בתקופה האחרונה אני מרגיש שאין לי עוד לאן להתקדם בדרך הרוחנית, וחש יאוש מהאפשרות להתעורר. מה קורה לי?
הנה החוויה האישית שלי, מהתקופה שלפני ההתעוררות:
בהדרגה, הפך החיפוש הרוחני שלי ליותר ויותר חסר סיכוי. הדרכים שנראו קודם כמובילות לשחרור, מוצו. הן מוצו משום שראיתי ללא ספק שהמשך הדרך אינו "מקדם" לשום מקום, אלא מוסיף "עוד מאותו דבר" - מוסיף עוד אשליית חיפוש. כל סדנאות השחרור הפסיכולוגי מבית רג'ניש ובניו כבר לא היו רלוונטיות כלל, הקשבה וקריאה של מורים רוחניים הוסיפה רק ידע על מה שאחרים יודעים, ניסיונות "להיהפך" לער יותר רק חיזקו את אשליית אותו "אני", הסמים גם הם לא הציעו תשובה שאינה זמנית, ובנוסף הכרתי בכך שכמות המדיטציה אינה מובילה לאיזו התעוררות פלאית שנוחתת יום אחד מהשמיים. מעבר לעניין הטכניקות, זיהיתי באופן עמוק שכל דבר ש"אני" כפי שאני מכיר את עצמי אעשה - לא יוביל לשחרור.
במשך כמה חודשים הייתי תקוע במצב שבו אין עוד דרך ללכת בה, ועם זאת היה לי ברור שאני לא - ער בדיוק באותה מידה שבה התחלתי את החיפוש. החיים בפרספקטיבה לא - ערה הפכו לריקים מכל משמעות, תפלים, ושטוחים. לא היה עוד טעם לחיים במצב הנוכחי, וגם אפשרות לעבור אותו לא הייתה בנמצא. אבל, יחד עם זאת ידעתי שהמורים דיברו אמת. שיש עוד שלב, רק שאין לי מושג איך מתקרבים אליו.
לקח לי קצת זמן להבין שאני נמצא במה שקרוי Dark Night of the Soul, ובכך מצטרף לשושלת מכובדת של מחפשים רוחניים לאורך ההיסטוריה - כולם שבוזים, בוהים נכוחה ללא מטרה, אבודים, שוקלים התאבדות, ובעיקר - לא זזים מטר. ונעבור לפרט טריוויה: מאמה תרזה היא ככל הנראה הרוחניקית המחזיקה בשיא העולם בהיותה בלילה אפל שכזה, שארך לא פחות מ - 48 שנים. מ - 1948 ועד מותה ב - 1997, ועוד בכלכתא!
מה היה בסוף? התברר לי שמדובר באמת בשלב, אולי אפילו שלב הכרחי, בדרך להתעוררות.
האם גם אתה לוקה בתסמונת D.N.T.S ?לא יודע. יכול להיות שנעצרת כי נגמרה הדרך, אבל יכול גם להיות שיש עוד דרך, ושמסיבותיך אינך הולך בה עד תומה. בכל מקרה, אני מחזק את ידיך, ומקווה שתמצא את התבונה והכוח לקחת את הייאוש בפרופורציות ולהיות טוטאלי וכן.
האם הגעה לנקודת הייאוש היתה שלב הכרחי בדרך להתעוררות?
התשובה שעולה בי נוכח שאלה כזו היא "כן ולא" כזה...
התשובה היא "כן", כי אם היית מתבונן בי מבחוץ, היית רואה בחור שאינו מבין, ואז מנסה להבין מהי הארה, ואז מתייאש, ואז מבין.
אבל התשובה היותר אמיתית היא "לא", כי המראה הנשקף מבפנים (כלומר, האמת) הוא שאינני אותו בחור שלא הבין, התנסה, התייאש והבין. אני הוא אותו חופש שהיה תמיד - גם כשמחשבות חוסר ההבנה השתוללו, גם כשהניסיון להבין התגבר, גם כשהייאוש שלט בכל. אני כלל לא ננגעתי, לי לא קרה מעולם דבר. "התהליך הרוחני" היה רק טריפ. אז אם להיות נאמן לאמת, תכל'ס, השאלה שלך הופכת ללא רלוונטית.
אני קורא את מה שכתבתי עד כה ורואה: זה פרדוקסאלי. מן הסתם תרצה להכריע בין ה"כן" וה"לא". להוציא מהם תשובה שתתרום ל"הבנה האמיתית" שלך. ואולי תחליט להותיר אותם כך, פרדוקסאליים, לא מתיישבים, לא מספקים, אולי מייאשים, ואז אולי גם לך יישרף הפיוז, ואז אולי גם תשובתך תהיה "כן" ו"לא", או בעצם לא תהיה לך תשובה, אבל גם לא תרצה לשאול אותי יותר דבר.
האם תוכל לדבר על תחושת חוסר אונים?
חוסר אונים הוא כינוי לתפישה עצמית המשלבת מחשבה בנוסח "אני חסר יכולת לשנות את המצב הנוכחי", ותחושות רגשיות של חולשה, תסכול, כאב וכעס (אחת מהן או יותר). חוסר אונים הוא מצב שחווים כל הילדים, ושבדרך כלל מהווה אלמנט יסודי בבניין האישיות שיפתחו במהלך הילדות וההתבגרות. לכן, גם כמעט כל המבוגרים חווים חוסר אונים, או מצבים רגשיים שהם הגנות: פיצוי, תגובה, או הכחשה של חוסר האונים הראשוני.
בדרך כלל, חוסר אונים הוא מצב הנתפס כשלילי בעיני החברה או התרבות, המעודדות מסוגלות, הישרדות, והצלחה. ולכן אצל אנשים רבים לא נחווה חוסר האונים בחופשיות אלא הופך למקור לגינוי עצמי, בושה, דיכאון ועוד מיני מרעין בישין.
לעתים קרובות, אצל אנשים החווים מצבים מדיטטיביים או מחפשים אחר חופש פנימי, נחשב חוסר האונים למוקצה מחמת מיאוס: הוא גם מאיים לחבל בהליכה במסלול הרוחני, וגם נתפס כאשליה גורמת סבל, שממנה כדאי וצריך להשתחרר. אצל אנשים כאלה נוצרת שאיפה ללכת מעבר לחוסר האונים, או להכיר באשלייתיות שבו, או להיות במצב בו הוא לא נחווה.
מנקודת ראותי אין הרבה הבדל בין ההשקפה החברתית הרווחת, ובין התפיסה הרוחניקית שתיארתי. שני המקרים הם עדיין ביטוי למצב הלא - ער, כלומר, בשניהם יש עדיין ראיה דואלית חלומית: זה חוסר האונים, וזה אני.
תודעה שהתעוררה, כך נדמה לי, יכולה לחבק את חוסר האונים כתינוק אהוב. חוסר האונים יכול להחוות, או לא להחוות. הוא, וגם הרצון להתנגד לו או להכחידו, שניהם מוזמנים לבוא בכל עת, וגם חופשיים לעזוב כרצונם. חוסר האונים, יש לו את הכאב שבו, וגם את היופי שבו, וגם את התום. יש לו את טעמו, וריחו, ואת תחושת האני הנפרד שהוא מביא, וגם את החמלה.
חוסר האונים הוא כאן, נותן יד לחברו, און, וככה זה. אני ממש חסר אונים בנסותי לתאר זאת טוב יותר.
מורים רוחניים שונים סותרים זה את זה לגמרי. מה עושים?
בשנותי כמחפש רוחני ביליתי זמן ניכר בניסיון לתפוס מהי הארה, דרך הקשבה למורים שונים. מן הסתם לקפוץ בעירום למשמע קסילופון שבור (אושו) זה די שונה מרק לשאול באובססיביות "מי אני?" (רמאנה) ועוד יותר שונה מלמלא טפסים שמעיפים לקיבינימט כל ודאות מחשבתית שבה אתה מחזיק (קייטי).
אז בהתחלה ניסיתי לקשור את חוטי ההיגיון בין כל המקורות החשמליים האלה, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שעצם הניסיון הזה הוא ניסיון לתפוס בעזרת היגיון ומחשבה דבר שאולי נמצא בתחום שאליו הם אינם יכולים להגיע. ואז נשרף לי הפיוז.
היום אני רואה שאין שום סתירה בין דרכו של נסראללה לדרכו של רמאנה. שניהם מציעים דרך רוחנית שמתאימה לאנשים מסוימים, ושתקדם אותם לעצמי האמיתי או לעולם האמת - בהתאם לרמתם הנוכחית.
בנוסף אני רואה שאין קשר הגיוני בין הדרך ובין היעד. במידה רבה - החיפוש אחר קשר הגיוני ביניהם נועד לכישלון, וכישלון זה הוא כבר כמעט היעד.
הכי טוב אולי
לטאטא איזה עלה
במנזר זן
40 שנה
אז זה לגמרי
ברור
אני בכלא, והכלא סגור הרמטית. את הסדקים על קירות כלאי אני רואה רק בעיני רוחי. אני חולמת עליהם. מפנטזת עליהם. מייחלת ומתפללת להם. אך איני רואה אותם באמת. כל מה שיש לי זה הבטחה של אושו, ועוד כמה מורים, שיש יציאה. שתתכן מציאות אחרת מזו שאני חווה.
אני נופלת שוב באותם שקרים ובאותן אשליות. אך אני מכנה אותם שקרים ואשליות רק משום התקווה שזה מה שהם. הם חוזרים על עצמם תמיד. אני מזהה אותם לפי התחושות והרגשות. כל הזמן אותם מבנים מזויינים שאינם מרפים. תקועים חזק ועמוק בתוכי. והם מלגלגים כל פעם מחדש למאמצי העקרים לחפף אותם לקיבנימאט, או לפחות לראות דרכם ולהשאר איתנה.
אין לי אמון אמיתי באור. יש לי תקווה, יש לי רצון. אך בזמן אמת אני רואה שוב ושוב עד כמה אני חסרת אמון וכמה אני חסרת אונים ואז היאוש מגיע וחושך ובלבול מציפים אותי.
אני פשוט מסרבת לחיות באופן הזה!
האמת אמנם נאמרת מחוץ לך (מפיהם של המורים), אך ההדהוד מתרחש בתוכך. וזה הרבה. אמנם, אל מול מחשבות של אין - מוצא ואין - תקווה ואין - סדק ההדהוד הזה נראה חסר ערך. אולי אפילו מציק ("אולי כבר היה עדיף לי להיות עיוורת"), אבל האמת היא שהוא רב ערך מאד, וגם רב כוח. כי בו יש את הפוטנציאל לחסל את המחשבות, ולמחשבות אין את הפוטנציאל לחסל אותו. האין זה כך בחוויה שלך?
יפה מאד, תגידי, אבל מה עם התכל'ס? בתכל'ס, אף כלא לא סגור הרמטית. אפילו מכלא Shawshank הצליח האסיר לברוח, ואחר כך עשו מזה את הסרט שמוכתר כרגע כסרט האהוב ביותר של כל הזמנים באתר imdb, "חומות של תקווה". אין בקיר אפילו סדק? אז נחפור מנהרה בכפית. הדרך הרוחנית היא בדיוק זו: לחפור את המנהרה שלך מהתא, שעבור רוב בני האדם אין בו סדק ואין בו תקווה.
הבריחה הגדולה נראית בלתי אפשרית. גזר הדין הוא מאסר עולם, החומות עבות, השומרים חמושים, והחופש נראה לגמרי דמיוני, אבל לחפור כפית אחת של חול זה אפשרי. רק כפית אחת. רק צעד אחד. ואחריה - עוד כפית. בדיאלוג ביננו זה כבר קרה כמה פעמים בעבר, והנה הוכח שזה אפשרי. רק פיצוח אחד. בהירות לגבי מקום חשוך אחד בלבד. לעבור דרך פחד אחד. להתנהג הפוך מדפוס אחד בלבד. ופתאום המנהרה כבר באורך מטר.
היציאה מחושך לאור היא אכן דיכוטומית. פתאומית. הקיר החיצוני של המנהרה נשבר, ואתה מחוץ לכלא לתמיד. אבל אין פירוש הדבר שאין סדק ואין דרך. בפירוש יש. הפריטים בארון שלי: בגדי אסיר מוכתמים בחול, וכפית, הם ההוכחה.
הנה החוויה האישית שלי, מהתקופה שלפני ההתעוררות:
בהדרגה, הפך החיפוש הרוחני שלי ליותר ויותר חסר סיכוי. הדרכים שנראו קודם כמובילות לשחרור, מוצו. הן מוצו משום שראיתי ללא ספק שהמשך הדרך אינו "מקדם" לשום מקום, אלא מוסיף "עוד מאותו דבר" - מוסיף עוד אשליית חיפוש. כל סדנאות השחרור הפסיכולוגי מבית רג'ניש ובניו כבר לא היו רלוונטיות כלל, הקשבה וקריאה של מורים רוחניים הוסיפה רק ידע על מה שאחרים יודעים, ניסיונות "להיהפך" לער יותר רק חיזקו את אשליית אותו "אני", הסמים גם הם לא הציעו תשובה שאינה זמנית, ובנוסף הכרתי בכך שכמות המדיטציה אינה מובילה לאיזו התעוררות פלאית שנוחתת יום אחד מהשמיים. מעבר לעניין הטכניקות, זיהיתי באופן עמוק שכל דבר ש"אני" כפי שאני מכיר את עצמי אעשה - לא יוביל לשחרור.
במשך כמה חודשים הייתי תקוע במצב שבו אין עוד דרך ללכת בה, ועם זאת היה לי ברור שאני לא - ער בדיוק באותה מידה שבה התחלתי את החיפוש. החיים בפרספקטיבה לא - ערה הפכו לריקים מכל משמעות, תפלים, ושטוחים. לא היה עוד טעם לחיים במצב הנוכחי, וגם אפשרות לעבור אותו לא הייתה בנמצא. אבל, יחד עם זאת ידעתי שהמורים דיברו אמת. שיש עוד שלב, רק שאין לי מושג איך מתקרבים אליו.
לקח לי קצת זמן להבין שאני נמצא במה שקרוי Dark Night of the Soul, ובכך מצטרף לשושלת מכובדת של מחפשים רוחניים לאורך ההיסטוריה - כולם שבוזים, בוהים נכוחה ללא מטרה, אבודים, שוקלים התאבדות, ובעיקר - לא זזים מטר. ונעבור לפרט טריוויה: מאמה תרזה היא ככל הנראה הרוחניקית המחזיקה בשיא העולם בהיותה בלילה אפל שכזה, שארך לא פחות מ - 48 שנים. מ - 1948 ועד מותה ב - 1997, ועוד בכלכתא!
מה היה בסוף? התברר לי שמדובר באמת בשלב, אולי אפילו שלב הכרחי, בדרך להתעוררות.
האם גם אתה לוקה בתסמונת D.N.T.S ?לא יודע. יכול להיות שנעצרת כי נגמרה הדרך, אבל יכול גם להיות שיש עוד דרך, ושמסיבותיך אינך הולך בה עד תומה. בכל מקרה, אני מחזק את ידיך, ומקווה שתמצא את התבונה והכוח לקחת את הייאוש בפרופורציות ולהיות טוטאלי וכן.
האם הגעה לנקודת הייאוש היתה שלב הכרחי בדרך להתעוררות?
התשובה שעולה בי נוכח שאלה כזו היא "כן ולא" כזה...
התשובה היא "כן", כי אם היית מתבונן בי מבחוץ, היית רואה בחור שאינו מבין, ואז מנסה להבין מהי הארה, ואז מתייאש, ואז מבין.
אבל התשובה היותר אמיתית היא "לא", כי המראה הנשקף מבפנים (כלומר, האמת) הוא שאינני אותו בחור שלא הבין, התנסה, התייאש והבין. אני הוא אותו חופש שהיה תמיד - גם כשמחשבות חוסר ההבנה השתוללו, גם כשהניסיון להבין התגבר, גם כשהייאוש שלט בכל. אני כלל לא ננגעתי, לי לא קרה מעולם דבר. "התהליך הרוחני" היה רק טריפ. אז אם להיות נאמן לאמת, תכל'ס, השאלה שלך הופכת ללא רלוונטית.
אני קורא את מה שכתבתי עד כה ורואה: זה פרדוקסאלי. מן הסתם תרצה להכריע בין ה"כן" וה"לא". להוציא מהם תשובה שתתרום ל"הבנה האמיתית" שלך. ואולי תחליט להותיר אותם כך, פרדוקסאליים, לא מתיישבים, לא מספקים, אולי מייאשים, ואז אולי גם לך יישרף הפיוז, ואז אולי גם תשובתך תהיה "כן" ו"לא", או בעצם לא תהיה לך תשובה, אבל גם לא תרצה לשאול אותי יותר דבר.
האם תוכל לדבר על תחושת חוסר אונים?
חוסר אונים הוא כינוי לתפישה עצמית המשלבת מחשבה בנוסח "אני חסר יכולת לשנות את המצב הנוכחי", ותחושות רגשיות של חולשה, תסכול, כאב וכעס (אחת מהן או יותר). חוסר אונים הוא מצב שחווים כל הילדים, ושבדרך כלל מהווה אלמנט יסודי בבניין האישיות שיפתחו במהלך הילדות וההתבגרות. לכן, גם כמעט כל המבוגרים חווים חוסר אונים, או מצבים רגשיים שהם הגנות: פיצוי, תגובה, או הכחשה של חוסר האונים הראשוני.
בדרך כלל, חוסר אונים הוא מצב הנתפס כשלילי בעיני החברה או התרבות, המעודדות מסוגלות, הישרדות, והצלחה. ולכן אצל אנשים רבים לא נחווה חוסר האונים בחופשיות אלא הופך למקור לגינוי עצמי, בושה, דיכאון ועוד מיני מרעין בישין.
לעתים קרובות, אצל אנשים החווים מצבים מדיטטיביים או מחפשים אחר חופש פנימי, נחשב חוסר האונים למוקצה מחמת מיאוס: הוא גם מאיים לחבל בהליכה במסלול הרוחני, וגם נתפס כאשליה גורמת סבל, שממנה כדאי וצריך להשתחרר. אצל אנשים כאלה נוצרת שאיפה ללכת מעבר לחוסר האונים, או להכיר באשלייתיות שבו, או להיות במצב בו הוא לא נחווה.
מנקודת ראותי אין הרבה הבדל בין ההשקפה החברתית הרווחת, ובין התפיסה הרוחניקית שתיארתי. שני המקרים הם עדיין ביטוי למצב הלא - ער, כלומר, בשניהם יש עדיין ראיה דואלית חלומית: זה חוסר האונים, וזה אני.
תודעה שהתעוררה, כך נדמה לי, יכולה לחבק את חוסר האונים כתינוק אהוב. חוסר האונים יכול להחוות, או לא להחוות. הוא, וגם הרצון להתנגד לו או להכחידו, שניהם מוזמנים לבוא בכל עת, וגם חופשיים לעזוב כרצונם. חוסר האונים, יש לו את הכאב שבו, וגם את היופי שבו, וגם את התום. יש לו את טעמו, וריחו, ואת תחושת האני הנפרד שהוא מביא, וגם את החמלה.
חוסר האונים הוא כאן, נותן יד לחברו, און, וככה זה. אני ממש חסר אונים בנסותי לתאר זאת טוב יותר.
מורים רוחניים שונים סותרים זה את זה לגמרי. מה עושים?
בשנותי כמחפש רוחני ביליתי זמן ניכר בניסיון לתפוס מהי הארה, דרך הקשבה למורים שונים. מן הסתם לקפוץ בעירום למשמע קסילופון שבור (אושו) זה די שונה מרק לשאול באובססיביות "מי אני?" (רמאנה) ועוד יותר שונה מלמלא טפסים שמעיפים לקיבינימט כל ודאות מחשבתית שבה אתה מחזיק (קייטי).
אז בהתחלה ניסיתי לקשור את חוטי ההיגיון בין כל המקורות החשמליים האלה, אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שעצם הניסיון הזה הוא ניסיון לתפוס בעזרת היגיון ומחשבה דבר שאולי נמצא בתחום שאליו הם אינם יכולים להגיע. ואז נשרף לי הפיוז.
היום אני רואה שאין שום סתירה בין דרכו של נסראללה לדרכו של רמאנה. שניהם מציעים דרך רוחנית שמתאימה לאנשים מסוימים, ושתקדם אותם לעצמי האמיתי או לעולם האמת - בהתאם לרמתם הנוכחית.
בנוסף אני רואה שאין קשר הגיוני בין הדרך ובין היעד. במידה רבה - החיפוש אחר קשר הגיוני ביניהם נועד לכישלון, וכישלון זה הוא כבר כמעט היעד.
הכי טוב אולי
לטאטא איזה עלה
במנזר זן
40 שנה
אז זה לגמרי
ברור
אני בכלא, והכלא סגור הרמטית. את הסדקים על קירות כלאי אני רואה רק בעיני רוחי. אני חולמת עליהם. מפנטזת עליהם. מייחלת ומתפללת להם. אך איני רואה אותם באמת. כל מה שיש לי זה הבטחה של אושו, ועוד כמה מורים, שיש יציאה. שתתכן מציאות אחרת מזו שאני חווה.
אני נופלת שוב באותם שקרים ובאותן אשליות. אך אני מכנה אותם שקרים ואשליות רק משום התקווה שזה מה שהם. הם חוזרים על עצמם תמיד. אני מזהה אותם לפי התחושות והרגשות. כל הזמן אותם מבנים מזויינים שאינם מרפים. תקועים חזק ועמוק בתוכי. והם מלגלגים כל פעם מחדש למאמצי העקרים לחפף אותם לקיבנימאט, או לפחות לראות דרכם ולהשאר איתנה.
אין לי אמון אמיתי באור. יש לי תקווה, יש לי רצון. אך בזמן אמת אני רואה שוב ושוב עד כמה אני חסרת אמון וכמה אני חסרת אונים ואז היאוש מגיע וחושך ובלבול מציפים אותי.
אני פשוט מסרבת לחיות באופן הזה!
האמת אמנם נאמרת מחוץ לך (מפיהם של המורים), אך ההדהוד מתרחש בתוכך. וזה הרבה. אמנם, אל מול מחשבות של אין - מוצא ואין - תקווה ואין - סדק ההדהוד הזה נראה חסר ערך. אולי אפילו מציק ("אולי כבר היה עדיף לי להיות עיוורת"), אבל האמת היא שהוא רב ערך מאד, וגם רב כוח. כי בו יש את הפוטנציאל לחסל את המחשבות, ולמחשבות אין את הפוטנציאל לחסל אותו. האין זה כך בחוויה שלך?
יפה מאד, תגידי, אבל מה עם התכל'ס? בתכל'ס, אף כלא לא סגור הרמטית. אפילו מכלא Shawshank הצליח האסיר לברוח, ואחר כך עשו מזה את הסרט שמוכתר כרגע כסרט האהוב ביותר של כל הזמנים באתר imdb, "חומות של תקווה". אין בקיר אפילו סדק? אז נחפור מנהרה בכפית. הדרך הרוחנית היא בדיוק זו: לחפור את המנהרה שלך מהתא, שעבור רוב בני האדם אין בו סדק ואין בו תקווה.
הבריחה הגדולה נראית בלתי אפשרית. גזר הדין הוא מאסר עולם, החומות עבות, השומרים חמושים, והחופש נראה לגמרי דמיוני, אבל לחפור כפית אחת של חול זה אפשרי. רק כפית אחת. רק צעד אחד. ואחריה - עוד כפית. בדיאלוג ביננו זה כבר קרה כמה פעמים בעבר, והנה הוכח שזה אפשרי. רק פיצוח אחד. בהירות לגבי מקום חשוך אחד בלבד. לעבור דרך פחד אחד. להתנהג הפוך מדפוס אחד בלבד. ופתאום המנהרה כבר באורך מטר.
היציאה מחושך לאור היא אכן דיכוטומית. פתאומית. הקיר החיצוני של המנהרה נשבר, ואתה מחוץ לכלא לתמיד. אבל אין פירוש הדבר שאין סדק ואין דרך. בפירוש יש. הפריטים בארון שלי: בגדי אסיר מוכתמים בחול, וכפית, הם ההוכחה.
050-3331-331