הפוסט הבא יעסוק במהותן של אותן תחושות שלעתים מתפרשות כבלתי נסבלות, ינסה לתאר אותן ולהסביר את הפער בין הדרך שבה הן נאמרות כתרגום שלהם בפועל במחוז המילים והשפה, לבין הדרך שבה הן נחוות בגוף, כמו כן במסגרת הפוסט אשתדל להרחיב בעזרת הפרשנות האישית שלי את הבנתנו את פני הדברים, כך שנוכל להתנהל יותר נכון בזמני מתח, להישאר מודעים, ולאט לאט ללמוד כיצד להתמיר את המתח להפוגה על ידי הכלתו המלאה ושחרורו.

ראשית אתחיל בלנסות להסביר כיצד מנקודת מבטי תחושת החרדה איננה מלבד הפחד מלהרגיש רע. תחושת הרע אצל האדם לובשת המון מסיכות ורבת פנים היא, אך בשורשה התחושה היא אחת. והחדרה שהאדם מרגיש, בין אם היא חרדה חברתית, שמתבטאת בחוסר היכולת להגיב ולתקשר במצבי לחץ חברתיים, (שנובעת אגב ממודעות יתר של האדם לעצמו), ובין אם מדובר בחרדת נטישה, שנובעת לעתים ממקרים מוקדמים בילדותנו שבהם חווינו נטישה. רבות נאמר לנו לאורך חיינו שהזמן מרפא את הכל, אך למעשה ללא כל טיפול מתאים - הזמן רק עוזר להדחיק את הבעיות.

כאשר קיים כאב נפשי כל שהוא או טראומה שמשפיעה לרעה על מצב הרוח של האדם, עליו לדעת כיצד להתמודד איתה ולהשתמש בה כמנוף, ובעזרתה למצוא שלווה. כל תחושת כאב מטרתה ללמד אותנו שעור מסוים, שום כאב לא יחלוף באופן קבוע עד שלא מילאנו את השעור שהוא בא ללמד אותנו בחיים. הסוד מנקודת מבטי הוא פסיביות, רגישות קליטה. או כמו שאושו נהג לכנות זאת - הכלה נשית, יין. "הקשבה היא אחת הסודות לכניסתו למקדשו של האל" הוא אמר, ובכוונו היה להצביע על העובדה שהקשבה לעצמנו, והיכולת להביט על עצמנו מבחוץ בעזרת המודעות שלנו, היא לעתים יכולת קריטית כשזה נוגע לטיפול ושחרור של מתחים וחרדות. כפי שכבר ביארתי, החרדות נובעות מהפחד של האדם להרגיש רע. כאילו שתחושת החוסר איננה מספיקה, תתלווה אליה גם תחושת הפחד העצומה שלעתים משתקת את הגוף, הדיבור וגורמת לנו ממש "להינעל" בתוך עצמנו. השלב הראשון בדרך להיפטרות מחרדות היא שינוי מערך האמונות של האדם כלפי עצמו. כוונתי בזאת היא לומר שכאשר האדם שמח, הוא הרי חושב שרצונו התמלא, וכאשר הוא עצוב - הרי שהמציאות פועלת נגד רצונו. והאמת היא שכאשר אדם רוצה להיפטר מהחרדות, הוא צריך למעשה לנסות להיפטר באופן כללי מהפחד, כי אדם שסובל מחרדות, סביר להניח שסובל גם מפחד "רב - תחומי" בחיים. והדרך להיפטרות מהפחד היא הבנה שהכל בר חלוף. וכשאני אומר הבנה אני מתכוון להכרה כנה בעובדה ש.. יש המון אנשים שלכאורה מבינים שהכל בר חלוף, אך טרם הבחינה תודעתם הערה בדבר, ולכן עדיין תחושתם הכללית היא חוסר תכלית. הדבר דומה לאדם שמאוד לא מרוצה מהשגרה שלו, שנראה שחוזרת על עצמה ללא קץ, והוא מדוכא, מלא בחרדות ואיננו מוצא סיבה להמשיך. ואותו אדם עובר תאונה ונאמר לו שנשאר לו שבוע לחיות, ובמצב הזה הוא פתאום לומד להעריך ולראות את הדברים הרגילים שעשה בכל יום כקסם אמיתי של ממש. ואפילו הפעולה הכי פשוטה כמו ישיבה לבד על ספסל, תיראה לו מאותו רגע של ייאוש וקרבה למוות כחוויה קסומה שהיה נהנה לחוות בכל יום מחדש. ובהנחה שקיבל אותו אדם הזדמנות שנייה וחזר לחייו הרגילים, בהתחלה הוא יעריך ויהנה מהרגילות שבחייו, ויעריך כל רגע. ולאט לאט כאשר תדעך בו שלהבת הפחד מהמוות, הוא ילמד פחות ופחות להעריך את הדברים הקטנים ואת הרגע הזה. במילים אחרות - האדם חווה תחושת משמעות ורצון לחיות רק ביחס לפחד מהמוות. וכך נאמר - שככל שהאדם יותר מודע לכך שהכל בר חלוף, הוא יותר ירגיש תחושה של תכלית ומשמעות בחייו. וכאשר האדם נמצא במצב של חרדה ודיכאון, ואיננו מוצא משמעות בחייו, זאת מכיוון שהוא איננו מוצא תכלית ברגילות של החיים. בגלל שהוא לוקח כמובן מאליו את הרגע הזה, ונמצא בחוסר מודעות לגוף, והמודעות שלו מפוזרת בין אספקטים שונים בתודעה.

אם אתם מרגישים תחושה לא נעימה של מתח או חרדה בגוף ממש עכשיו, נסו ראשית לא לתת לה יותר חמצן. דמיינו את המוח שלכם כבמה עם דמויות, כאשר אור הזרקורים הוא המודעות שלכם. וכל הדמויות בהצגה, כל אחת מנסה להוכיח את עצמה יותר מהשנייה, ולשמור על עצמה את אור הזרקורים, והדמות שתשחק את המשחק הכי מרשים ומשכנע תזכה להשאיר על עצמה את אור שביל לפתור משהו אל אלינו להתנגד לו, אלא להשתמש בניגוד המשלים שלו בכדי לתת משמעות לדבר בחיינו. זה בסדר להרגיש עצובים, זה לא בסדר לסבול מכך. הסבל נובע מהתנגדות, מחוסר זרימה, מהזדהות יתר עם מרכז העצמי האגואי. אתם אוהבים את האישה הזאת והזאת, ועוד שנה היא כבר תהיה עם מישהו אחר, האדם שמסוגל לקבל זאת - לא יפחד להינטש. ואתם רוצים את המשרה הזו והזו, כשעוד מעט בגיל 60 כבר תצאו לפנסיה. אנחנו רוצים לחיות ולהפיק את המירב מכל רגע, כשיבוא יום וכבר לא נהיה. הזרקורים ליותר זמן..

כאשר אנו מתחילים להיות מודעים לעובדה שאנו מאושרים, אנו מתחילים להפריד את האושר מזה שחווה את האושר, וליצור הפרדה \ חומה בין האושר לבינינו. כמובן שמדובר בחומה בלתי נראית, לעתים היא נקראת: "הקיר הבלתי נראה שכל הציפורים נתקעות בו". המרחק ביניכם לבין האושר שאינו תלוי בדבר הוא אינו ואיננו, אלא אשליה שאנו יוצרים בעזרת המוח החושב. כאשר אנו קשובים להוויתנו, ספונטניים, אמיתיים, כנים ומחוברים לאמת הפנימית שלנו, אנחנו לא נחשוב, ומפה באופן טבעי נתחיל יותר לזרום, ולאבד את התחושה שהזמן עובר לאט. וככל שנהיה יותר מודעים לעצמנו, ולדרך שבה אנו חווים את עצמנו מבחוץ וננתק את המודעות הערה שלנו מהמודעות הקוסמית שבגוף, אנו יותר ננסה להבין מדוע אנו לא מאושרים, ויותר ננטה להיכנס לחרדות ולמתח. לעתים כאשר אתם מתמודדים עם מתח, אל תנסו לפתור אותו. למעשה כל נסיון לפתור אותו הננו לא אחר מאשר ההכוונה של אור הזרקורים אל השחקן שמשחק אותו. בדומה לפחדים - גם החרדות שלנו ניזונות מקשב. כאשר אתם חרדים, עליכם לנסות לשחרר את הפחד מלהרגיש רע, על ידי זה שלא תרצו להרגיש בהכרח טוב.

על הזיכרון התאי שבגוף והקשר שלו לחרדות ומתחים: ציינתי במאמר זה כבר את העובדה שהזמן למעשה איננו בהכרח מרפא את הלחצים והדיכאונות שמצבטברים בגוף בעקבות חשיפה לאירוע מגרה או מפחיד. שמעורר תגובת "קפא או ברח", שהיא למעשה חלק מהתכונות שקיימות אצל בעלי חיים מסוגים שונים שמאפשרת להם להתנהל במצבי לחץ. הזמן עוזר למודע להיקשר פחות לאזורים במוח שמקושרים לאותה טראומה שנחוותה, אך לעתים - במצבים מסוימים, הטראומה נשארת כלואה בזיכרון התאי של הגוף או בתת המודע, והיא משפיעה על הגוף ועל הנפש מהצד האפל של האישיות שלנו. במידה ומדובר בטראומה שהגוף זוכר, סימני ההכר הנפוצים יהיו: חוסר יכולת להפסיק להזיז חלקים מסוימים בגוף, לדוגמה רצון חוזר ונשנה להזיז את היידים או הרגליים, לתופף עם האצבעות על משטח, חריקת שיניים או נעילת לסתות, התכווציות בשרירים בגוף, כאבים כרוניים בשרירים או במפרקים וכו.. טראומה שהתקבעה יותר בתת המודע נוטה להשפיע על האישיות שלנו בדרכים הבאות: תחושה של ניתוק מעצמנו ומהוויה האותנטית של מי שאנחנו באמת, דיכאון, חוסר רצון לעשות דברים שגרתיים, איבוד עניין בדברים שפעם אהבנו, כעסים, תגובות מוגזמות \ חריפות לנוכח סיטואציות שגרתיות שנתפסות אצלנו כמאיימות או כמלחיצות וכו.. בשני המקרים הדרך לשחרור הטראומה היננה ביטוי מלא שלה, למעשה ניתן להסביר טראומה כמעין זיכרון תאי שאיננו רוצה למות, הוא לא רוצה למות בדיוק באותה דרך שבה אנחנו לא רוצים למות כבעלי חיים. הוא איננו רוצה להיעלם \ להישכח, זאת הסיבה שישנם אנשים שנוטים להתמכר לתחושות הדיכאון והעצבות, ולאחר מכן יותר מתקשים בלנהל את חיי השגרה. ביטוי וריפוי של טראומה שמורגשת בגוף מומלץ לרפא ולשחרר בעזרת מספר טיפולים לא מוכרים כל - כך בעולם באופן יחסי, אך שעובדים באורח פלא! הטכניקה המומלצת הראשונה היא נשימה הולוטרופית, נשימה הולוטרפית (מודעת) הינה שיטה שנועדה להביא את האדם למצבי תודעה שונים, שנחווים לעתים תחת שימוש בחומרי פסיכו - אקטיביים, במסגרת הסדנה שבה תלמדו כיצד לקחת נשימות עמוקות אחת אחרי השניה למשך תקופת זמן ממושכת, תחוו את כל הטראומות שמודחות באיזורים שונים בגוף עולות אל פני השטח ומקבלות ביטוי מוקצן בגוף, לאחר מכן תהיה לכם הזדמנות פז לשחרר אותן. השיטה השניה שמומלצת היא מתיחה וכיווץ שרירים תוך כדי נשימות. כווצו כל אזור בגוף החל מהקרקפת המצח והפנים ועד לכפות הרגליים, חלק אחר חלק, כשכל פעם שאתם מכווצים אזור מסוים, קחו קודם שאיפה עמוקה לבטן התחתונה, ולאחר מכן כווצו את האזור, לדוגמה: לחצו את כפות הידיים למצב של אגרופים והחזיקו ככה הכי חזק שתוכלו עד שתרגישו שאתם לא יכולים להחזיק את האוויר בריאות יותר, ואז תשחררו את האוויר תוך כדי שאתם מרפים את האזור, נסו לעבור ככה על כל השרירים בגוף, אתם עלולים להרגיש במהלך התרגיל תחושה של זרימת דם חופשית יותר בגוף ובשרירים, תחושה מדגדגת וחמה בגוף ותחושות דומות, אז אל תיבהלו. עבור טראומה שיותר משפיעה על מרכז האישיות ועל הנפש, יותר מומלץ לטפל בעזרת ביטוי של החלקים המודחקים באישיות שלנו דרך טיפול התנהגותי, לא בהכרח פסיכולוגי. שיאפשר לנו לבטא את החלקים האצורים בנו, להכיר אותם ובהם, ודרך כך להעלות אותם חזרה אל פני השטח ולהרגיש יותר "שלמים כהוויה". טיפול אחד מסוג זה הוא טיפול תרפיה בציור, באמצעות שיחות, כתיבה או דיבור עם אדם שיודע כיצד לגעת בדיוק בנקודות הנכונות, להכיל אתכם ולעזור לכם לרפא את החלקים בכם שהתנוונו בגלל הטראומה שחוויתם שקשורה לאותם אזורים באישיות. אדם שחווה חוסר אהבה בילדות לעתים עלול להיראות בחברה כאדם ש"לא אוהב", כלמעשה הוא רוצה אך לא מצליח, אדם שחווה עוינות מהחברה והסביבה שגדל בה בגיל מוקדם עלול להיות אדם ביישן שסובל מחוסר יכולת להיפתח ולהתנהג באופן חופשי מול אנשים חדשים. הפוואנטה היא למצוא בדיוק את הנקודות שהאדם הדחיק שחסרות לו, ובכך לפתור את הבעיה. אחד הדברים שלעתים הכי יעזרו לכם במצבים הכי קשים זה לנסות ולדבר על הבעיה עם מישהו שיכול להבין, אל תתביישו ליצור קשר ולבקש עזרה כאשר אתם מרגישים שאתם כבר לא יכולים להתמודד עם הכאב בכוחות עצמכם.

בסופו של דבר, אם נרצה להגיע לשלווה מוחלטת, נצטרך לעבור דרך הכאב עד סופו ולהכיל אותו בכל תא ובכל אספקט בגופנו ובתודעתנו, והשער שהוא מהווה - יאפשר לנו להיות עדים לאותו המקום ממנו העולם ממשיך לשאוב את האנרגיה שלו, "שורשי הקיום" \ "טבע הבודהא".. ועל האספקט הזה שבדבר ייכתב יותר בפוסטים הבאים.