זוגיות בגיל המבוגר - לא רק אבל גם מין

מנחם ודבורה נראו כזוג מאוהב, חרף 40 השנים שבהן חיו ביחד. ידידיהם הסתגלו לגילויי החיבה שהרעיפו זה על זו גם בנוכחותם של חברים וידידים. הם נהגו להחזיק ידיים, להתבונן הדדית בעיניים, להעביר ליטוף קל, ולפעמים אפילו להתנשק.

חבריהם הותיקים חשו תמיד בנוח נוכח גילויי החיבה הללו, כיוון שהסתגלו אליהם במשך השנים. עם זאת, עם ההתקדמות בגיל, ראו אחדים מהם את התופעה כצורמת וכבלתי ראוייה לאנשים בגיל השלישי.

ואכן, מבלי משים ועם חלוף השנים, כולנו מקבלים את הנורמות החברתיות, המחייבות אותנו במעין קוד מוסרי של התנהגות בכל הקשור ביחסים שבינו לבינה. גילויים של אהבה, חיבה וארוטיקה (אפילו תמימה ומרומזת) המתקבלים בחיוך ובהבנה כשמדובר באנשים צעירים, נראים משום מה פתטיים ואפילו נלעגים כשמדובר באנשים קשישים.

חייבם אנו לשאול את עצמנו מדוע חברה מתירנית כמו זו שלנו בעולם המערבי, שידעה להסיר כבלים רבים מעל ההתנהגות המינית שלנו, שאפשרה לנשים לבוש מינימלי וחרות מינית לאחר המצאת הגלולה, נוהגת עדיין בנוקשות רבה כל כך כלפי בני הגיל המבוגר?

מדוע אנו מכריזים על טאבו טוטאלי בכל הקשור ביחסי המין בגילים המתקדמים ורואים במשוחח עליהם טרחן זקן ואולי גם נואף, לא עלינו?

האם באמת אין מקום לאהבה אירוטית בקרב בני גיל הזהב? האם גם תופעה מרנינה זו צריכה להיעלם כליל, יחד עם הבריאות השופעת, עם משובות הנעורים, עם הבילויים הסוערים של ימי עלומינו הרחוקים?

זאת ועוד. מדוע אנו מקבלים בהבנה רבה מערכת יחסים חדשה (מה שנוהגים לכנות "פרק ב'") שהתפתחה עקב גירושין או מותו של אחד מבני הזוג, ובטבעיות רבה מקבלים את גילויי האהבה של הזוג "החדש", במיוחד אם יש פער גילים בולט ביניהם, ואילו זוג מבוגר שעשה שנים רבות ביחד ועבר תלאות ושמחות לרוב, מנוע מלהפגין בפומבי את אהבתו, שמא יהיה לטרף לפיותיהם של המלגלגים (ואולי המקנאים?).

נכון ששינויים מפליגים חלים בתשוקה ובתפקוד המיני בגיל המבוגר. חרף ההבדלים האינדיבידואליים ניכרת ירידה של ממש בתדירות קיומם של יחסי המין ואולי ברמת הריגוש שהם גורמים. עם זאת מראים המחקרים שלא נעלם הצורך הבסיסי של לאהוב ולהיות נאהב / ת. זהו צורך שמלווה אותנו כנראה עד כברת הדרך האחרונה ממש.

איך מיישבים אם כך את הסתירה הבסיסית הזאת, בין הצרכים האמיתיים שלנו ובין הנורמות החברתיות בהן אנו חיים? איך מנערים מעלינו את המוסכמות העלולות לשלול מאתנו הנאות, ריגושים, סיפוק צרכים חשובים?

דומה שהגיעה העת לחולל את "מהפכת הקשישים" שתהיה מהדורה מעניינת ושונה של "מהפכת הנעורים" שכל אחד מאתנו חווה, איש איש בדרכו, בימי נעורינו.

במרכזה של מהפכת הקשישים חייבת לעמוד הבקעתה של חומת הבושה, שהלכה וגבהה ככל שהעולם פיתח את הסגידה לנעורים. חייבים לנהוג כאילו אין להתבייש בקיומו של רגש האהבה גם בגילים המתקדמים ביותר, אין שום דבר נלעג בגילויי חיבה, אפילו בפומבי, מותר לדבר בקול רם על הצרכים הארוטיים והמיניים, אפשר לא להתבייש בנטילת גלולות ויאגרה או בשימוש באמצעי סיכה ושימון לפי הצרכים הנשיים.

אני רואה בעיני רוחי זוג קשיש, יושב על ספסל בגן ציבורי, נוהג בדיוק כמו הזוג הצעיר שיושב מולו, ואיש אינו צוחק, מותח ביקורת או משגר חיצי לעג לעברם. מותר להם ללטף זה את זו, לשלב ידיים, לחייך תוך התבוננות ממושכת בעיניים, ואפילו (רחמנא ליצלן) להתנשק נשיקה של ממש, ארוכה ומשכרת, אפילו ואולי דווקא בגן הציבורי.

הרי בסך הכל אלה הם אותם בני אדם. נכון שכמה עשרות שנים מפרידות ביניהם, אבל ברמה הבסיסית אין שום שוני בצרכים שלהם בתחום האהבה והזוגיות. אולי להפך, יתכן שהצורך באותה הדדיות של קירבה אינטימית רק גובר במשך השנים, אולי גילויי החיבה החיצוניים מחליפים חלקית את יחסי המין שנעשו נדירים יותר, אפשר שמגע מרפרף או ליטוף עדין מסבים אושר רב יותר מאשר הסבו בתקופות חיים קודמות...

ג. ישבה בקהל באחת השורות הראשונות. החיוך שלה נראה מבוייש במקצת, ואפילו נבוך, כשהמרצה החל בדבריו אודות המין בגיל השלישי.

לא בגלל זרותם של הדברים, שהרי חוותה חוויות מסוג זה במהלך חייה, אבל ההקשר שבו נאמרו המילים המפורשות הללו והפורום, שלפתע נראה לה קשיש ממה שהוא באמת, העלו אותו חיוך על שפתיה.

החליטה להתבונן בסובבים אותה, ולהפתעתה נוכחה שסומק בלחיים אינו נחלתם של בני התשחורת או של נערות תמימות, אלא גם של אותם שבעי - ימים, שלכאורה כבר ראו וכבר שמעו הכל.

בעלה המנוח נהג תמיד להתבדח בנושא ובכל הזדמנות היה מספר אחת מאותן עשרות בדיחות העוסקות ביחסים שבינו לבינה.

אף שחלפו למעלה מעשר שנים מאז נטש אותה לאחר מחלה קצרה, עדיין הדהדו בזיכרונה דווקא הבדיחות ודברי המשובה בהם נהג לתבל את משפטיו.

מ. ישב אף הוא בקהל. כיון שאחר מעט להגיע נאלץ להתיישב באחת השורות האחוריות, אף שידע שממקום מרוחק זה יצטרך להשקיע מאמץ גדול כדי לשמוע את כל הנאמר.

לפני שלוש שנים נפטרה אשתו, לאחר קרוב לארבעים שנות נישואין. יחדיו הקימו את ביתם ומשפחתם והתברכו בבנים ובנות נכדים ונכדות ואפילו נין ראשון - בדרך

מ. ידע עד כמה יתקשה להסתגל לחיים אלה של בדידות, בעיקר בשל הקשר האמיץ והרעות ההדוקה עם רעייתו, שאפיינו את כל השנים הרבות של נישואיהם.

ג. היתה מוכרת לו מן המפגשים השבועיים של המועדון.

מלכתחילה נראתה לו כאשה מטופחת, טובת מראה, נעימת הליכות ומשכילה. מאז הכירו הספיקו לשוחח ביניהם באקראי, היו אלה שיחות קצרות וענייניות, למעט אותו ויכוח פוליטי אליו נקלעו בשבוע שעבר ואשר גרר אותם להישאר במועדון שעה ארוכה אחרי סיום האירוע, ולאחר שכל חברי המועדון כבר פנו איש לדרכו.

עכשיו הבחין בה יושבת בקדמת האולם, דרוכה לדברי המרצה, אך מן הזוית בה יכול היה לראותה לא יכול היה להתעלם מהחיוך המיוחד שהתפשט על פניה.

רשם לפניו שבסיום ההרצאה ישאל אותה לפשר אותו חיוך, שמא הפסיד משהו מדברי הפתיחה של המרצה, בגלל האיחור הקל.

לפתע פנתה ג. לאחור, הבחינה במבטו ונדה קלות בראשה כאומרת "ראיתי אותך".

מצא את עצמו מחייך אליה וקורץ בעינו כאילו אישר את המסר ששיגרה אליו.

המרצה המשיך בדבריו. עכשיו הגיע למעשה לחלק המעניין וכל הנוכחים היו דרוכים והקשיבו קשב רב: "על אף שבחברה המודרנית חלו שינויים בעמדות ובפתיחות של אנשים כלפי מיניות וכלפי התנהגות מינית, עדיין חושבים רבים שזה איננו עניין למבוגרים ולזקנים. יש אנשים המחייכים למחשבה שזקנים מעוניינים במין ופורצים בצחוק למשמע הרעיון שהם עדיין עושים זאת.

אחרים מאמינים שזה ממש לא טבעי בגיל מבוגר. בדיחות המתארות חיי מין של זקנים נפוצות ביותר ויש בהן לעג בעיקר לגבי חוסר היכולת שלהם. האמונה הרווחת בציבור שמין נועד רק לצעירים.

אמונה זו מופצת באופן גלוי ובאופן סמוי באמצעי התקשורת, בסרטים ובפרסומות, שבהם מוצגים העוסקים באהבה, ברומנטיקה ובמין בעיקר כאנשים צעירים ויפים. רק במקרים נדירים מתוארים מבוגרים או זקנים בנסיבות אינטימיות, וגם זאת בתנאי שהם נאים במיוחד יחסית לבני גילם.

גישה זאת מציגה את השנים המאוחרות כשנים נטולות מין ואותנו, המבוגרים, כיצורים לא מיניים. גישה לא אוהדת זו עשויה לדכא את הרצון ואת העניין המיני בגיל הזהב. חלק מאיתנו אולי חשבו גם הם כך בצעירותם, ועתה, בהגיעם לגיל הזקנה, מגשימה האמונה השגויה הזאת את עצמה. כלומר, אנו רואים את עצמנו זקנים מדי לדברים אלה, ומתוך אמונה זו אנו מוותרים על אהבה, על רומנטיקה, על אינטימיות ועל יחסי מין".

המרצה הרים את ראשו לעבר הקהל, התבונן במאזינים, ואמר:

"זהו לצערנו המצב, ואלו הן הסטיגמות הקיימות. האם יש בקהל מישהו המעוניין לשאול או להגיב? ".

מ. הרים את ידו. תחילה בהיסוס מה ואחר כך בתנועה נמרצת.

המרצה פנה לעברו ואמר: "כל הכבוד! יש לנו כאן איש אמיץ שמוכן להגיב או לשאול משהו. ברוב המפגשים שלי עם בני הגיל השלישי / המבוגר אני נתקל במין ביישנות לא מובנת. אנשים נמנעים מלהגיב או לבקש הברות. מה אתה מעוניין לומר? ".

מ. נעמד, ובקול מתון ושקט אמר:

"אני חושב שאנחנו המבוגרים והקשישים אשמים במה שקורה. אנחנו כאילו מסייעים לדעות הקדומות להתפשט גם בין הצעירים. אילו לא היינו מתביישים לדבר על התשוקות שלנו, על האהבות שלנו, על הצורך שלנו בחיבה, בליטוף, במחמאה. אילו לא היינו משפילים את מבטנו כאשר מישהו שואל אותנו על חיי האהבה והמין שלנו, יתכן שכל התדמית הייתה משתנה.

אני עצמי התאלמנתי לפני שלוש שנים. ארבעים שנים מאושרות חייתי עם אשתי המנוחה. קשה לי להיות לבד, אולי דווקא בגלל הקשר המיוחד וההדוק עם אשתי. אם אפגוש מישהי שמוצאת חן בעיני, וגם אני אמצא חן בעיניה, לא אראה בכך בגידה באשתי אם נפתח מערכת יחסים קרובה, ואפילו אינטימית. אין בכך כל בושה, זה בפירוש לא נלעג או מעורר רחמים.

יכול להיות שהסטיגמה היא בראשים שלנו, בני הגיל המבוגר, ואנו מקרינים אותה החוצה לעבר הדור הצעיר.

לדעתי יש הרבה מה לעשות בנושא. צריך חינוך מחדש בכל שכבות הגיל. צריך להוריד את החומות הישנות של בושה, אי נעימות, כללים מקובלים ו"אמיתות" שאינן במקומן.

הגיע הזמן שהפעם יקומו הזקנים, הקשישים או המבוגרים, תקראו להם איך שתרצו, ויניפו את נס המרד. בואו נקרא לזה "מרד האהבה והתשוקה של הגיל המבוגר" או כל שם הולם אחר".

שקט השתרר באולם. לאחר כמה רגעי מבוכה החלו הנוכחים להתלחש ביניהם. בקצה האולם קמה ג. ממקומה ומחאה כפים. כל הקהל נעמד על רגליו והצטרף אליה בקריאות "בראוו! בראוו! כל הכבוד".

המרצה אסף את ניירותיו, נתן לתשואות לשקוע, ואמר:

"כל מה שאנחנו צריכים זה עוד כמה עשרות אנשים כמוך. גילוי הלב, האומץ והפתיחות שהפגנת, יחד עם האמת הפנימית שבדבריך יכולים לשמש אות ודגל למסע התעוררות מסוג זה שעליו דברת. כל הכבוד לך. אם תרצה את עזרתי, היא מובטחת לך".

עם צאת המרצה החל הקהל לעזוב את האולם. מ. התקדם לעבר היציאה כאשר ג. הדביקה אותו, שילבה ידה בידו, ואמרה:

"נאה דורש - נאה מקיים. עכשיו אין סיבה למישהו ללחוש, לרכל או להתפלא. בנוכחות כולם נצא יחד מהאולם ונלך ישר לחדרי"