התוכי בביתו של הפסיכיאטר כבר שנים רבות חי שם ומתנוון.
כל חייו מאז היותו גוזל קטון ורך בשנים מכיר הוא רק את הכלוב הצר והמאורך שאליו הוכנס בעל כורחו.
בתחילה הכלוב נראה גדול מפחיד ומאיים. לאט לאט גדל התוכי והתרגל למימדיו שהפכו להיות יותר ויותר קטנים עבורו היות והתוכי גדל ואילו הכלוב נשאר בשלו ללא תמורות שחלו בו. יש ולעיתים בעלי הבית (שנחשבו למארחים למופת בקרב העשירון העליון) היו מביאים אורחים לשמוע לראות ולהתפעל מחיית המחמד היקרה שלהם. או אז תפקידו של התוכי היה להצחיקם ולהנעים בזמירותיו וחיקוי הסובבים אותו. לעיתים זה היה משעשע, לעיתים משעמם, לפעמים סתם לא בא לו לדבר עם אף אחד מהם. זכור לו היטב מקרים מסוימים בהם הגדיל לעשות והתחצף יתר על המידה כלפי מארחיו ואורחיהם או ששרק בזמנים הלא נכונים עבורם, ואז חש את מחנק השמיכה ששמו על הכלוב שבו גר.
הכיסוי הזה נועד למעשה לתת לו תחושה של לילה וחושך והרי ברי לכל כי ציפורים מצייצות ומזמרות בעת היקיצה וזריחת השמש ולא בלילה שזהו זמן לישון. אולם התוכי המבוית הזה רק חש דחוי יותר חנוק ובודד לנפשו.
געגועיו לאמו אותה לא הספיק להכיר היו חזקים מנשוא. ריח החופש גם קסם לו מאד כל אימת שבעלי הבית היו נוסעים לטיולים מעבר לים ומותירים אותו לבדו עם העוזרות שהתחלפו שם ללא הרף. משך השנים גדל והתעבה, נוצותיו הפלומתיות הפכו לקשות וגופו נעשה כבד כמו מטילי עופרת יצוקה.
שעות היה בוהה על שבכת הכלוב שבו הוא כלוא ומנסה למצוא את פתח המילוט אל החופש הנכסף.
ואז יום אחד גילה להפתעתו ולשמחתו הרבה כי שכחו לנעול את דלת הכלוב עם מנעול הצילינדר. שעות ניקר את הידית שוב ושוב עד כי זו הוסטה הצידה
ודלת הקסמים נפתחה לרווחה.
מקץ דקות ארוכות חילץ עצמו התוכי מהכלוב הכובל שבו היה נתון שנים. לאכזבתו גילה כי היציאה מן הכלוב קשה היתה עבורו וזאת מאחר וגופו גדל למימדים גדולים בהרבה מן הפתח הצר.
הביט כה וכה ראה כי אין איש שומר צעדיו, אפילו לא הכלבים הסאדיסטיים ששמרו על הבית ותקפו את כל מי שרק זז לידם. ניסה לפרוש כנפיים ולהמריא אך גופו כבד היה מאד ואילו כנפיו מנוונות מחוסר מרחב תנועה. בעצב ובהשלמה זחל אל מעלה הכלוב, עמד על כיפתו המעוגלת וסקר את הסלון סביבותיו. יורה רשפי זעם וגיצים של שנאה כלפי כל מי שרק יעז להתקרב אליו. שעות רבות שהה באותה תנוחה על ראש הכלוב ואיש לא בא. לאט לאט ניסה לעוף שוב. הפעם הצליח להגיע לאצטבה של הספרים ובשמחה רבה עורר שם מהומה רבתי בין דפי המאגזינים המקצועיים שמצא. זרק אותם וכל המדפים נמלאו אבק. בסופו של דבר יכעסו על העוזרת ולא עלי חשב בשמחה לאיד. פעמיים תחטוף מנה, פעם אחת על כי הכלוב לא ננעל, ופעם שנייה על כי לא ניקתה יסודי את האבק כמו שצריך.
רק לעת ערב חזרו האנשים הביתה, ואילו התוכי כבר ישן שנת ישרים בתוך הכלוב שלו, לא לפני שדאג לסגור את דלת הכלוב היטב עם הידית למעלה כאילו היא נעולה היטב. כאילו מעולם לא יצא החוצה לראות ולהריח את העולם שמחוצה לו. העוזרת כמובן ננזפה על הבלגן שהיה בהעדרה. שמע אותה בוכה ונעלבת ומקץ יומיים כבר נמצא מטאטא חדש בדמות עוזרת רעננה שלא ידעה את פרעה.
לימים גילה כי בעת ניקיון הכלוב ניתן לו לצאת ולהסתובב קצת ברדיוס של הסלון. לעיתים שעה לעיתים קצת יותר. אך בסופו של דבר נתחוור לו כי אין כמו בבית, שם הוא יכול להניח את הראש בשקט ולעצום עיניים. אף חתול או כלב לא יכול לתקוף אותו בכלוב וגם הדוחן והמים כ"כ טעימים שחבל לוותר.
"מה מחכה לי בחוץ? " חשב בהשלמה מהולה בצער, הרי אין לי להקה וכנפיי מנוונות הן. מחוסר מעש ותנועה, מזון לא אוכל למצוא בשפע כמו כאן ובמקום זאת אני עוד עלול להיטרף ולשמש סעודת מלכים לאחד מכלבי השמירה המקיפים את האחוזה.
זהו כלוב של זהב וזהו ביתי!
איתו אחיה עד אחרון ימיי
גם אם קשה וגם אם כואב זה הגורל
ואלו הם חיי.
ובזאת תם המשל ונסתם עליו הגולל.
משל זה בא ללמדנו כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנם לעיתים אלו ואחרות צורות התנהלות והתנהגות בעלות ציוויון הנושא אופי תלותי וסוג של כלא פנימי. אך בידינו חופש הבחירה להתבוננות על המצב וההתייחסות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הסובב אותנו.
כך למשל ניתן לראות את התוכי כנמשל לאסיר אשר יושב בכלא שנים רבות ולעיתים קרובות אף סובל מאובדן החופש והעצמאות, אולם הסטטיסטיקה מלמדת כי מרבית האסירים אשר נשפטו הן לתקופות קצרות והן לארוכות שבים ועוברים על החוק דבר הגורם להם לחזור לכלא המגן מפני העולם החיצוני שמקנה אמנם חופש מחד אך גם אחריות ונקיטת עמדה מאידך. לכלא ישנה הירארכיה משלו וסדר יום מובנה הסובב בעיקר סביב הארוחות שהן אירוע חברתי לכשעצמו.
אין דאגות פרנסה, יש מזון, מיטה, לבוש, לימודים וחוגים. טיול לפחות פעם ביום בחצר הכלא וקבלת קהל בזמנים קצובים. הדבר היחיד שניטל מהאסירים הוא החופש לעשות כרצונם וזה כשלעצמו עונש מספיק חמור על מנת להרגיש מחסור וחוסר שביעות רצון. יחד עם זאת מאחר ואסירים רבים לא למדו איך לשקם עצמם מחוץ לכותלי הכלא הם נוהגים באופן חסר גבולות (מוסריים או חברתיים) ואו אז הדרך חזרה אל כלוב הזהב מובטחת.
מלבד הדוגמה הקיצונית של האסירים, כולנו למעשה שבויים ואסירים בצורה זו או אחרת של תכתיבים חברתיים למיניהם. לדוגמה ילד בן שלושים פלוס שאינו מעז לעזוב את בית הוריו מאחריו והם נותנים לו ביטחון כלכלי ואולי גם מארחים לו לחברה. כך מפיגים הם אצלו את תחושת הבדידות באופן מלאכותי בכך שהם נמצאים פיסית בקרבתו. עד כאן ישנו הרווח שבדבר. אולם מצד שני ניתן לראות אדם בוגר שנוהג כמו ילד עקב הסביבה שבה הוא מצוי. הביטחון שלו לעשות דברים בכוחות עצמו יהיה פחות מזה של חברו אשר חי מחוץ למסגרת הוריו המגוננת מחד אך הסוגרת ומצרה את צעדיו מאידך.
או למשל אישה מוכה מילולית או פיסית אשר לא מוצאת את האומץ לקום ולעזוב למרות שכאב המכות וההשפלה לעיתים מפחיד יותר.
הפחד מהלא נודע הוא זה שסוגר ומצר צעדינו. יש ואנו מעדיפים להישאר בסבל המוכר והידוע מאשר להתמודד עם מציאות חדשה שאינה ברורה דיה עבורנו.
חופש הבחירה נמצא בכל דקה ודקה ביומיום של כולנו. גם הבחירה להישאר במקום עבודה שאינו מספק אותנו כבר בגלל הרווח שבביטחון הכלכלי, או כי התרגלנו כבר ליתר העובדים, לסדר היום, לתחושת הנחיצות שלנו בעבודה ואולי לעוד דברים נוספים הרלוונטים ספציפית לאותו מקור פרנסה.
בחירת החופש נוגעת גם באומץ. בהתמודדות תמידית עם הפחד והדמיונות הנלווים אליו. במה אחרים יגידו, איך הסביבה תגיב, איך נראה בעיני אחרים. האם נצליח במה שבחרנו או שמא ניכשל?
לפי מה נמדדת הצלחה? מהו כישלון? האם הפחד מן ההצלחה רב ועצום יותר מפחד הכישלון? האם לעצור מלכת ולקפוא במקום מבלי לעשות דבר זה תורם לנו? אם לא נעשה ולא ננסה אז גם לבטח לא נצליח. מה שבטוח גם לא נטעה. ואולי הטעות הגדולה ביותר היא לא לעשות, מאשר לעשות ולשגות?
כאמור אין פה תשובה חד משמעית. גם התוכי במשל, בוחר לראות את החיוב שבדבר. הוא יודע כי את שארית ימיו יבלה (גם מלשון בלאי) בכלוב הצר אך גם מבין כי הוא מוגבל ואינו יכול להכיל ולהתמודד עם החופש במידה וזה יינתן לו. נקודת האור שלו היא הסלון המרווח שאליו יוכל לפרוש כנפיים מנוונות וההגנה שמקנה לו הכלוב על כל המשתמע מכך.
גם זה חופש גם זו בחירה
ועל כך נאמר חופש הבחירה!
כל חייו מאז היותו גוזל קטון ורך בשנים מכיר הוא רק את הכלוב הצר והמאורך שאליו הוכנס בעל כורחו.
בתחילה הכלוב נראה גדול מפחיד ומאיים. לאט לאט גדל התוכי והתרגל למימדיו שהפכו להיות יותר ויותר קטנים עבורו היות והתוכי גדל ואילו הכלוב נשאר בשלו ללא תמורות שחלו בו. יש ולעיתים בעלי הבית (שנחשבו למארחים למופת בקרב העשירון העליון) היו מביאים אורחים לשמוע לראות ולהתפעל מחיית המחמד היקרה שלהם. או אז תפקידו של התוכי היה להצחיקם ולהנעים בזמירותיו וחיקוי הסובבים אותו. לעיתים זה היה משעשע, לעיתים משעמם, לפעמים סתם לא בא לו לדבר עם אף אחד מהם. זכור לו היטב מקרים מסוימים בהם הגדיל לעשות והתחצף יתר על המידה כלפי מארחיו ואורחיהם או ששרק בזמנים הלא נכונים עבורם, ואז חש את מחנק השמיכה ששמו על הכלוב שבו גר.
הכיסוי הזה נועד למעשה לתת לו תחושה של לילה וחושך והרי ברי לכל כי ציפורים מצייצות ומזמרות בעת היקיצה וזריחת השמש ולא בלילה שזהו זמן לישון. אולם התוכי המבוית הזה רק חש דחוי יותר חנוק ובודד לנפשו.
געגועיו לאמו אותה לא הספיק להכיר היו חזקים מנשוא. ריח החופש גם קסם לו מאד כל אימת שבעלי הבית היו נוסעים לטיולים מעבר לים ומותירים אותו לבדו עם העוזרות שהתחלפו שם ללא הרף. משך השנים גדל והתעבה, נוצותיו הפלומתיות הפכו לקשות וגופו נעשה כבד כמו מטילי עופרת יצוקה.
שעות היה בוהה על שבכת הכלוב שבו הוא כלוא ומנסה למצוא את פתח המילוט אל החופש הנכסף.
ואז יום אחד גילה להפתעתו ולשמחתו הרבה כי שכחו לנעול את דלת הכלוב עם מנעול הצילינדר. שעות ניקר את הידית שוב ושוב עד כי זו הוסטה הצידה
ודלת הקסמים נפתחה לרווחה.
מקץ דקות ארוכות חילץ עצמו התוכי מהכלוב הכובל שבו היה נתון שנים. לאכזבתו גילה כי היציאה מן הכלוב קשה היתה עבורו וזאת מאחר וגופו גדל למימדים גדולים בהרבה מן הפתח הצר.
הביט כה וכה ראה כי אין איש שומר צעדיו, אפילו לא הכלבים הסאדיסטיים ששמרו על הבית ותקפו את כל מי שרק זז לידם. ניסה לפרוש כנפיים ולהמריא אך גופו כבד היה מאד ואילו כנפיו מנוונות מחוסר מרחב תנועה. בעצב ובהשלמה זחל אל מעלה הכלוב, עמד על כיפתו המעוגלת וסקר את הסלון סביבותיו. יורה רשפי זעם וגיצים של שנאה כלפי כל מי שרק יעז להתקרב אליו. שעות רבות שהה באותה תנוחה על ראש הכלוב ואיש לא בא. לאט לאט ניסה לעוף שוב. הפעם הצליח להגיע לאצטבה של הספרים ובשמחה רבה עורר שם מהומה רבתי בין דפי המאגזינים המקצועיים שמצא. זרק אותם וכל המדפים נמלאו אבק. בסופו של דבר יכעסו על העוזרת ולא עלי חשב בשמחה לאיד. פעמיים תחטוף מנה, פעם אחת על כי הכלוב לא ננעל, ופעם שנייה על כי לא ניקתה יסודי את האבק כמו שצריך.
רק לעת ערב חזרו האנשים הביתה, ואילו התוכי כבר ישן שנת ישרים בתוך הכלוב שלו, לא לפני שדאג לסגור את דלת הכלוב היטב עם הידית למעלה כאילו היא נעולה היטב. כאילו מעולם לא יצא החוצה לראות ולהריח את העולם שמחוצה לו. העוזרת כמובן ננזפה על הבלגן שהיה בהעדרה. שמע אותה בוכה ונעלבת ומקץ יומיים כבר נמצא מטאטא חדש בדמות עוזרת רעננה שלא ידעה את פרעה.
לימים גילה כי בעת ניקיון הכלוב ניתן לו לצאת ולהסתובב קצת ברדיוס של הסלון. לעיתים שעה לעיתים קצת יותר. אך בסופו של דבר נתחוור לו כי אין כמו בבית, שם הוא יכול להניח את הראש בשקט ולעצום עיניים. אף חתול או כלב לא יכול לתקוף אותו בכלוב וגם הדוחן והמים כ"כ טעימים שחבל לוותר.
"מה מחכה לי בחוץ? " חשב בהשלמה מהולה בצער, הרי אין לי להקה וכנפיי מנוונות הן. מחוסר מעש ותנועה, מזון לא אוכל למצוא בשפע כמו כאן ובמקום זאת אני עוד עלול להיטרף ולשמש סעודת מלכים לאחד מכלבי השמירה המקיפים את האחוזה.
זהו כלוב של זהב וזהו ביתי!
איתו אחיה עד אחרון ימיי
גם אם קשה וגם אם כואב זה הגורל
ואלו הם חיי.
ובזאת תם המשל ונסתם עליו הגולל.
משל זה בא ללמדנו כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנם לעיתים אלו ואחרות צורות התנהלות והתנהגות בעלות ציוויון הנושא אופי תלותי וסוג של כלא פנימי. אך בידינו חופש הבחירה להתבוננות על המצב וההתייחסות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הסובב אותנו.
כך למשל ניתן לראות את התוכי כנמשל לאסיר אשר יושב בכלא שנים רבות ולעיתים קרובות אף סובל מאובדן החופש והעצמאות, אולם הסטטיסטיקה מלמדת כי מרבית האסירים אשר נשפטו הן לתקופות קצרות והן לארוכות שבים ועוברים על החוק דבר הגורם להם לחזור לכלא המגן מפני העולם החיצוני שמקנה אמנם חופש מחד אך גם אחריות ונקיטת עמדה מאידך. לכלא ישנה הירארכיה משלו וסדר יום מובנה הסובב בעיקר סביב הארוחות שהן אירוע חברתי לכשעצמו.
אין דאגות פרנסה, יש מזון, מיטה, לבוש, לימודים וחוגים. טיול לפחות פעם ביום בחצר הכלא וקבלת קהל בזמנים קצובים. הדבר היחיד שניטל מהאסירים הוא החופש לעשות כרצונם וזה כשלעצמו עונש מספיק חמור על מנת להרגיש מחסור וחוסר שביעות רצון. יחד עם זאת מאחר ואסירים רבים לא למדו איך לשקם עצמם מחוץ לכותלי הכלא הם נוהגים באופן חסר גבולות (מוסריים או חברתיים) ואו אז הדרך חזרה אל כלוב הזהב מובטחת.
מלבד הדוגמה הקיצונית של האסירים, כולנו למעשה שבויים ואסירים בצורה זו או אחרת של תכתיבים חברתיים למיניהם. לדוגמה ילד בן שלושים פלוס שאינו מעז לעזוב את בית הוריו מאחריו והם נותנים לו ביטחון כלכלי ואולי גם מארחים לו לחברה. כך מפיגים הם אצלו את תחושת הבדידות באופן מלאכותי בכך שהם נמצאים פיסית בקרבתו. עד כאן ישנו הרווח שבדבר. אולם מצד שני ניתן לראות אדם בוגר שנוהג כמו ילד עקב הסביבה שבה הוא מצוי. הביטחון שלו לעשות דברים בכוחות עצמו יהיה פחות מזה של חברו אשר חי מחוץ למסגרת הוריו המגוננת מחד אך הסוגרת ומצרה את צעדיו מאידך.
או למשל אישה מוכה מילולית או פיסית אשר לא מוצאת את האומץ לקום ולעזוב למרות שכאב המכות וההשפלה לעיתים מפחיד יותר.
הפחד מהלא נודע הוא זה שסוגר ומצר צעדינו. יש ואנו מעדיפים להישאר בסבל המוכר והידוע מאשר להתמודד עם מציאות חדשה שאינה ברורה דיה עבורנו.
חופש הבחירה נמצא בכל דקה ודקה ביומיום של כולנו. גם הבחירה להישאר במקום עבודה שאינו מספק אותנו כבר בגלל הרווח שבביטחון הכלכלי, או כי התרגלנו כבר ליתר העובדים, לסדר היום, לתחושת הנחיצות שלנו בעבודה ואולי לעוד דברים נוספים הרלוונטים ספציפית לאותו מקור פרנסה.
בחירת החופש נוגעת גם באומץ. בהתמודדות תמידית עם הפחד והדמיונות הנלווים אליו. במה אחרים יגידו, איך הסביבה תגיב, איך נראה בעיני אחרים. האם נצליח במה שבחרנו או שמא ניכשל?
לפי מה נמדדת הצלחה? מהו כישלון? האם הפחד מן ההצלחה רב ועצום יותר מפחד הכישלון? האם לעצור מלכת ולקפוא במקום מבלי לעשות דבר זה תורם לנו? אם לא נעשה ולא ננסה אז גם לבטח לא נצליח. מה שבטוח גם לא נטעה. ואולי הטעות הגדולה ביותר היא לא לעשות, מאשר לעשות ולשגות?
כאמור אין פה תשובה חד משמעית. גם התוכי במשל, בוחר לראות את החיוב שבדבר. הוא יודע כי את שארית ימיו יבלה (גם מלשון בלאי) בכלוב הצר אך גם מבין כי הוא מוגבל ואינו יכול להכיל ולהתמודד עם החופש במידה וזה יינתן לו. נקודת האור שלו היא הסלון המרווח שאליו יוכל לפרוש כנפיים מנוונות וההגנה שמקנה לו הכלוב על כל המשתמע מכך.
גם זה חופש גם זו בחירה
ועל כך נאמר חופש הבחירה!
050-3331-331