לא משנה מי את, בת כמה את, כמה את שוקלת, כמה דיאטות עשית...

כשאת חושבת "דיאטה", מכשילים אותך ואותך ואותך - בדיוק אותם דברים

למה דיאטות נועדו לכישלון? ואיך אפשר לרזות בלי דיאטה?

לא לחשוב "לא"

"אל תחשבי על פיל ורוד". על מה חשבת? ברור. ורדרד, שמנמן, ראית בדמיונך חדק? זנב?

המוח שלך לא הבין את ההנחייה לא לחשוב על...

כך גם שפת הדיאטה מתמקדת בהנחיות שליליות. היא מדגישה מה לא לאכול. מה לא לעשות: לא לאכול בין הארוחות, לא לאכול מתוק, לא לקחת תוספת, לא לאכול בלילה... ולא ולא ולא...

מה רע בכך תשאלי? מייצר גבולות, לא?

לא. שוב הלא הזה

המוח שלנו לא מקשיב להנחיות שליליות. אנחנו מצליחים בכך חלקית, אבל זה לא מחזיק לטווח ארוך.

מה מציעה הדרך האחרת?

נסי לחשוב - מה כן לאכול, מה כן לעשות.

במקום לא לאכול בין הארוחות - אני אוכל רק בארוחות

במקום לא לאכול מתוק - אני אוכל מתוק רק... (מתי? כמה? איזה?)

במקום לא לקחת תוספת - אמלא לי צלחת אחת, טובה, מגוונת, מהנה, משביעה, טעימה

במקום לא לאכול בלילה - מה אני אוכל בשעות הערב המאוחרות?

זו איננה התחכמות מילולית. זהו תכנות אחר של החשיבה

כמובן שלא מספיק רק להתנסח באופן חיובי, אבל זו נקודה אחת שמתחילה לקחת אותך בדרך אחרת.

"אסור, חטאתי, נשברתי.."

גלית היא שועלת דיאטת ותיקה. "אני מכירה את כל הדיאטות, יודעת מצוין מה צריך לאכול, אבל ברגע שאני נכנסת לדיאטה מיד בא לי לאכול את כל מה שאסור", היא אומרת.

כשאנחנו אומרים לעצמנו "אסור", ועל אחת כמה וכמה כשמישהו אחר אומר לנו "אסור", התודעה שלנו אינה יכולה להניח לאותו איסור. הוא מעסיק אותנו כפי שלא העסיק אותנו קודם. החלטה ש"לא לאכול שוקולד" הופכת את אכילת השוקולד למשאת נפשנו.

אלה אינן רק מילים, זהו לא רק לקסיקון של דיאטות. זו דרך חשיבה.

הימנעות, שלילה ואיסורים מפגישים אותנו בקונפליקט עם ערך מאד חשוב - חופש.

כשאנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים את העצמאות והחופש שלנו, נמצא בדרך כלשהי, מודעת או שלא, לצאת מזה. לבעוט בדבר הזה שכובל אותנו וגוזל מאיתנו את מה שכל כך חשוב לנו!! החופש.

לכן, גבולות נוקשים נועדו להישבר. מכיון שאין בהם גמישות, ואין בהם אפשרויות בחירה. זה עולם של שחור ולבן - או שזה בדיוק כמו שצריך או שזה נכשל. אם חרגתי, סטיתי מהדרך, מהמסגרת, מהתפריט, מהכללים, הרי שנכשלתי. הכל או כלום.

דיאטות הבנויות על איסורים מועדות לכישלון מראש. שהרי חריגה ואפילו הקטנה ביותר מוגדרת על ידנו באופן מיידי כמשבר, נפילה ואבדן הדרך.

משבר זה, האחרון, מצטרף לרצף אכזבות קודמות אשר נבעו מאותו מקום. "אכלתי קרואסון, אכלתי פחמימות בארוחה שלא הייתי אמור/ה לעשות זאת" וכד'. ולכן הכל התמוטט, כמו מגדל קלפים. נכשלתי. ומכיוון שכך, הכל נהרס. עכשיו אעניש את עצמי, או לחילופין אפצה את עצמי על עוגמת הנפש. כיצד? באוכל. ברור, לא?

תשאלו כמעט כל מי שנכנס לדיאטה מה הוא רוצה, התשובה תהיה: "לשלוט באכילה שלי, בהרגלים שלי, בתשוקות שלי"... לשלוט!

המרדף אחרי השליטה באכילה מוביל לקונפליקטים, לאכזבה, לתחושת כישלון, ולצורך מתמיד בפיצוי. גם השליטה באה מעולם התוכן שיש בו שחור ולבן, כמו המותר והאסור. שליטה היא מוחלטת, טוטאלית.

מה מציעה הדרך האחרת?

גמישות, בחירה..

נו באמת.. גמישות? "אני כזו שאם קצת משחררים אני מאבדת את המשמעת. אני חייבת לדעת בדיוק מה לעשות ולהקפיד על זה"

יקירה, תסמכי על עצמך.. תני קצת קרדיט. לך!

גמישות זה לא כאוס. החופש שאת שואפת אליו איננו כאוס. חופש הוא לא באמת דבר מוחלט. הוא חוויה סוביקטיבית. גם בתוך מסגרת יכול להיות הרבה חופש.

בתוך הגבולות שתציבי לעצמך יחד עם מי שינחה אותך, חשוב שתשאירי טווח תנועה. אויר.

אם החלטת שאת לוקחת רק צלחת אחת וממלאה אותה. תשאירי חופש להחלטה מה יהיה בצלחת. שמרי על המסגרת, על העקרון, ותני לעצמך מקום לשיקול דעת.

אם החלטת שאת אוכלת מתוק פעם אחת בשבוע. תשאירי חופש להחליט מה זה יהיה ומתי

אם החלטת שאת אוכלת ארוחות מסודרות, תשאירי חופש לבחור מתי תאכלי ומה יהיה הרכב שלהן

מול השליטה עומדת אכילה מתוך בחירה מודעת. בחירה, בניגוד לשליטה, היא מפתח לשקט ולהשלמה. אם צבענו את השליטה בשחור ולבן, הרי שבבחירה נמצאים כל גווני הקשת - מגוון של אפשרויות.

בחירה המבוססת על מחשבה מובילה להנאה מהאוכל, ללא תחושה של הפסד. אכילה מתוך בחירה מודעת מאפשרת ירידה במשקל ללא מאבקים פנימיים, והסתגלות לדפוסים החדשים צעד אחר צעד עד שהם הופכים לחלק מאיתנו, בלי להרגיש שעשינו מהפיכה בחיים.

המהפיכה היא בראש. לרדת במשקל בלי להילחם, בלי להיאבק, בלי להתחרט ובלי להיכשל.

חווית חופש הבחירה היא מאתגרת ומדרבנת כאחד. היא חמקמקה ודורשת הרבה מודעות, אימון ועבודה.

מי אמר שזה קל?

ומה עם גלית?

גלית החליטה בהתחלה לא לאכול שוקולד בכלל. המחשבה על השוקולד האסור לא הרפתה ממנה, אבל היא אספה את היכולות שלה, התאמצה והצליחה. לאחר שבוע חזרה ואמרה: "מה, אני לא אוכל שוקולד אף - פעם? וגם בשבוע הבא אצטרך לאסוף כל - כך הרבה כוחות כדי להצליח לא לאכול שוקולד? אני לא אעמוד בזה".

לכן, לשבוע הקרוב היא בחרה לאכול שוקולד יום כן ויום לא. הראש שלנו כבר חושב "ביום שלא אכלה, ודאי חכתה שכבר יבוא מחר"... אבל מה שקרה היה ההיפך. בכל יום אמרה: "יש לי אפשרות לאכול היום, אבל אני אשאיר את זה למחר, אולי מחר ארצה יותר.." וכך מצאה את עצמה אוכלת פחות ממה שבחרה לאפשר לעצמה, לא עסוקה במחשבה על השוקולד, כי האפשרות לאכול אותו היתה קיימת עבורה כל העת.

השיפוטיות והביקורת העצמית

- "ממה את מרוצה בהרגלי האכילה שלך?"

- "מרוצה???????? את מתכוונת ממה אני לא מרוצה, נכון?"

אני מחייכת לעצמי, מכירה את התגובה, כמעט תמיד "מתקנים" אותי, ואז אני חוזרת על עצמי ומבהירה: "מרוצה" "ממה את מרוצה"???

- "אני לא מרוצה מכלום"...

- "בכל זאת... אולי משהו? קטן? אחד?"

השקט וההמתנה שלי עושים את שלהם והרשימה מתחילה לצאת לעולם...

כל סעיף נולד עם טון מופתע...

אני רושמת, וגם היא רושמת, יש כוח למילה הכתובה

אין ספק שלתוכן של הרשימה יש חשיבות להמשך העבודה שלנו, אבל המשמעות העיקרית נכון לעכשיו נובעת מעצם החוויה המוזרה והמפתיעה...

"אני לא מרגישה לגיטימי להיות מרוצה מדברים שקשורים באוכל"

"למה קשה לי כ"כ להגיד ממה אני מרוצה? זה כמו שפעם פסיכולוגית בקשה ממני לומר כמה דברים טובים על עצמי. זה מאד קשה לי"

"אני מבינה שאני מאד בקורתית כלפי עצמי"

אוי השיפוטיות, הוי הביקורתיות... כמה אלה מכשילים אותנו

יש לנו את זה לא רק בתחום הגוף והרגלי האכילה. שיפוטיות ובקורת עצמית מלוות אותנו בהרבה תחומים בחיינו.

ככל שההצלחה שלנו בתחום מסוימת קטנה יותר, במיוחד אל מול הציפיות שלנו, מתרחבות השיפוטיות והביקורת. זה מעגל. גם קצת כדור שלג.

מנסה דיאטה, נכשלת, מתוסכלת, מלקה את עצמי, מרגישה לא שווה, מענישה את עצמי.. אוכלת!

אולי זה לא תמיד ככה, ואולי לא בדיוק בעוצמות הללו, אבל זה המעגל - מעגל התיסכול שמשמין אותנו, מרפה את ידינו, מייאש ומעציב.

למה אנחנו נכשלות? בגלל כל מה שקראנו קודם: הגישה השלילית, המסגרת הנוקשה, הטוטאליות, הקונפליקט בין ההגבלות לשאיפה לחופש ועוד ועוד...

יש על מה לעבוד...

מה מציעה הדרך האחרת?

לאסוף הצלחות. קטנות.

לצעוד בתהליך צעד אחר צעד.

להתנסות בשינוי אחד, לחוות את ההצלחה, להתבונן בקשיים, להקשיב לקונפליקטים, לזהות את מה שעוזר לי להצליח לפרגן על ההצלחה גם אם היא קטנה, גם אם איננה מושלמת.

להבין שאני יכולה!