האדם מחפש בכל תחום אחיזה במציאות ככל האפשר, ככל שהאחיזה במציאות באותו נושא טובה יותר כך האדם מתמחה יותר בתחום. והאדם רוצה לשלוט ברצונות שלו שיתאימו למטרות שלו. ולא תמיד הוא שולט ברצונות שלו, ולא תמיד הוא רוצה דבר בכל מחיר.
הרצון של לרצות דבר בכל מחיר זהו הדבר הכי חשוב כולל ההבנה של המציאות מנקודה הכי שלמה של האדם. כי מספיקה סטייה הכי קטנה וכבר זה לא זה. נזכרתי בשיר של ג'ון בון ג'ובי ואתרגם לעברית: אלו הם חיי, זה עכשיו או לעולם לא.
לא חשבתי עד כמה המשפט הזה קצר וקולע, למרות שבעבר השתמשתי בו - עדיין לא הבנתי את כוחו באמת, ולכן לא הצלחתי להחזיק בו באופן הכי טוב שאפשר. אבל כעת ככל שהדברים מובנים יותר, האדם גם פתוח יותר לדברים חדשים.
למשל בעניין זה עכשיו או לעולם לא, אפשר להסביר את המשפט באופן הבא: האדם עושה משהו במהלך היום ושואל את עצמו, מתי היום יעבור ואעשה מה שאני רוצה? לאחר מכן כאשר הוא מגיע הביתה הוא שואל, מתי יעבור הזמן X ואעשה מה שאני רוצה? והוא בינתיים עושה את מה שהוא לא רוצה.
וכאן טמונה נקודה עמוקה מאוד, אבל אקדים ואומר לפני נקודה זו כמה דברים. למעשה האדם אומר לעצמו, אנוח ולאחר מכן אעשה את מה שאני רוצה, אוכל ואעשה את מה שאני רוצה, וכן, על זו הדרך כל מיני דברים אחרים. ואז בעצם, האדם דוהר כמו סוס עיוור כפי שהמורה אמר לי את האנלוגיה הזו בתחומו, כך גם אפשר לומר בתחום הזה, האדם דוהר כמו סוס עיוור ולא רואה שמחשבתו מובילה ההיפך מרצונו ואין לו שליטה ברצון שלו.
ובעצם יש כאן נקודה עמוקה, למה הוא עושה את מה שהוא עושה? בעצם כאן הרי אין לו אחיזה אמיתית במציאות, ולכן הכעס, ומכאן נובע חוסר שליטתו במציאות. ולמה הוא לא שולט במציאות? למה אין לו נקודת אחיזה. הוא בעצם מחפש את המפתח לדבר הזה שיגרום לו כן לשלוט בדברים כראות עיניו.
והנקודה היא לשאול את השאלה למה הדברים פועלים כך ולא אחרת? ובעצם יש כאן תשובה שהאדם בעצם רואה במחשבה של "את כל הדברים במכה אחת" ולפי המחשבה המוטעית הזו, הוא צריך לעשות לצורך המטאפורה "בשנייה אחת להספיק שבוע" ובעצם הוא מטעה את עצמו וגורם לעצמו ביטחון עצמי שקרי. הוא משלה את עצמו ומטעה את עצמו כאילו שהוא צריך להעמיס על עצמו את השבוע בשנייה אחת והוא מתעייף מהמחשבה עוד לפני שהוא ביצע משהו, ולכן, גם המנוחות המיותרות וגם הכעס וכל שאר השטויות ואח"כ הוא מקבל "ריבית דריבית" כ"כ הרבה מטאפורות אך זה הדרך להמחיש את השגיאה הזו, כי ה"ריבית דריבית" שהוא מקבל זה חוסר התוצאה, ואז הריבית דריבית של הריבית דריבית עם הצמדות זהו חוסר המצב רוח וחוסר החשק לעשות משהו.
וכאן בעצם, הרעיון הוא אחר, הרעיון הוא לעשות את הדברים אבל בטיפין טיפין, ואז האדם יודע שהוא מתחיל במשהו אבל הוא יודע שהוא בדרך הנכונה, הוא עושה את הדברים בכל מחיר אבל לא נבהל מכמה זמן יש לו כי הוא יודע שהוא יעשה בכל מחיר את מה שהוא רוצה.
לא משחק אצלו תפקיד כמה זמן, ולשם כך לא מספיק לרצות ב - 100% חשוב להבין כמה שיותר את המציאות, ואז כאשר האדם מבין כמה שיותר את הדברים השליטה שלו על הרצון שלו נרחבת יותר, ואז הוא פחות סוטה מהנתיב ומתקדם לעבר הדבר הנכון.
הרצון של לרצות דבר בכל מחיר זהו הדבר הכי חשוב כולל ההבנה של המציאות מנקודה הכי שלמה של האדם. כי מספיקה סטייה הכי קטנה וכבר זה לא זה. נזכרתי בשיר של ג'ון בון ג'ובי ואתרגם לעברית: אלו הם חיי, זה עכשיו או לעולם לא.
לא חשבתי עד כמה המשפט הזה קצר וקולע, למרות שבעבר השתמשתי בו - עדיין לא הבנתי את כוחו באמת, ולכן לא הצלחתי להחזיק בו באופן הכי טוב שאפשר. אבל כעת ככל שהדברים מובנים יותר, האדם גם פתוח יותר לדברים חדשים.
למשל בעניין זה עכשיו או לעולם לא, אפשר להסביר את המשפט באופן הבא: האדם עושה משהו במהלך היום ושואל את עצמו, מתי היום יעבור ואעשה מה שאני רוצה? לאחר מכן כאשר הוא מגיע הביתה הוא שואל, מתי יעבור הזמן X ואעשה מה שאני רוצה? והוא בינתיים עושה את מה שהוא לא רוצה.
וכאן טמונה נקודה עמוקה מאוד, אבל אקדים ואומר לפני נקודה זו כמה דברים. למעשה האדם אומר לעצמו, אנוח ולאחר מכן אעשה את מה שאני רוצה, אוכל ואעשה את מה שאני רוצה, וכן, על זו הדרך כל מיני דברים אחרים. ואז בעצם, האדם דוהר כמו סוס עיוור כפי שהמורה אמר לי את האנלוגיה הזו בתחומו, כך גם אפשר לומר בתחום הזה, האדם דוהר כמו סוס עיוור ולא רואה שמחשבתו מובילה ההיפך מרצונו ואין לו שליטה ברצון שלו.
ובעצם יש כאן נקודה עמוקה, למה הוא עושה את מה שהוא עושה? בעצם כאן הרי אין לו אחיזה אמיתית במציאות, ולכן הכעס, ומכאן נובע חוסר שליטתו במציאות. ולמה הוא לא שולט במציאות? למה אין לו נקודת אחיזה. הוא בעצם מחפש את המפתח לדבר הזה שיגרום לו כן לשלוט בדברים כראות עיניו.
והנקודה היא לשאול את השאלה למה הדברים פועלים כך ולא אחרת? ובעצם יש כאן תשובה שהאדם בעצם רואה במחשבה של "את כל הדברים במכה אחת" ולפי המחשבה המוטעית הזו, הוא צריך לעשות לצורך המטאפורה "בשנייה אחת להספיק שבוע" ובעצם הוא מטעה את עצמו וגורם לעצמו ביטחון עצמי שקרי. הוא משלה את עצמו ומטעה את עצמו כאילו שהוא צריך להעמיס על עצמו את השבוע בשנייה אחת והוא מתעייף מהמחשבה עוד לפני שהוא ביצע משהו, ולכן, גם המנוחות המיותרות וגם הכעס וכל שאר השטויות ואח"כ הוא מקבל "ריבית דריבית" כ"כ הרבה מטאפורות אך זה הדרך להמחיש את השגיאה הזו, כי ה"ריבית דריבית" שהוא מקבל זה חוסר התוצאה, ואז הריבית דריבית של הריבית דריבית עם הצמדות זהו חוסר המצב רוח וחוסר החשק לעשות משהו.
וכאן בעצם, הרעיון הוא אחר, הרעיון הוא לעשות את הדברים אבל בטיפין טיפין, ואז האדם יודע שהוא מתחיל במשהו אבל הוא יודע שהוא בדרך הנכונה, הוא עושה את הדברים בכל מחיר אבל לא נבהל מכמה זמן יש לו כי הוא יודע שהוא יעשה בכל מחיר את מה שהוא רוצה.
לא משחק אצלו תפקיד כמה זמן, ולשם כך לא מספיק לרצות ב - 100% חשוב להבין כמה שיותר את המציאות, ואז כאשר האדם מבין כמה שיותר את הדברים השליטה שלו על הרצון שלו נרחבת יותר, ואז הוא פחות סוטה מהנתיב ומתקדם לעבר הדבר הנכון.
050-3331-331