינם מחפים על הרגשות השליליים העולים בנו.
הבחירה של מירי להפוך את "אירוע הנפילה" למנוע שלילי שהפעיל אותה במהלך כל השבוע, יכול היה להיות אחר. באותה הדרך היא יכלה לבחור את התהליכים שעברה כתוצאה. כל תוצאה היא הישג, וכך היא הופכת מביקורת למשוב. הוצאת המילים השליליות מהשיח היומיומי שלי, והפיכתו למקור ללמידה משנה לא רק את המילה אלא גם את החשיבה, וכמובן את הרגשות שלנו לכל קושי.
ביקשתי ממירי לספר על הלמידה שהייתה לה השבוע על עצמה בהקשר של שינוי אורח חייה לירידה במשקל. היא שיתפה אותנו בארוחת השבת אצל משפחתה, בה חשה שאינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי הגדול "עוגת הגבינה". היא סיפרה על המחשבות שעלו בראשה לפני החלטתה לאכול מהעוגה, על התחושות בעת האכילה, והמחשבות שהגיעו בסיומה. מרגע שנכנעה לפיתוי עלו רגשות האשם והתסכול. הם ליוו אותה מספר ימים, בהם התייסרה עד כדי מחשבות ורגשות של "אני לא שווה כלום... אני לא אצליח לעולם... ".
ברצוני לציין כי בהקשר של התמודדות עם שינויים בכלל ותחום אורח החיים, קיימת חשיבות רבה עד מאוד ונחישות ודבקות במטרה. יחד עם זאת, יש לשמר את האמונה בהבראה, גם כשיש נסיגות ורגעי תסכול. אחת מהדרכים להתמודדות עם מצבים דומים הוא בניית חזון, שמשמעותו תמונת עתיד אליה אנו שואפים. החזון מחזק את האמונה, מעורר שכנוע פנימי עמוק, שהמטרה ברת הישג, התוצאה אליה מתקדמים תגיע, ותפיג מחשבות ותחושות הדומים לאלו שעלו במירי!
בעת ההפסקה לאחר שעת המפגש הראשונה, מירי יצאה לגינה, ומיד זכתה שם בתמיכה רגשית ופיזית מכל החברות. משפט התמיכה הנפוץ ביותר לו זכתה היה "גם לי זה קרה... ".
כיצד את/ה מתמודד/ת עם תסכול?
050-3331-331